סימן קל"ה - הִלְכּוֹת תולעים

[א] תורתינו הקדושה החמירה מאד באיסור אכילת תולעים שׁקצים ורמשׂים, ועל זה נאמר{א} אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תִטמאו בהם ונטמֵתם בם. ונאמרו בזה הרבה לאוין, ולכן יש לפעמים חיוב שש מַלְקָיוֹת (שהן רל"ד מכות) על אכילת שרץ אחד בלבד. והתולעים נחלקים לשלושה חלקים. א) שרץ המים. ב) שרץ העוף. ג) שרץ הארץ. על שרץ המים נאמר{ב}, מִכֹּל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים, שקץ הם לכם. והם כגון העלוקה שבמים, והתולעים שבמעי הדגים או שעל־גבי עורם (עיין בפרוטרוט לקמן סעיף ט"ו), והחיות שביָם כגון כלב המים והדלפין והצפרדע. ועל שרץ העוף נאמר{ג}, כל שרץ העוף ההולך על ארבע, שקץ הוא לכם. והם השרצים המעופפים כגון זבוב, יְתוּשׁ, דבורה וצרעה, וכן מיני חגב טמאים{ד}. ועל שרץ הארץ נאמר{ה}, וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יֵאָכֵל. והם הרוחשים על הקרקע, כגון חולד, עכבר, צב, לטאה, נחש ועקרב, נְדָל ונמלה, רִמָּה ותולעה{ו}. וצריך לדעת כי התולעים מצויים מאד, בפרט בפירות בירקות ובקָטְנָיות, ואי אפשר להינצל מאיסור זה אלא בזריזות גדולה ובזהירות רבה{ז}, וכל־שכן בדורות האחרונים שנזהמו הָאַוֵּירִים{ח}: 

[ב] שרצים הגְּדֵלים במים מכונסים שאינם נובעים, כגון בבוֹרוֹת־מים או בבריכות גדולות או במים שבתוך כלים, אינם אסורים. ולאו דוקא מים, אלא הוא הדין לשאר משקין הנמצאים בכלים. לפי־כך מותר להתכופף ולשתות מהם בפיו (אבל לא לשאוב בכלי) עִם התולעים שבתוכם (ובתנאי שלא פֵּרשו ויצאו החוצה ואחר־כך חזרו) אם אינו נמאס מהם, כיון שזהו מקום גידולָם. ושרץ המים שאסרה תורה (כדלעיל סעיף א') היינו דוקא שביַּמִּים ובנחלים ובמים נובעים. לפי־כך בְּאֵרות־מים וכדומה המוחזקים שיש במימיהם תולעים, אסור לשתות מהם עד שיסננו אותם. ואפילו בדִיעֲבַד אם בישלו באותם מים, אסור התבשיל. וכן אסור לשרות במים אלו בשר, או להָדיח בהם דבר מאכל, כי התולעים נדבקים בהם. וצריך ליזהר לסננם דרך בד, שלא תהיה אפשרות לעבור אפילו לתולע דק שבדקים{ט}. וגם מים הנמשכים ממקום למקום כגון שבחריצים, אף על פי שאינם נובעים, דינם כיַמים ונחלים{י}: 

[ג] מיני תולעים הגדֵלים בפירות ובירקות ובקָטְנָיות, אינם אסורים אלא אם כן פֵּרשו ויצאו לארץ (ועיין לקמן סעיף ד') אף על פי שחזרו אחר־כך לתוך הפרי. מפני שנאמר{יא} השורץ על הארץ, הרי שלא אסרה תורה אלא כשרחשו על הארץ. אבל אם לא פירשו ממנו, מותר לאכלו עם התולעת שבתוכו. אך זה דוקא כשהתליעו הפירות אחרי שנתלשו מן הארץ (כגון "חדקניות" שנתהוו באורז בזמן היותו ב"מחסנים"). אבל אם התליעו בעודם מחוברים, נחשב כשרצו על הארץ. שכיון שהעץ מחובר לארץ, הרי זה כאילו נתהוותה התולעת על הארץ. ואף כשאין ידוע מתי התליעו, אסורים הם באכילה מפני הספק. כפי הכלל ספיקא דאורייתא, לחומרא{יב}. ולקמן סעיף כ' נפרט בס"ד את מיני האוכָלים שמצויים בהם תולעים: 

