-
-
חיפוש מתקדם
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1407 אורחים

בעניין מילה שלא בזמנה, אם עושים אותה ביום חמישי וששי

    
מספר צפיות: 8096

בעניין מילה שלא בזמנה, אם עושים אותה ביום חמישי וששי

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א סימן קכג

 

מחסי בה', יום שני לס' במדבר ה'תשמ"ח פעיה"ק בני ברק.

אל מעכ"ת ידידי ועמיתי הנעלה, בר אוריין ובר אבהן, הרב טוב יצחק-הלוי שליט"א וכו' בירושלם עיקו"ת:

 

שאלת ממני ידידי לחוות דעתי השפלה, בעניין מילה שנדחית מצד חולי התינוק, ונתרפא באופן שיכולים לעשותה ביום חמישי או ששי, אם מותר או צריך לימול אז, אעפ"י שזה לפני שבת, אם לאו:

 

תשובה:

א) הנה שורש דין זה נובע מדברי הרשב"ץ בתשובותיו ח"א סימן כ"א, והביאו מרן בב"י יו"ד סי' רס"ב ורס"ח, שדעתו לאסור ביום חמישי ולהתיר ביום ששי, עפ"ד הרז"ה בעל המאור בביאור הא דאמרו במס' שבת דף יט. אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, שהטעם שג' ימים קודם, קמי שבתא מיקרי, ונראה כמתנה לחלל את השבת מפני פיקוח נפש, דמזה יש ללמוד דהוא הדין לתינוק שחלה ונתרפא ביום חמישי שממתינין לו עד למחר עש"ב. וכ"ד הט"ז ביו"ד סי' רס"ב סק"ג אלא שנתן טעם אחר משום צער הנימול ביום שלישי (כמ"ש ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים) וא"כ כל שכן שאין לימולו ביום ששי, דאיכא צער בשבת שהוא יום שני טפי מיום שלישי. והש"ך סימן רס"ו סקי"ח חולק על הרשב"ץ ומתיר אפי' ביום חמישי, וכ"ד המג"א או"ח סי' של"א סק"ט. וכבר האריכו והרחיבו בנדון זה בספרי האחרונים טובא, ונשתברו בזה כמה קולמוסים בקושיות ותירוצים לכאן ולכאן והאריכות בזה מצידי אך למותר, רק אציין לכמה ספרים שדנו בזה, כגון ברכי יוסף או"ח סי' רמ"ח סק"א וסי' של"א סק"ה וסק"ו, וביו"ד סי' רס"ב סק"ב וסימן רס"ו סקי"ג. שו"ת חתם סופר יו"ד סוף סי' רנ"ב, ספר יסוד יוסף בהוספה תיקון ו' (בדפוס ירושלם דף כ"ד כ"ה), שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' כ"ח, ספר כורת הברית לר"א פוסק סי' רס"ו סק"מ, וס' זוכר הברית סי' ו' סעיף ג', שו"ת יביע אומר חלק ה' יו"ד סימן כ"ג ובמילואים שם,

שו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן כ"ה פרק ב' אות ב', וחלק י"ב סימן מ"ג, ובספר בירור הלכה על יו"ד דף צ"ו צ"ז. ובדבריהם נכללו ציונים להרבה מספרי הפוסקים בזה, ומשם באר"ה, כי אין לכפול דברים בחנם. רק אבוא בזה להעיר בכמה דברים חדשים מה שנראה לענ"ד, וכן כיצד הוא מנהגינו בזה, ובמסקנא לעניין דינא, כאשר יסייעוני מן השמים:

 

