|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
סימן קל"א - הִלְכּוֹת מליחת הבשר וַהֲדָחתו |
|||||
מספר צפיות: 8380 | |||||
שלחן ערוך המקוצר - יורה דעה חלק א' | |||||
[א] דם בהמה חיה ועוף, אסור באכילה מן התורה. ושתייה, בכלל אכילה. ומפני שהוא איסור חָמוּר, נזכר בתורה במקומות רבים, כגון שנאמר וכל דם לא תאכְלו בכל מושבותיכם וגו'{א}, ונֶאמר דם כל בשר לא תאכֵלו וגו'{ב}, ונֶאמר רק חֲזַק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו', לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים{ג}. והאוכל כזית מדם־הנפש (דהיינו דם שהנשמה יוצאת בו{ד}) חייב כרת, שנאמר כי נפש כל בשר דמו היא, כל אוכליו יכרתב}. ועל שאר דם, עובר בלאו וחייב מלקוּת, ואפילו אם הוא דם שהיה בלוע תחילה בתוך איברי הגוף, אלא אם כן לא פֵירַשׁ ממקומו לצאת חוצה, שאז הוא נחשב כבשר עצמו ומותר. ועל פי זה חייבו חז"ל למלוח את הבשר לפני שיבשלוהו, כי המלח שואב את הדם. שאם לא כן, יפרוש הדם בשעת הבישול ויֵצא מתוך הבשר אל המרק וכדומה{ה}: [ב] קודם מליחת הבשר, צריך להָדִיח אותו היטב במים{ו}. ונוהגים להחמיר להשרותו במים למשך קרוב לחצי שעה, או פחות. וקודם השְּׁרִייה או אחריה, מדיחים ומשפשפים אותו במי השְּׁרִייה, או במים אחרים{ז}. ובפרט במקומות שיש דם בָּעַיִן (ר"ל דם הנראה לעינים) על הבשר, וכל־שכן אם נִקְרָשׁ, שצריך לשפשפם היטב במי השרייה ולהסירם, וכן בעופות צריך לשפשף היטב במקום השחיטה{ח}. ולפעמים נמצא בבשר או בעוף מקום שנצרר בו דם מחמת מכה, וצריך לחתוך המקום הזה ולהסירו קודם השרייה{ט}. וצריך שהמים יכסו את כל הבשר{י}: [ג] במקומות ובזמנים שהמים קרים מאד, יש להניחם תחילה במקום חם קצת, או על גבי אש או יערב בתוכם מים חמים, כדי להפיג צינתם קודם השריית הבשר. שאם לא כן, יתקשה הבשר מחמת קרירות המים, ולא יֵצא אחר־כך הדם במליחה{יא}. ובשר שהוקפא, או שנקרש מחמת הקור, אסור להדיחו ולמָלחו כך, אלא צריך להמתין עד שיתרכך כמו שהיה מתחילה. אבל לא יניחוהו סמוך לאש, או סמוך לתנור מוסק, פן יתחמם ויקרוש הדם בתוכו. וּבְשָׁעַת הַדֹּחַק אפשר להשרותו במים פּוּשָׁרִים, ואם הוא בכלי שני אפילו אם הם חמים, לפי שכלי שני אינו מבשל{יב}: [ד] אם לאחר הַשְּׁרִיָּה חתכו חֲתִכָּה אחת לשתים או לשלוש, צריך להדיח היטב מקום הַחֲתָך, מפני הדם שישנו שם{יג}. ולפי מנהגינו הוא הדין גם אם חתכוה אחרי המליחה, שצריך לחזור ולמלוח{יד}. הלכך אנחנו נוהגים לחתוך הבשר (מלפני השרייה) לחתיכות קטנות מאד, כמו כאשר רגילים לבשלם ולהגישם לאכילה, וכן העוף מנתחים אותו לנתחיו אבר אבר בפני עצמו{טו}. ויש עוד טעם ומקור למנהגינו, ממה שכתב רבינו סעדיה גאון כי מסורת בידינו שאין היתר לבשל את הבשר חתיכות גדולות, שאז אין המלח יכול להיכנס ולהַזיל את הדם{טז} (ועיין עוד