[ד] ולאו דוקא כשפירשה התולעת על הארץ ממש, אלא אפילו פירשה מן הפרי לָאַוֵּיר ולא נגעה בארץ, ואפילו כשלא פירשה כולה אלא רק מקצתה פירשה על הארץ{יג}, או שלא פירשה אלא על־גבי הפרי עצמו או על־גבי הגרעין שבתוכו, או שהיו שני פירות דבוקים יחד ויצאה התולעת מפרי זה לפרי הסמוך אליו (כגון תמרה שהיתה דבוקה לתמרה שעל־ידה), כל אלו אסורים{יד}. ואפילו אם פירשה אחר שמתה (כגון שאחז הפרי בידו ונפלה התולעת כשגלגלו, או שנמצאת בזמן קלייה או בישול בתוך הכלי או בְּשׁוּלָיו) יש לאסור{טו}: 

[ה] אם מוצאים את התולעת בתוך הפרי, אף על פי שרואים את חוֹרָהּ נקוב לחוץ, דעת מרן השלחן־ערוך{טז} שאין חוששים שֶׁמֶּא פירשה דרכו וחזרה. שאילו היתה פורשת, לא היתה חוזרת. הלכך פּוֹלִים ואפונים ושאר מיני קָטְנָיות וכדומה שדרכם להתליע בתלוש{יז}, שמבשלים או קולים אותם, מותר לאכלם כך בעוד שהתולעים בתוכם, ואף אם רובם וכמעט כולם מתולעים וחורם נקוב לחוץ. וכן הוא מנהג העולם להקל{יח}: 

[ו] כל פרי וכדומה, שדרכו להתליע כשהוא מחובר (עיין לעיל סעיף ג'), אסור לאכול ממנו עד שיפתחנו ויבדקנו מבפנים שמא יש בתוכו תולעת ויסירנה{יט}. וכל פרי שדרכו להתליע בתלוש, אסור לאכלו עד שיבדקנו מבחוץ. ואם יש בתוכו גרעין (עיין לעיל סעיף ד'), אסור לאכלו עד שיבדוק על הגרעין{כ}. ורגילים להסיר גם סביבות התולעת משום מיאוס, או מחשש נזק, וגם שמא נותר שם מעט ממנה{כא}. ואם נחתכה התולעת בסכין, יקנחנה היטב. ואפילו אם הפרי חריף כגון צנון, אין טעם התולעת נבלע בסכין, אך יסיר במקום הַחֲתָך מן הפרי כְּדֵי־קליפה{כב}: 

[ז] כל הדברים המחוייבים בדיקה, אין מועיל שיבדוק את מקצתם. ואפילו אם בדק את רובם ולא מצא, אינו מספיק. אלא צריך לבדוק כל פרי ופרי{כג}. וטוב להשליך את הגרעינים, למען יוכל לבדקם יפה יפה{כד}: 

[ח] פירות או ירקות או קטניות המחוייבים בדיקה, שעברו ובישלו אותם בשוגג או במזיד ללא בדיקה, אם ניתָן לבדקם עתה, יבדקום. ואז מותר לאכול. ואף אם נמצאו תולע אחד או שניים, ישליכם ושאר התבשיל מותר. אך משלושה תולעים ומעלה, יש לחוש לכתחילה לאסור את כל התבשיל, כיון שהוחזק כולו במתולע, אלא אם כן אפשר לסננו מוּתר הרוטב הנוֹתר. וכן הבשר וכדומה, ירחצנו ומותר. ואם לא־ניתָן לבדוק, ויתכן שכבר נימוחו התולעים (אם אמנם היו) בתוך התבשיל, מותר לאכלו, אבל זה דוקא בפירות וירקות וקטניות שאין רובם מוחזקים בתולעים. אך אם רובם מוחזקים בתולעים, אסור התבשיל באכילה אפילו בדִיעֲבַד{כה}: 