ב) סברת הט"ז דהטעם לאסור משום צער, לא לבד שהיא תמוהה מצד שברשב"ץ גופיה מבואר טעם אחר וגם נפק"מ לעניין יום ששי כמו שכבר העיר החיד"א בברכ"י, ובהגהות אמרי ברוך, וגם הרעק"א העתיק דברי הברכ"י בחידושיו. ומ"ש בציץ אליעזר שם אות ה' להשיג ע"ד הברכ"י, המבין יבין שירד להציל ולא הציל. ומ"ש בסוף דבריו שם ללמוד מלשון הרשב"ץ והיה אפשר לימול חד בשבת, דאתי כהט"ז שגם ביום ששי אסור עש"ב, אינו מתקבל מצד סידור הלשון כאשר יראה כל מעיין. ונלע"ד שהוא ט"ס בדפוס שלפנינו וצ"ל והיה אפשר לחלל עליו שבת, ר"ל דאילו היה נימול היה מותר, על דרך מ"ש לעיל מינה לגבי גר ויצטרכו לחלל עליו שבת, ע"ש בגוף הספר ותבין, כי קיצרתי. וע"ע בקונטריס אחרון להב"ח. אלא גם היא תמוהה מצד עצמה לכאורה, דהיכן מצינו דאסור לגרום צער לתינוק בשבת. הא תינח מ"ש הרי"ף פ"ק דשבת והרמב"ם (פרק ל' משבת הלכה י"ג) בטעם הא דאין מפליגין בספינה פחות מג"י קודם לשבת, שהוא משום ביטול עונג שבת כי יחוגו וינועו כשיכור, דזהו בגדול. אבל קטן אטו נצטווה בעונג שבת, או נצטוינו אנו לענגו לשאינו בן דעת עדיין כלל. ועי' יסוד יוסף שם, וכן בציץ אליעזר, שהבינו שטעם הט"ז הולך לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם. וזה אינו מובן כמדובר. ואולי יש להעמיס בכוונת הט"ז דמתוך צערא של התינוק מצטערים הגדולים, דומיא דאמרי' בכתובות דף ח. דאין אומ' שהשמחה במעונו בבית המילה, משום דטרידי משום צערא דינוקא. ולשון הרמב"ן בס' תורת האדם, משום דאית ליה צערא לינוקא ואין שמחתן שלימה, נמנעו מלברך ע"כ. ולשון המאירי, משום צערא דינוקא והשמחה מתבלבלת ליראת צערו:

ומדברי הרשב"ץ יש להוכיח כדברינו, דעיין שם שמתחילה הביא שיטות הראשונים בדין אין מפליגין, מעיקרא דעת הרי"ף והרמב"ם משום עונג שבת, וי"א גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, וי"א משום גזירת תחומין, ושוב הביא דברי הרז"ה שאי אפשר שלא יבואו לידי חילול שבת, וסיים עלה דמכאן אני אוסר לימול את הגר בחמישי בשבת, כדי שלא יבוא יום שלישי למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו את השבת, והוא הדין לתינוק שחלה ונתרפא

בחמישי בשבת וכו' ע"ש. הרי בהדיא דלא יצא לו איסור זה אלא אליבא דהרז"ה, אבל אליבא דהרי"ף והרמב"ם לא שייך. מיהו אין לפרש בדעתו כמו שחילקנו דלא שייך בקטן עונג שבת, דאיהו איירי אפילו בגר שהוא גדול. אלא יש לחלק לדידיה בין צער דמילה לצער דספינה, דספינה אינם יכולים לאכול ולהתענג תוך ג' ימים כמבואר ברי"ף, משא"כ במילה דאינו אלא הרגשת כאב וחולשא, כן נראה לכאורה:

ואעיקרא יש לכאורה לדון אם סברא זו של הרז"ה איתה להלכה גם לרי"ף ולרמב"ם, מאחר שלפירושם נמצא שאין לדין זה מקור בגמ'. דאף דלעניין כשיבוא בוודאי לידי חילול שבת מחמת הסכנה המה מחמירים יותר מהרז"ה שלא לצאת אפילו מתחילת השבוע כדמוכח התם מקושיית הרי"ף על פירושו של רבי' חננאל, אבל מאידך איכא למימר דכשאינו אלא ספק שמא יצטרך לחלל שבת, לא מצינו לאסור, וגם מהסברא יש מקום לומר שאין לאסור, ועי' תשו' הריב"ש סי' י"ז וי"ח וק"א, ותשו' הרדב"ז חלק ד' סימן ע"ז, והגהות מהר"ץ חיות עמ"ס נדה דף ל"ח, וביביע אומר הנז"ל אות א', ובציץ אליעזר הנז"ל אות ו':

 