לקמן בהלכות חליטה סימן קל"ב סעיף ט"ז): [ה] אחרי שריית הבשר, צריך להטיף ממנו את המים, או להמתין מעט שיטפטפו הם ממנו, כדי שלא ימס המלח ולא יוכל להוציא את הדם{יז}. אבל צריך להשגיח מאידַּך שלא יתייבש הבשר לגמרי, כי אז לא יתלחלח המלח כלל ולא יוכל להוציא את הדם{יח}, ועוד כדי שלא יפול המלח מעליו{יט}: [ו] המלח לא יהא דק מאד כקמח, שאם־כן הוא נמס מיד על הבשר ואינו מוציא את הדם, וגם לא יהא גס מאד שמא יפול מעל הבשר, אלא בגודל בינוני{כ}. ויהא יבש, כדי שיתפזר היטב{כא}: [ז] צריך לפזר את המלח על הבשר בכל הצדדים (דהיינו מארבע רוחותיו, וכן למעלה ולמַטה), ובאופן שלא ישאר בו שום מקום ללא מלח, ובכמות שלא יהא ראוי להיאכל אז מחמת מליחותו. ולכן אין די לעשות נקב קטן בעופות, בגודל שאינו מספיק אלא כדי הוצאת איבריהם הפנימיים דרך נקב זה וכולם נשארים שלימים, אלא צריך לפתחם היטב, לכל ארכם ולפָחות את רובם, כדי שיהא אפשר למלחם היטב גם מבפנים{כב}. וגם זה אינו אלא לפי שיטת הפוסקים הסוברים שמותר למלוח אפילו חתיכה עבה מאד{כג}. אבל לפי מנהגינו גם פתיחת העופות לשנים אינה מועילה, אלא צריך לחתכם לחלקים קטנים ביותר{כד}: [ח] בְּדִיעֲבַד שלא נמלח הבשר אלא מצד אחד, וכן עופות שמלחו אותם רק מבחוץ סביב או רק מבפנים, יש מתירים. אבל לפי שיטתנו כדעת הרמב"ם, הם אסורים (וכמו שיתבאר בס"ד לקמן סימן קל"ב סעיף י'). ועופות שנמלחו רק מצד אחד, אסורים לכולי עלמא, כיון שֶׁהַחֲלַל שבאמצען מפסיק את פעולת המלח. אבל בשר או עופות שנמלחו משני הצדדים אלא שלא נתפזר המלח בכל מקום, מותרים{כה}: [ט] הבשר במִלחו, צריך להניחו בכלי מנוקב, או על גבי לוח משופע, כדי שיוכל הדם לזוב ממנו היטב{כו}. ואפילו לאחר שכבר שהה הבשר במִלחו שֵׁיעור מליחה (שיתבאר לקמן סעיף י') קודם הַהֲדָחָה, לא יניחהו במקום שאין הדם יכול לזוב היטב{כז}. ומותר למלוח הרבה חתיכות זו על גבי זו, ואפילו בשר שוֹר על עוף{כח}: [י] זמן שהיית הבשר במִלחו, כפי עיקר ההלכה, הוא לא־פחות משֵיעור הילוך מִיל{כט}. דהיינו שמונה עשרה "דקות", ויש אומרים עשרים וארבע "דקות"{ל}. והמנהג להחמיר ולהניחו למשך כחצי שעה, או מעט יותר{לא}. ויש נוהגים להניחו שעה (דהיינו ששים "דקות"){לב}. ולכולי־עלמא אפשר להקל בדיעֲבד, או בשעת הדוחק (כדלקמן סעיף י"ז), בשיעור הילוך מיל{לג}. ובשר ששהה במלח פחות משיעור זמן זה, דינוֹ כאילו לא נמלח כלל{לד}: [יא] מותר להשהות הבשר במִלחו, עד שתים־עשרה שעות. ויותר מזה, אסור לכתחילה, שמא יבלע הבשר מלחלוֹחית הדם שעליו ושֶׁעל המלח. ובדיעֲבד מותר אפילו אם נשתהה כמה ימים{לה}. אבל המנהג שאין משהים אותו לכתחילה יותר משעה{לו}: [יב] מלח שמלחו בו פעם אחת, אסור למלוח בו פעם שנית, כי כבר נחלש כוחו. וכל־שכן שאסור לאכול את המלח אחרי שמלחו בו ואפילו אם כבר נתייבש, כיון שדם בלוע בתוכו{לז}: [יג] לאחר ששהה הבשר במלח כַּשֵּׁיעוּר (המבואר לעיל סעיף י') צריך לנפץ{לח} ממנו את המלח היטב (לפני שיכניסנו לתוך הכלי להדיחו) או לשפוך עליו מים, ואחר כך לַהֲדִיחוֹ שתי פעמים במים (בכל פעם מים חדשים) בתוך כלי היטב היטב. וצריך ליזהר שלא להניח את הבשר עם המלח קודם שהודח, בתוך הכלי כשעדיין אין בו מים, כיון שאינוּ מנוקב{טל}. וטוב לשטוף הכלי בין הֲדָחה לַהֲדָחה{מ}: [יד] בשר שלא נמלח עדיין, ראוי שלא להניחו במקום שלפעמים נמצא שם מלח{מא}. וצריך לייחד כלי לבשר לחוד, כגון כשקונים בשר ומניחים בסל, שלא להניח בכלי זה ירקות או פירות, וכיוצא בהם דברים שדרכם להיאכל בלא הדחה תחילה, או יעטפם בנייר או ניילון וכדומה. שאם לא כן, דם מן הבשר נדבק בכלי, ומן הכלי נדבק בהם{מב}: [טו] הכלי המיוחד לשריית בשר והדחתו, נוהגים שלא להשתמש בו כלל לדבר אחר של־מאכל, ולא רק בחם אלא אפילו בצונן{מג}, חוץ מאשר להדחה שאחרי המליחה שמנהגינו להדיח באותו כלי שהשרו והֵדיחו בו מקודם{מד}. גם הכלי המנוקב המיוחד למליחה, המנהג שלא להשתמש בו לדבר אחר ואפילו בצונן{מה}: [טז] אם שכחו ונשרה הבשר (שעדיין לא נמלח) במים מעת לעת, דהיינו במשך עשרים וארבע שעות רצופות, ואין במים ששים כנגדו, הרי זה נחשב כָּבוּשׁ, והכבוש הרי הוא כמבושל. הלכך לא יבשלו אותו, אלא יצלוהו{מו}. והכלי ששרו בו, לא ישתמשו בו חם{מז}. וכבד שנשרה במים מעת לעת, צריך לשאול הוראת חכם{מח}. וכן אם שכחו ומלחו בלא להָדיח הבשר כלל תחילה{מט}, או בישלוהו בלא הדחה מהמלח שעליו{נ}, או מלחו בכלי שאינו מנוקב{נא}, כל אלו וכדומה להם צריכים לשאול הוראת חכם כדת מה לעשות: [יז] כשהשעה דחוקה, כגון בערב שבת שאין פנאי להשרות הבשר חצי שעה, וכן לכבוד אורחים וכדומה, דַּי לשפשף אותו היטב במים פעם אחת, ולהשרותו זמן מועט במים שניים. וכשאין אדמומית במים, יכולים למלוח אותו, ולהניחו למשך שמונה עשרה "דקות". ואחר כך להדיחו היטב שתי פעמים{נב}. [והוא הדין לבשר הנמכר בזמנינו בשווקים כ"בשר מוכשר", וכדלקמן בהלכות חליטה סימן קל"ב סעיף ט']: [יח] לא רק בבהמה וחיה, אלא גם בעוף יש כמה וכמה מיני טרפִיות. ולכן כשבאים להכשיר את העוף ופותחים אותו, צריך ליתן לב אם רואים שיש בו נקב או איזה שינוי אפילו מעט, להביאו לפני שוחט ובודק מומחה או מורה־הוראה בקי{נג}. כגון שהכנף שבור או שָׁמוּט{נד}, או נשתנו הריאות ממראיתן{נה}, או שנמצאו בועות קטנות על הריאות או על הכבד או המעיים, או מחט או קוץ וכדומה בתוך הקרקבן או בחלל העוף{נו}, או אם יש חתך או מחלה בצֻמַּת הגידין (בשוֹק, שהיא העצם האמצעית שברגל) וכדומה{נז}. וכן אם חסר או יתר איזה אבר, כגון שלא נמצאת הַמָּרָה, או שנמצאו שתי מָרוֹת{נז*}. [ואין צריך להוציא מן העוף חוטי הדם, ורק את חוטי הצואר מוציאים{נח}]: [יט] עצם הראש, צריך לחתכו לשנים קודם השרִיָּה, וליקח את המוח (לפי שיש בו דם) ולקרוע את הַקְּרוֹם שעליו (לפי שיש בו חוטי דם), ולהשרותו ולמָלחו וּלְחָלְטוֹ כשאר בשר. ואת הראש צריך למלוח מבפנים ומבחוץ. ולפי ההלכה יכולים למָלחו על השערות, כי אין השיער מונע את פליטת הדם{נט}. אמנם המנהג להפשיט את עוֹרוֹ, ואחר־כך מולחים, או מסירים את השיער על ידי מְלִיגָה במים חמים (עיין לעיל סימן ק"ל סעיף א') ואחר־כך מולחים{ס}: [כ] רגלי בהמה, צריך לחתוך מעט בראשי הַטְּלַפַּיִם שלהן קודם השרייה, ולהניח מקום החֲתָך לצד מטה בשעת המליחה, למען יוכל הדם לזוב משם. ויכולים למלוח על השערות{סא} כדין הראש (וכדלעיל סעיף י"ט), אלא שגם בזה נוהגים למָלְגָן במים חמים, או לגלחן{סב}. וגם בעופות נוהגים לחתוך קצוות הצפרניים{סג}: [כא] הלב, בין של־בהמה בין של־עוף, צריך לקרעו קודם השרִייה, כדי להוציא את הדם המכונס בתוכו, ואחר־כך מולחו ומבשלו. ואין צריך למלחו דוקא בפני עצמו, אלא אפילו עם בשר אחר{סד}. וכן אם רוצה לצלותו, קורעו תחילה (אבל מליחה כמו לבישול, אין צריך לצלי, וכדלקמן סימן קל"ג סעיף א'). ואם מְלָחוֹ או צְלָאוֹ בלא קריעה, יקרענו אחר־כך ומותר{סה}. ונוהגים לחתוך את ערלת הלב, דהיינו חידוד הלב בראשיתו, כדי שיצא הדם במליחה דרך שם. ועוד יש רמז בדבר, על שֵׁם שנאמר{סו} ומלתם את ערלת לבבכם{סז}: [כב] הריאה, אף על פי שֶׁמִּן הדין אינה צריכה חיתוך (שאין בתוכה דם כמו בלב וכנזכר לעיל סעיף כ"א), מכל מקום נוהגים גם־כן לחתכה לחתיכות קטנות, ולפתוח הַקְּנוֹקְנוֹת הגדולות שבה קודם השרייה{סח}. וטוב לעשות כן לא רק בבהמה אלא גם בעוף, כיון שמצוי בה צְרִירוּת דם{סט}. ונכון שלא למָלחה בעודה דבוקה בצלעות העוף, אלא להפרידה בפני עצמה{ע}: [כג] הַטְּחוֹל, דינו כשאר בשר, לכל דבר. כי אף על פי שיש בו אדמומית הנראית כריבוי דם (כעין כבד שנכתוב בס"ד לקמן הלכות צלייה סימן קל"ג סעיף ב'), אינו דם אלא בשר הדומה לדם. הלכך אין צריך לחתכו, ומותר למָלחו עם שאר בשר, וכן לבשלו או לצלותו{עא}. רק אם הוא של־בהמה, צריך לקלוף ממנו קודם השרייה את הקרוֹם שעליו, שאסור משום חֵלֶב. וגם צריך לנקרו משום הגידים, על־ידי שנוטל ראש הגיד ומושך אותו, ונמשכים עמו שלושה חוטים שבתוכו. וצריך ליזהר שלא יִפָּסק שום חוט, ואם נפסק צריך לְשָׁרֵשׁ אחריו{עב}: [כד] וכן הכליות (ואם הן של־בהמה, אחרי ניקורן כדלעיל סימן קכ"ח סעיף ב') וביצי־זכר (אחרי קליפ–תם או חיתוכם, כדלעיל שם סעיף ה'), אף על פי שיש בהם ריבוי דם, אין צורך לצלותם דוקא, אלא מותר גם לבשלם אחרי שרייה ומליחה והדחה וחליטה, שהם כשאר בשר לכל דבר{עג}: [כה] הַקֻּלִּית (דהיינו העצם העליונה של־הָרֶגֶל, המחוברת לגוף) וכן שאר העצמות שיש בהן מוח, צריך למלחן כמו שאר הבשר. ולפי ההלכה אין צורך אפילו לנקוב את העצמות, כיון שהמליחה מבחוץ מועילה למוח שבקִרבן (שאין המוח שלהן דומה למוח שבראש, כי שם מכונס דם ממש, ולפי־כך צריך לחתוך עצם הראש לשנים וכדלעיל סעיף י"ט){עד}. אבל המנהג לשבור את כל עצמות הבהמה לחלקים קטנים ומולחים{עה}. [ובעופות חותכים ומסירים ראש הכנף, כדי שיצא הדם דרך שם. גם עושים חֲתָך בפרק האמצעי שבכנף מטעם זה{עו}]. ומותר לכתחילה למלוח העצמות עם שאר בשר אפילו שנפרדו מן הבשר{עז}: [כו] הַשּׁוֹמֶן, צריך מליחה, לפי שהוא בחזקת שיש בו דם כבשר, בין שומן שלִ־בהמה בין שלְ־עוף. ושומן הַדְּרָא דְּכַנְּתָא (דהיינו הדקין המונחים עיגולים בתוך עיגולים) אף על פי שֶׁהַכַּנְּתָא מליאה חוטי־דם דקים, אין חובה לצלותה דוקא, כי אפשר למתוח את החוטים, למשכם היטב ולהוציאם, עד אחד מהם לא נותר, ואז להכשיר על־ידי מליחה וחליטה כרגיל, ולבשל{עח}: [כז] בְּנֵי־מֵעַיים, דהיינו כגון הקיבה והדַּקִּין (הדרא דכנתא) וְהַחֲלוֹחֶלֶת (פירוש המעי הדבוק בפי־הטבעת) ואפילו הַכָּרֵס ובית־הַכּוֹסוֹת וְהַמְּסוֹס, דמם מועט, ולכן אף שלכתחילה יש להשרותם ולמלחם בכלי מנוקב ולהדיחם ולחלטם כשאר בשר, מכל מקום אם כבר נתבשלו כמות שהם, אפילו בלא מליחה כלל, מותרים. אלא אם כן נתאדמו, שאז חובה למלחם{עט}. וכן אם נצרר בהם דם, חובה לחתוך שם ולמלחם (עיין לעיל סימן ק"ל סעיף ד'){פ}. ודעת הרמב"ם{פא} שאפילו לכתחילה מותר לבשל בני־מעיים אלו בלא מליחה, והעיד מהרי"ץ{פב} שראה בעיניו המנהג הקדמון פשוט, שרוחצים הכרס והמסוס בחמין ומבשלים אותם כך בלא מליחה, וסיים שאין לפקפק על מנהגם ז"ל: [כח] במה דברים אמורים, כשבני־המעיים בפני עצמם. אבל כשיש עליהם שׁוֹמֶן, לכולי עלמא חובה למלחם, שדין השומן כשאר בשר, וכדלעיל סעיף כ"ו. ולפי־כך כשמולחים את הַחֲלוֹחֶלֶת ושאר המעיים, אין למָלְחָן בצידן הפנימי, בַּמָּקום בו עובר המאכל, אלא בצידן החיצוני, לפי ששם השוֹמן דבוק. ואם לא מְלָחָן אלא מהצד הפנימי, מותר{פג}. ובני־מעיים שאין עליהם שומן, אף על פי שדמם מועט וכנז' לעיל סעיף כ"ז, מכל מקום מותר למלחם עם שאר בשר, ואין לחשוש שיבלעו הם דם מן הבשר{פד}: [כט] קיבה שנמצא בה חָלָב, כגון של־עגל או טלה היונקים, שופכים את החלב ומדיחים אותה קודם השרייה, והרי היא כשאר בשר (שאינה כמו כַּחַל, שיתבאר בסעיף שאחר זה), ולכן מותר למלחה ולבשלה עם שאר בשר{פה}: [ל] הַכַּחַל (דהיינו הדד של־בהמה) אף על פי שהוא בשר, מכל־מקום כיון שמובלע בו חָלָב, אסור לבשלו אפילו בכלי בפני עצמו, שזה כמו בשר בחלב. אבל אם קְרָעוֹ (אפילו כל־שהוא) ומֵירק{פו} את החָלב שבו, מותר לצלותו ולאכלו, אלא שאסור לכתחילה לצלותו, זולתי בפני עצמו, ולא ביחד עם שאר בשר. ואם קְרָעוֹ שתי וערב, דהיינו קְרָע אחד לאורך ואחד לרוחב, ואחר כך טָח אותו בכותל{פז} עד שלא נשארה בו לחלוֹחית חָלב, מותר לבשלו אפילו ביחד עם שאר בשר (אחר שיכשירנו במלח וכדלקמן). כך היא ההלכה{חפ}, וכך הוא מנהגינו העיקרי{פט}. אמנם יש שנהגו מקרוב להחמיר שלא לבשל את הַכַּחַל עם הבשר כלל אלא אם כן צלו אותו תחילה, וגם הצלי אינו אלא אחרי שקרעוהו שתי וערב וטחוהו בכותל. או מבשלים אותו בפני עצמו (דהיינו בלא בשר. אבל בישולו עם דברים אחרים כגון ירקות, נחשב כמבושל בפני עצמו), אחרי קריעתו שתי וערב וטיחה בכותל. וכן מותר באופן זה לטגנו אפילו במחבת{צ}. וכשאינו צלוי, צריך להכשירו קודם הבישול במלח להוציא את דמוֹ, כמו שאר בשר. ולכתחילה לא יניחנו במִלחו על־גבי הבשר אלא מתחתיו, שלא ינטוף עליו חָלב, אף על פי שיש מתירים מפני שסוברים שאין טֵבע המלח להוציא אלא דם ולא חָלב{צא}. (ועיין עוד מדיני הכחל, לקמן בהלכות בשר בחלב סימן קל"ו סעיף ט"ז): [לא] ביצים הנמצאות בתוך העופות לאחר שחיטתן, אם אין בהן רק הַחֶלְמוֹן{צב} כי הַחֶלְבּוֹן עדיין לא נגמר, צריכות שרייה ומליחה והדחה וחליטה כשאר בשר, ומותר אף למלחן יחד עם הבשר{צג}. אך אם נגמר אף החלבון (וכל שכן אם כבר יש עליהן קליפה קשה), אינן צריכות כלום, ולא עוד אלא שאסור למלחן יחד עם שאר הבשר, וצריך להזהיר על זה את בני־ביתו, שלא יניחון אלא במקום שלא יזוב עליהן דם מן הבשר{צד}: [לב] בשר ששהה מעת יציאת הנפש שלושה ימים מעת לעת (דהיינו שבעים ושתיים שעות) ללא מליחה, כבר נתייבש דמו בתוכו ולא יֵצא עוד על ידי מליחה, אפילו אם ישרוהו תחילה במים פּוּשָׁרִים זמן רב. לפי־כך הורו הגאונים שאי אפשר לאכלו מבושל, אלא צָלִי, כי האש שואבת כל הדם (ואין צריך למָלחו תחילה, אלא מעט כַּנָּהוּג בשאר צלי וכדלקמן סימן קל"ג סעיף א'). ואף שבשאר צלי מותר לבשלו אחר־כך, מכל מקום בנדון דידן לכתחילה אין לבשלו אחר הצלייה, כי הבישול פועֵל בו יותר. (דהיינו שאנו חוששים שמא לא יצא כל הדם על־ידי הצלייה מפני שנתייבש, ובבישול הוא יתרכך ואז יפרושׁ הדם חוצה). אך בדיעבד שבישלו, מותר{צה}: [לג] אין להשהות בשר שלושה ימים בלא למָלחו, שמא יטעו ויבשלוהו (במקום לצלותו כמבואר בסעיף הקודם){צו}. ובשר שהשרו אותו במים זמן־מה (אפילו פחות מחצי שעה) בתוך השלושה ימים, יכולים להשהותו מִגְּמָר השרייה עוד שלושה ימים פחות מעט{צז}. ורבים סוברים כי בשר שהיה מוקפא היטב ב"פריזר" שבמקרר־חשמלי וכדומה, אין הדם מתייבש ואפילו ישהה שם יותר משלושה ימים, ומותר אחרי הפשרתו למָלחו ולבשלו כשאר בשר{צח}: [לד] לפי מנהגינו שמחמירים לחלוט את הבשר ברותחים (וכדלקמן סימן קל"ב סעיף א'), יש תקנה בשעת הדוחק או במקום הפסד מרובה לבשר ששהה שלושה ימים, על־ידי שיַשרה אותו קרוב לשעה או חצי שעה במים{צט} וישפשפנו בידיו היטב כדי להעביר הדם מעל פניו, וימלחנו שיעור מליחה כשאר בשר{ק} וידיחנו. וכשירצה לבשלו ירתיח המים יפה יפה ויחלטנו, שאז אין לחוש עוד שיֵצא דם{קא}: |
|||||
|
|||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|