[ט] מה שביארנו בסעיף הקודם, הוא דוקא כשמסופקים אם היו בהם תולעים. אך אם ידעו שהיו בהם תולעים, ואפילו רק תולעת אחת, אסור כל המאכל, זולתי אם אפשר לבדקו ולהוציא את כל התולעים או לסננו. וכן אם ראו שנפלה תולעת שלימה לתוך המאכל, כגון זבוב או יְתוש או נמלה שנפלו לתוך סלט־ירקות, וחיפשו ולא מצאו, נאסר כל הסלט. ואין מועיל באופנים אלו ביטול בששים, כיון שהתולעת בשלמותה היא בִּרְיָה, והדין אז שאפילו באלף אינה בטילה{כו}: 

[י] תולעים הנמצאים בתוך פרי אף בעוד שהיה מחובר לארץ (עיין לעיל סעיף ג') אך הם במקום צר שאינם יכולים לרְחושׁ (דהיינו לָנוּע ולהלך) שם, אינם בכלל איסור שרץ השורץ על הארץ, לדעת הרבה פוסקים. לפי־כך מיני קטניות כגון פּוֹלִים ואפונים שעועית וחומוס וכדומה שרואים שקליפתם משחירה, וכשמסירים אותה מוצאים יַבְחוּשִׁים תחתיה, מותרים הם לפי שיטתם, כיון שאין להם שם מקום רחב שיוכלו לרחוש. והוא הדין כשרואים נקודות שחורות בפנים הפרי, שהן התחלת התרקמות התולעים. אכן ראוי לחוש לדעת החולקים עליהם וסוברים שאסורים גם כשהמקום צר, וכן אם נמצאו נקודות שחורות צריך לחטט אחריהן בעומק ולהסירן{כז}. אבל בדִיעֲבַד שכבר נתבשלו כך עם התולעים, אין לאסור את התבשיל, אם הם נימוחו שם. אך אם יש חשש שנשארו תולעים בָּעַיִן, נכון להחמיר, ואף אם יש ששים בתבשיל כנגדם (מטעם שביארנו לעיל סוף סעיף ט'). ואם אפשר לבדוק ולהסירם, או לסנן, יעשה כן{כח}: 

[יא] קמח שנמצאים בו תולעים, אם הם גדולים שאפשר להוציאם או לנפותם, יבררם והשאר מותר. אך אם הם קטנים מאד באופן שעוברים דרך נקבי הנפה, אסור הקמח באכילה. והוא הדין אם נמצאו תולעים במלח וכדומה. ואסור למכרם לגוי אפילו מעט מעט, שמא יחזור וימכרם לישראל באופן שלא יבחין בתולעים{כט}: 

[יב] גם ביצי התולעים, אסורות. שכל היוצא מן הטמא, טמא. ולכן טוב להחמיר לנפות את הקמח סמוך לפני השימוש בו, בנפה דקה מן הדקה המונעת גם מעבר ביצים. ואם אין משתמשים בקמח מיד, צריך לשמרו בנתיים ב"מקרר". כמו־כן יש ליזהר בזמן הקיץ מזבובים המטילים ביציהם על אוכלים כגון בשר דגים וגבינה, והם כמו גרעיני חרדל לבָנים{ל}: 

[יג] לא רק התולעים שבפירות וכדומה אסורים, אלא גם אותם שבשאר מאכלים{לא}, אלא שיש בהם חילוק. שבבשר, כולם אסורים. שבדגים ובגבינה, יש מהם אסורים ויש מהם מותרים. ושבחגבים, כולם מותרים. וכמו שיתבאר בסעיפים שלפנינו: 