ג) והמג"א אחר שהביא דברי הרשב"ץ וכמה אחרונים, סיים ולי נראה דבזמן הזה שאין רוחצין אותו, ליכא למיחש לזה, דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת וכו' ע"כ. וביאר במחצית השקל דר"ל שאפילו הרשב"ץ יודה בזמן הזה ע"כ. וז"ל יסוד יוסף בהוספה תיקון ו', רחיצה החששא רחוקה היא כמ"ש המג"א. ואפילו שיהא צורך לרחוץ, הלא יש להם להחם חמין מערב שבת או ע"י גוי בשבת, וכל צרכי קטן מותר לעשות ע"י גוי כיוון דאינו אסור אלא מטעם שבות ע"כ (ועיין הגהת הרמ"א סי' של"א סעיף ט'). העתקתי לשונו מפני שמבורר בו סברת המג"א ביתר ביאור (וע"ע לקמן בשם הברכ"י) אעפ"י שדעת עצמו שם דלא כהמג"א:

ואין לטעון על המג"א דכיוון שמהרשב"ץ מתבאר דזהו דינא דתלמודא, דהא מפיק לה מדין אין מפליגין בספינה כדבר האמור, ונקיטינן דתקנות חז"ל אינן משתנות לפי מצב הזמן. הא ליתא, דזו הלכה פסוקה בשלחן ערוך שם סעיף ט' שאף שבימי הגמ' היה התינוק מסוכן וזקוק לרחצו לפני המילה ואחר המילה, האידנא אינו כן ודינו כרחיצת כל אדם.

והלכה זו מקורה ממרן גופו בזמנו כמבואר שרשו בבית יוסף שהם דברי עצמו דלדידן דבר ידוע דאינו מסוכן בכך (וע"ע מאמר מרדכי שם סק"י) וצ"ל אליבא דהמג"א דמזמן הרשב"ץ עד זמן הב"י נשתנו הטבעים אף שאין זמנם רחוק כל כך, וזה דוחק. ברם עכ"פ מסתבר אולי דבזמן הב"י נתגלה ונתברר דתו ליכא סכנה, והבן. וכיוון דעניין זה תלוי בשינוי הטבעים שמצינו בפוסקים דכוותה בדוכתי טובא שנשתנה ממה שהיה בזמן חז"ל (וע"ע כף החיים שם ס"ק ס"ה בשם נהר שלום) ואין זה שייך לגדרי תקנות חז"ל שדבריהם חיים וקיימים לעולם כנודע (ועיין בתשובתינו דלעיל סימן ק"י אות ד'), כשם שמרן מחמיר האידנא שלא לרחצו, ה"ה להתיר למולו בחמישי, ואדרבה ממילא אין להתרשל לדבר מצוה כמ"ש המג"א. גם הראנ"ח בתשו' סימן ל"ח שמקשה על הרשב"ץ, כתב דכיוון דהתינוק ראוי לכך ואין במילתו סכנה, כל שהוא משהה המצוה הוא משהה באיסור ודאי, ולדעת הראב"ד בכל יום ויום עובר עליו באיסור כרת. וכיוון שכן היאך דוחין מצוה כזו מפני חשש בעלמא שנראה כמתנה לחלל את השבת וכו' ע"ש. וקל וחומר היכא דליכא חששא. וכן מבואר בנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' קס"י דבמילה שלא בזמנה נמי איכא משום זריזין מקדימין למצוות, ולא אמרינן כיוון דאידחי אידחי, וכמ"ש בשו"ת שבט הלוי ח"ה סימן קמ"ז אות ו'. ובשולחן גבוה (יו"ד סי' רס"ב סקי"ד) מצדד שמה שמרן לא העלה לשלחן ערוך דין זה של הרשב"ץ, הוא מפני מ"ש באו"ח סי' של"א מדברי עצמו דהאידנא שאין רוחצין וכו' ע"ש:

 

ד) ולמעשה יש הרבה פוסקים לכאן ולכאן, אלו מיימינים ואלו משמאילים, כאשר יראה הרואה בספרים שצייננו. והמקובל בזמנים אלו אצל הספרדים (בפרט בירושלם) שלא לימול בחמישי וששי כפ"ד החיד"א (וכן פסק בכף החיים או"ח סימן של"א ס"ק ל"א) ואצל האשכנזים לית מאן דחש לה (וכן פסק המשנ"ב שם ס"ק ל"ג, וסיים שאין מחמיצין את המצוה) אעפ"י שיש מרבני ספרד הסוב' לימול, ויש מרבני אשכנז הסוב' שלא לימול, כאשר יראה המעיין בספרים המצויינים לעיל, וע"ע בס' נתיבי עם דף קע"א. ומנהגינו בקהילות תימן כמו האשכנזים שמלים אפילו בחמישי וששי, כאשר יעידון יגידון מוהלים מומחים ורבנים בקיאים, וכאשר העיד לי גם מר אביך הרב משה נר"ו שכן מנהגו מזה עשרות בשנים עוד מתימן, ושכן היה מנהג אביו מהר"י יצחק הלוי זצ"ל שהיה המוהל המפורסם דפקיע שמיה בק"ק צנעא הבירה, ראב"ד ומאריה דאתרא ורב כולל לכל גלילות תימן בדור שלפנינו, ושכ"ה מנהג שאר המוהלים שם, וכן שמעתי משאר אינשי:

והדבר מפורש בספר שתילי זיתים למהרד"ם מרבני אתרין לפני כמאתיים שנה שהעתיק דברי המג"א להלכה פסוקה, וזה לשונו (ס"ק ט"ו) תינוק שהיה חולה ונתרפא, מותר לימולו בחמישי אעפ"י ששלישי שלו חל בשבת, כיוון שאין רוחצין בזמן הזה, ליכא למיחש שיחללו עליו שבת ע"כ. ולא הזכיר דעת החולקים שהביא המג"א כלל. ואמנם נודע לי שמנהג עיר רדאע היה שלא לימול ביום חמישי (אבל ביום ששי היו מלים), ברם כבר ידענו שכמה ממנהגי עיר זו לוקחו מקרוב ממנהגי הספרדים (כיו"ב תמצאו להלן סימן קע"ד), כי היא רוכלת מסחר עם עיר עד"ן אשר בקצה ארץ תימן, וע"י השיירות המצויות ביניהם הורגלו במנהגים המובאים מן החוץ. וכל היודע ומבין בשרשי מנהגי תימן ויסודותיהם, מכיר במנהגים האמיתיים של תימן אשר עיקרם ורובם אינם בנויים אלא על שרשי הדין בגמ' ובגאונים וקדמוני קדמונים, מדרשי חז"ל והזוהר, ורמב"ם או גם שלחן ערוך, והם לא הזכירו מניעת מילה שלא בזמנה אלא בשבת ויו"ט, אין עוד מלבדם. ודין זה של הרשב"ץ הרי לא עלה אפילו על הש"ע הקבוע להוראה אעפ"י שהזכירו בב"י. ומהרי"ץ נקיט ואזיל בדוכתי טובא מתשובותיו שדין שנזכר בב"י ולא הביאו בש"ע מכלל דלא סבירא ליה, ועמ"ש לעיל סוד"ה ואין לטעון, בשם השולחן גבוה. וע"ע יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כ"ג אות ה', אלא שהם ראו באיזה מספרי האחרונים או שמעו, והוטב בעיניהם. ועיין כנה"ג או"ח סי' של"א, במקומות הללו לא היו מקפידין בזה, והתבוננתי שבא להם מחוסר ידיעת תשובת הרשב"ץ, ולכן הנהגתי מיום בואי פה כדברי הרשב"ץ ע"ש, והבן. ותו לא מידי:

 

ה) והחיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' רס"ב סק"ב) כתב, יש מקום לדברי המג"א דכיוון דהאידנא אין רוחצין וליכא חילול שבת, שרי. אבל נראה דהדין (של הרשב"ץ) דין אמת, דנהי דהאידנא אין רוחצין, מ"מ כיוון דיום שלישי הוא בשבת והוא בסכנה שמא יבואו לחלל שבת, והו"ל כמי שעושה מקמי שבתא דבר שיבוא לחילול שבת, אין מלין בחמישי שמא יצטרך לחלל שבת באיזה דבר וכו'. והוא הדין שאין לימולו ביום הששי, למאן דאמר דכל הג' ימים הוא בסכנה, ונקיטינן להחמיר וכו' יעו"ש. ומבואר שמחמיר יותר מהב"י בשם הרשב"ץ, שהוא לא אמר אלא שלא לימול בחמישי דווקא,. ועל זה בעיקר נסמכים הספרדים בזמנים אלו שלא לימול בחמישי וששי, וכמבואר בכף החיים ורב פעלים ויביע אומר הנז"ל, כי ידוע שהם נמשכים אחרי הוראות החיד"א ברוב העניינים. מ"מ תמהני על רבני הספרדים בזמנינו אנו שתופסים כן, אחרי ששפתי החיד"א ברור מללו שכל טעמו דהאידנא אכתי איכא חשש חילול שבת חוץ מרחיצה, דהא תינח בזמנו, או אפילו בדורות שאחריו עד זמן הרב פעלים וכף החיים. אבל בדורינו אנו אין שום חשש כלל מפני רוב חמרי הרפואה עם הנקיות שנתרבו ונתפשטו האידנא לאין ערוך. צא ושמע מפי כל הרבנים והמוהלים, הנשמע כזאת או הנראה כאלה מי שהוזקק לחלל שבת עבור תינוק הנימול, כמו בדורות שעברו.וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה פי"ט דשבת, היום השלישי קשה לנימול, כי הליחות ניגרות ויורדות ומתהווה מהם חבורה וירבו המכאובות, ומפני זה התירו לרחצו במים חמים בשבת לפי שהוא סכנת נפשות וכו' ע"ש. וזה בזמנים הללו בבל ייראה ובל ימצא. א"כ פשוט הדבר שגם החיד"א מודה האידנא, כשם שמוכח מדבריו שהיה מודה להמג"א דהאידנא נשתנה הדין מצד דאין רוחצין לולא מצד שאר סכנות, ועכשיו שאין שום סכנה תו לית לן בה. ואפילו לשיטת הט"ז דאתא עלה מצד צער התינוק, הרי ג"כ בזמנינו אין מצוי צער ביום שני, וביום השלישי כבר הוא בריא מכל וכל. וכבר ביארנו בס"ד לעיל אות ג', הטעם דאין עניינים הללו בגדרי תקנות חז"ל העומדות לעד לעולם. ואף שיש קצת מוהלים שאינם מומחים או שהזקינו ותש כוחם ועי"ז נגרם לתינוק צער גם בזמנינו, מ"מ הלא החיד"א דחה שיטת הט"ז, אעפ"י שלא כתב לדחות עיקר דבריו רק שאין זה טעמו של הרשב"ץ וא"כ אולי יש לו קיום עכ"פ מצד עצמו, מ"מ ניכר מבין ריסי עיניו דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה, ובפרט מדבריו ביו"ד סימן רס"ב בנימוק שהדין דין אמת ובטעם שאין לימולו גם ביום ששי מוכח להמעיין דתופס רק טעם הרשב"ץ. ואנן בדידן כבר הוכחנו בעניותינו לעיל אות ב' דטעם הט"ז אינו מובן ויש לו סתירה. ואגב יש להעיר עוד דמ"ש הט"ז דביום שני איכא צער טפי מיום שלישי, אינו מוסכם, כי זהו דעת הרשב"א והרמב"ן כמו שציין הוא עצמו שם, אבל דעת הרי"ף והרמב"ם דדווקא יום שלישי, כמבואר בב"י יו"ד סי' רס"ו. ועיין עוד כנה"ג או"ח סי' של"א, ובתו"ש פרשת וישלח על פסוק ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים הובאו דעות עוד רבוותא בזה לכאן ולכאן:

 

למדנו מכל האמור,

א. תינוק שנתרפא והגיע זמנו לימול ביום חמישי, יש אוסרים למולו אז ויש אוסרים גם בששי. ויש מתירים אפילו בחמישי, ואדרבה סוברים שמצוה להזדרז. וכל מקום לפי מנהגו, ומנהגינו כהמתירים:

ב. בזמנינו נלע"ד דלכולי עלמא מותר ומצוה לימול הן ביום חמישי הן ביום ששי, ואין להחמיץ המצוה. ובפרט יש לזרז כשיוצא ביום ששי, שמתרשלים בדבר מפני שהוא ערב שבת:

ואחתום באהבה רבה ואהבת עולם, מינאי המוקירו כרו"ע

הצ' יצחק רצאבי יצ"ו

 

הדפס

עוד...

  1. לעמוד הבא

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מנויים לחיים
מצות טעמו וראו
פעולת צדיק
מיני תבלין וקליות
עבור לתוכן העמוד