[יד] כל התולעים שבבהמה (והוא הדין בחיה ועוף{לב}) אסורים. הן שנמצאו בין העור לבשר כשמפשיטים אותם, הן שנמצאו בתוך הבשר כגון במעיים או בכבד או בריאה או בלב או במוח{לג}. ואפילו אם לא נתהוו התולעים אלא אַחַר השחיטה, יש לאסור{לד}. אבל אין צורך לבדוק זאת מפני שאין הדבר מצוי, ובפרט בזמנינו{לה}: 

[טו] בדגים, יש הבדל היכן נמצאים התולעים. שאם הם בין העור לבשר או בתוך הבשר כגון בדג "המלרוזה" או "הורדינון", מותר לאכלם עם התולעים שבתוכם, מפני שתולעים אלו נתהוו מתוכם, והרי לא פירשו. וכדין פירות שהתליעו בתלוש, הנזכר לעיל סעיף ג'. אבל תולעים שבתוך הדגים כגון במעיים או במוח או בכבד, אסורים אם נתהוו מחיים, לפי שהם נכנסו לשם מבחוץ יחד עִם האוכֶל או דרך הנחירַיִם. וכן הנמצאים בפה או באזנים. ובמקום שזה מצוי, חייבים הם בדיקה. וכן במקומות שיש על הדגים מבחוץ סמוך לסנפירים, וגם על הסנפירים, ובתוך הפה, ואחורי האזנים, תולעים קטנים מאד עגולים כעדשה, חובה לבדוק שם ולגרדם היטב. ומצוי בזמנינו כאן תולעים האסורים באכילה על גבי העור בכמה מיני דגים כגון הנקראים "קרפיון", "סלמון", "הורדינון" ודג אדום "רוטבוש". וכן במעיהם, כגון "בקלה", "קריבה", "המקרל"{לו}: 

[טז] ובחגבים, מותרים אפילו התולעים שנמצאים במעיהם מחיים (שהם דבוקים ונאחזים זה בזה לרוב כחוטים דקים, וזה יארע אחרי ירידת גשמים עליהם), כי בודאי גדלו מתוכם והרי לא פירשו. שאילו נכנסו מפיהם, היו נמעכים ומתחתכים הואיל ופיהם צר. ונחיריים אין להם שיכנסו תולעים דרכם. וכן המנהג פשוט{לז}. וגבינה מְתֻלַּעַת, אם פירשו התולעים על גַּבָּהּ, אסורים. ואם לאו, מותרים{לח}: 

[יז] אין הפרש בין תולעת גדולה, לבין קטנה שבקטנות. שאפילו אם היא פחותה מגרגיר החרדל ובקושי ניכרת, אסורה. ואפילו אם אינה ניכרת רק לאור השמש, או אינה יוצאת ממחבואהּ אלא בחוֹם. וכן אם גוון התולעת כגוון המאכל וכדומה, דברים המקשים על הבדיקה. אבל אם אינה ניכרת לעין־האדם בהתבוננות אלא באמצעות מכשירים, כגון "מיקרוסקוף" או זכוכית־מגדלת, מותרת{טל}. כמו־כן תולעת מתה, אסורה כמו תולעת חיה{מ}: 

[יח אף־על־פי שיש טרחא גדולה בבדיקת המאכלים מן התולעים, נאמנת על כך גם אשה, אם היא גדולה (דהיינו מגיל שתים־עשרה שנה ויום אחד) כל שהיא מדקדקת במצוות ומבינה, וראִייתה טובה (אפילו אם זה בעזרת "משקפיים"), ויודעת איך ומה צריך לבדוק, ואינה בודקת בְּחָפְזָה{מא}: 

[יט] ישנם הרבה מיני ירקות המוחזקים בתולעים. ואפילו אם מהבהבים (דהיינו חורכים) אותם על האש, אינו מועיל. גם שרייתם במֵי־חומץ או מֵי־מלח, אינה אלא ממיתה אותם ונשארים אחוזים במקומם, ונמצא שהאיסור נשאר בעינו (כדלעיל סוף סעיף י"ז). אך חמרי ניקוי כגון "אַמַה" ("דטרגנטים"), נבדקו ונמצאו מועילים, אם שוטפים אחר־כך במים. וכן ישנם הרבה דברים המוחזקים כל־כך בתולעים, עד שכמעט אי אפשר לבדקם, וראוי לכל ירא שמים שלא לאכלם כלל, אלא אם כן הם מגידול מיוחד ללא תולעים כמו שנתחדש מקרוב{מב}: 

[כ] והכלל הוא, שרוב ככל הפירות הירקות והקטניות מתהווים בהם תולעים, אם בתלוש ואם במחובר. ודברים אלו משתנים לפי הארצות והמקומות. וגם לפי הזמנים, שיש שָׁנִים או תקופות בשנה שהם מתליעים, ויש שאינם מתליעים{מג}. וגם דרך בדיקתם וצורתה אינם קבועים, וכמה פוסקים הרחיבו בדבר, ובפרט בזמנינו חיברו מומחים במקצוע זה כמה ספרים המבארים בפרוטרוט דרכי הבדיקות{מד}. לפי־כך נהלך כאן בדרך קצרה להזכיר הרבה משמותיהם של־פירות ירקות וקטניות [קצתם לא נזכרו בספרים דלעיל, והוספנו אותם מתוך הנסיון] שמצוי בהם תולעים בזמנינו, מי הרבה ומי מעט, ואלו הם. אגוזים, אורז, אֵזוֹב ("צַעְתַּר", ויש קוראים "זעתר"), אספרגוס, אפונים{מה}, ארטישוק. בצל ירוק{מו}, ברוקולי. גויאבה, גרעיני חמָניות (שחורים){מז}. דגים{מח}. היל (מין תבלין). ורד. חומוס{מט}, חַזֶּרֶת דהיינו חַסָא{נ}, חִלבּהּ (דהיינו תִּלְתָּן), חציל, חרוב. כַּבְּזרה (ויש קוראים "כוסברה"), כמון, כרוב, כרובית, כרפס (פטרוזיליה, בקדנוס){נא}, כָּרָתֵי{נב}. משמש. נענע (עלי "מנטה"){נג}. סולת, סלק אדום. עדשים, עולשׁין, עַלֵּי־גפן{נד}, עַלֵּי־צנון{נה}. פּוֹלִים{נו}, פיסתוק־חלבי, פלפל, פלפל חריף ("בִּסְבַּאס"). צימוקים. קַאתּ{נז}, קימל, קמח{נח}, קִשְׁר{נט}. רוזמרין, ריחאן{ס}. שיבה, שמיר, שעועית{סא}, שקדים. תאנים{סב}, תה, תותים, תירס (כשהם בקלָחים), תמרים, תפוחי־אדמה, תפוחי־ זהב{סג}, תֶּרֶד: 

[כא] אפילו מאכל או משקה שנבדקו, או שאין דרכם להתליע, טוב וראוי שיסתכל בהם האדם בעת אכילתו ושתייתו, ובזה ינצל מכל מכשול ועוון. ויזרז את בני־ביתו לבדוק יפה יפה, ובפרט בימות הקיץ{סד}. והואיל ויש במאכלים ובמשקים חששות רבים לאין קץ, ואף מלבד שרצים ורמשים כגון שמא נפל זבוב או יתוש קטן לתוכו, גם שמא יש בהם משום נבילה וטריפה, חֵלב או דם, או טֶבֶל (דהיינו שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או חלה), יין־נסך, ערלה וכלאי־הכרם וכו', לפי־כך הנזהר תמיד לפשפש במאכלָיו ומִשתָּיו שלא יהא בהם שום איסור, זוכה שמסייעים אותו מן השמים שלא יבוא לידי כך, כמו שנאמר{סה} לא יאֻנה לצדיק כל אָוֶן, ורשעים מָלאו רָע. כל און, בגימטריא אוכל טמא. וכך אמרו חז"ל{סו} בָּא ליטהר מסייעים אותו{סז}: