זמן ברכות המילה, כשהאב מל את בנו. ובדין עסק מלאכה בשעת אמירת ברכה

זמן ברכות המילה, כשהאב מל את בנו. ובדין עסק מלאכה בשעת אמירת ברכה

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א סימן ר"ח

בס"ד ט"ז טבת ה'תש"נ.

שאלה:

לפי מנהגינו שאבי-הבן אומר ברכת להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה בעוד שהמוהל מתעסק בפריעה, כמו שכתב מהרי"ץ בעץ חיים ח"א דף קע"ח ע"ב, והוא כפסק מרן הש"ע יו"ד ריש סימן רס"ה, איך יש לנהוג כשאבי הבן הוא גם המוהל והפורע בעצמו:

תשובה:

א)הפוסקים נחלקו בדין זה, ונלע"ד שהעיקר כדברי הט"ז (יו"ד סי' רס"ה ססק"א) שכיון שאי אפשר שיברך בין החיתוך לפריעה מאחר שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה, ועוד שיש צער לתינוק אם יפסיקו בין החיתוך לפריעה ויתמלא החיתוך דם ובקושי ימצא המוהל הפריעה, על כן יברך שתי הברכות דהיינו על המילה ולהכניסו ואח"כ יחתוך. וכמו שיתבאר בס"ד לקמן אות ה:

ונקדים דהנה בעיקר עניין זה מתי הוא זמן ברכת להכניסו, איפליגו רבוותא קמאי, ואעתיק כאן מה שכתבתי בזה בימי חרפי בס"ד, זה כשבע עשרה שנה, ונדפס בספרי תולדות יצחק חלק שני דף קכ"ה קכ"ו:

במסכת שבת דף קלז: ובפסחים דף ז. הביאו התוספות ועוד מהראשונים דעת הרשב"ם שהצריך לברך להכניסו לפני המילה וכו' משום דלהבא משמע, ולא נראה לרבי' תם וכו' עש"ב. ולשון התוס' במס' שבת שם, רבינו שמואל הנהיג וכו' ור"ת החזיר המנהג לקדמותו ע"ש. ומצינו אמנם שכ"כ הגאונים, דבסדר רע"ג איתא בשם רשש"ג שאין לברך להכניסו אלא לאחר המילה, דחיישינן שמא תתקלקל ונמצא מוציא ש"ש לבטלה וכו' מילה ביד אחר היא, מי יימר דמקיים לה ע"ש. גם בסידור רס"ג דף צ"ח מסודרת ברכה זו אחר המילה והפריעה ע"ש. [והנה התוספות כתבו בשם ר"ת דאע"ג דלהכניסו להבא משמע, לא קשיא דלא על זאת הנעשית עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב"ה שציוונו על המילה כשתבוא לידו וכו' ע"ש, ולכאורה אין לשון הברכה משמע הכי, אולם אם היתה גירסתם להכניס בלא וא"ו כמו שהוא בסידור רס"ג שם, ניחא. וכ"כ העיטור הלכות מילה שער ג' ח"ד שבשתי ישיבות מדקדקים ואומרים להכניס בלא וא"ו יע"ש. וכן הובאה הגירסא באגב דברי השואלים להר"ר יהושע הנגיד סימן כ' בשם הרמב"ם, אבל בתשובתו כתוב בוא"ו, וכן המנהג פשוט ומפורסם בכל תפוצות ישראל שגורסים להכניסו בוא"ו. ועיין להלן ד"ה ומצאתי]:

ברם הרמב"ם רפ"ג מהל' מילה כתב, המל מברך קודם שימול אקב"ו על המילה וכו' ואבי הבן מברך ברכה אחרת להכניסו וכו'. ומדלא כתב הכא קודם שימול, דייק מרן בכסף משנה דס"ל לרמב"ם כד' ר"ת שמברך אחר המילה ע"ש:

אכן בתשובת הרמב"ם (סימן של"ב) מבואר דליכא קפידא אם קודם או אח"כ, שכ"כ שם וז"ל ולהכניסו בבריתו של א"א, מצאנו לרבי' האיי גאון זצ"ל שאמר לא שנא בירך לה בתחילה או בסוף. ולזה דעתי נוטה, שהברכה שהיא מקודם והיא ברכת המילה, כבר נתברכה בתחילה ככל ברכות המצוות. וזו לא איכפת לן בה בין לפני המילה ובין לאחריה עכ"ל. וכ"כ עוד בתשובה אחרת (סימן של"א) וז"ל אותה הברכה מאחר שאין נוסחתה וצוונו לעשות, יוכל לברכה מקודם או אח"כ עכ"ל. ונלע"ד שכן יש לדייק מדבריו בחיבורו. דאי כסברת ר"ת כהבנת הכ"מ, הו"ל לפרושי דלהכניסו מברך לאחר המילה, ודוק. [ולקמן ר"ה ומה, יתבאר שיש לדקדק ממנו בגוונא אחרינא]:

ב) וזה ברור דאליבא דרבי' תם מברכין אותה דווקא אחר המילה, שהרי כתב דמה שאין מברכין להכניסו עובר לעשייתן משום דאין הוא עושה המצוה, ומבואר בתוספות שנץ ובתוס' הר"ר פרץ דטעמא שמא לא יעשה האחר המצוה, דנמצא שמזכיר שם שמים לבטלה, ועיין במרדכי הכא, וכ"כ הראב"ד בהשגותיו ס"פ ג' מהל' אישות. וגם ראיית התוס' מאירוסין ודעתם שמברכין אחר האירוסין דווקא וכמ"ש בהדיא. [אמנם עיין היטב בדברי הכ"מ שהביא דברי ר"ת כמ"ש הרא"ש, ועיין מהרש"א]:

והרמב"ם שם כתב כנ"ל שכיון שאין הברכה על צווי המילה שזה הרי כבר בירך המל, אין הפרש אם יברך קודם המילה או אחריה, שברכה זו הרי היא שבח והודאה כמ"ש התוס'. אלא שהתוס' כתבו זה לגבי שהרי להכניסו משמע להבא. ולא היה להם די בזה לתרץ אף מה שצריך עובר לעשיי' כדמוכח לדבריהם, משום דקשיא להו מ"ט תיקנוה הכא, ותרצו דהיינו להודיע שנעשית מילה זאת לשם יוצרנו ולא לשם ע"ז וכו' וא"כ הברכה על העשייה, וע"ז קשיא להו דצריך לברך עובר לעשייתן. ולהרמב"ם נראה דסגי בהכי וכן העתיק שם הכ"מ, וא"כ צ"ע למה תיקנוה דווקא הכא. ונראה דס"ל כתירוץ התוס' דהוא לגלות שאינו לשם ע"ז וכו' אך א"צ לאמרו קודם המילה משום שעל העשייה כבר בירך המל:

ולדברי רבי' תם דכיון דאבי הבן הוא המברך לא העושה א"צ לברך עובר לעשייתן, א"כ אם אבי הבן הוא המל, מברך להכניסו לפני המילה. אבל מדברי הרמב"ם משמע דאין בזה חילוק, דחילק רק לעיל בין נוסח לימול ועל המילה, ולעולם מברך אחר העשייה ולשיטתו שביארנו לעיל שכיוון שהוא דרך שבח והודאה אפשר לברך אחר המילה. אמנם מהרש"א פשיטא ליה דאף לר"ת כשאבי הבן מל מברך להכניסו לאחר המילה.משום דלא פלוג, אבל כדברינו מצאתי בהדיא בט"ז יו"ד סימן רס"ה ססק"א דלר"ת יש איסור בזה אם יברך אחר הפריעה כיון שהוא עצמו עושה המצוה יעו"ש. וע"ע בארחות חיים הלכות מילה סימן ג' בשם הרשב"א והר"פ. אח"ז ראיתי בספר קרבן נתנאל על הרא"ש במס' שבת שכתב שדעת שלטי הגבורים בשם הרשב"א ורב שר שלום גאון ובעל העיטור ורא"מ וט"ז לברך להכניסו קודם המילה אם האב הוא המל עיי"ש, וכ"ה דעת מהרי"ל שהביא הט"ז, ובפתחי תשובה הביא שכ"כ הרשב"ש סימן פ"ט. ועיין שם מ"ש בכוונת הרא"ש לתרץ למה אין מברכין קודם המילה, כיוון שבלא המל לא היה מברך וכו'. ולענ"ד לא כן כוונת הרא"ש, ותואמים הם עם דברי התוספות. ולמה שהקשה שם, י"ל כמש"ל לדעת הרמב"ם:

ג) ובחידושי רבי אברהם הנגיד בנו של הרמב"ם (שהועתקו בריש ס' מעשה רוקח) כתב בשם אביו לברך להכניסו קודם שימול. ומזה נראה שחזר בו הרמב"ם וס"ל דמברך אף שעדיין יש מצוה קודם וכו'.

[ועיין מ"ש בס"ד בבארות יצחק הלכות ק"ש סק"ד דף קס"א אם הולכין אחר תשו' הרמב"ם או אחר חיבורו. וע"ע להלן ד"ה ומה]. ומהרי"ץ בעץ חיים דף קנ"ח ע"ב כתב שמנהגינו לברך להכניסו בעוד שהמל מתעסק בפריעה. ועל קושיית הר"א הנגיד כתב לתרץ דמ"מ חשיב עובר לעשייתן כיון דעדיין מתעסק בפריעה, וקיימ"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ע"ש. וצ"ב מה תשובה היא זו למ"ש הר"א הנגיד שלשון הברכה משמע להבא, כיוון שהיתה התחלת המצוה, הברכה צריכה להיות בלשון עבר וכמו בנטילת לולב וישיבת סוכה. אבל הדבר פשוט, דהתם קיים המצוה כשישב כבר או הגביהו, ונענוע הלולב או המשך הישיבה בסוכה היא תוספת מצוה. משא"כ הכא ההמשך הוא הגורם שתיחשב המילה מצוה ולהכי יכול לברך בלשון עתיד. וגם מלשונו כשאבי הבן וכו' מדוייק כן. וע"ע להלן סימן ר"ט. ובתירוץ זה כבר קדמו למהרי"ץ הרא"ש במס' שבת פרק ר' אליעזר דמילה וז"ל, ועוד שמעתי כשאבי הבן מברך מיד אחר ברכת המוהל מיקרי שפיר עובר לעשייתן וגם להבא לפי שעדיין לא פרע, ותנן מל ולא פרע כאילו לא מל ע"כ. שוב מצאתי כן בספר הפרדס לרש"י סימן מ' ע"ש. ולכאורה אפשר לתרץ עוד עפמ"ש מהרי"ץ בזבח תודה סימן י"ט סק"ה בשם הפר"ח דמסתברא אף לדעת הרמב"ם מצי לברוכי תכ"ד שלאחר השחיטה וכו' ע"ש. והוא הדין הכא דמתחילין הברכה מיד אחר המילה:

ומצאתי בתשובות הר"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב"ם סימן כ' שנשאל גם כן לבאר דברי הרמב"ם בהלכות מילה איך סדר הברכות, והשיב שיברך להכניסו כשהוא מביא את התינוק לפני המילה משום דבעינן עובר לעשייתן, ואח"כ שהחיינו ואח"כ על המילה, ואחר המילה אשר קידש ידיד. זהו המנהג אצלינו ברוב הכרכים. ובמקצת מקומות מברכין שהחיינו אחר המילה, ואין קפידא בזה ע"כ. דבריו בעניין ברכת להכניסו הם כדעת הרשב"ם, אבל תימה שהוא דלא כהרמב"ם בתשובותיו וגם דלא כר"א הנגיד בנו. מכל מקום נראה שעל פי דבריו הנהיגו קדמונינו נע"ג סדר זה, שכן מצאתי בפירושו של הר"ס עדני כת"י על הרמב"ם בזה"ל, מה שאמר) הרמב"ם (ז"ל ואבי הבן מברך ברכה אחרת להכניסו. ולא זכר הרב ז"ל באיזה מקום מברך זו. והמנהג שמברכין אותה קודם המילה וכן הדין נותן שיברך אותה קודם שיכניס הבן למילה. וחכמי צרפת אומ' שאין מברכין אותה אלא אחר המילה ונותנין טעם לדבריהם שאם יברך אותה קודם המילה שמא ישבר הזוג או יארע קרי ולא יעשה אותו דבר. ועוד יש מי שאומר עיקר המילה היא הפריעה לכך מברכין אותה אחר המילה קודם הפריעה ע"כ. ואח"ז הביא תשובת ר"י הנגיד דלעיל. ומסתימת דבריו נראה שכוונתו על המנהג בתימן (ועכ"פ גם בתימן), אף כי כתיבת חיבורו היה כשכבר יצא משם. ואיך שיהיה מ"מ בתכלאל כת"י של מהר"י בשירי מפורש כן לו' להכניסו ושהחיינו קודם ואח"כ על המילה. גם בתכלאל כת"י המיוחס למה"ר ישראל משתא כתב לומר ברכת להכניסו מעיקרא, אך את ברכת שהחיינו איחר עד לאחרי ברכת אשר קידש ידיד, והאמת שמהרמב"ם סוף הלכה ג' נראה כן, וע"ע מ"ש בס"ד לקמן בסמוך אות ו', ולעיל בתשובה סימן קמ"ב ד"ה ולכאורה. [ובמסכת סופרים פ"כ הלכה ו' מסודרת ברכת שהחיינו בהדלקת נר חנוכה, קודם שעשה נסים, וכמ"ש בתשובה שם. אבל המנהג בכל תפוצות ישראל להניח שהחיינו לבסוף וכמבואר ברמב"ם וטור וש"ע]. אמנם המנהג פשוט אצלינו האידנא לברך אחר המילה בזמן שהמוהל פורע כמ"ש מהרי"ץ וכדלעיל, וכן ראיתי מפורש בתכלאל כת"י של מהר"י ונה, ואפשר שנשתנה המנהג על פי הוראת מרן הש"ע בזה ביו"ד ריש סימן רס"ה. [ומזה יובן לך דמה שכתב מהרח"א ממונקאטש בספר אות שלום סימן רס"ה סק"ב דבסידור תפילה מנהג יהודי תימן כ' לברך להכניסו קודם המילה וכו' עש"ב, היינו בסידור כת"י כפי המנהג הקדום שכבר נתבטל אצלינו]:

[ואגב יש להעיר על מה שנוהגין בכמה מקומות בזמנינו שאין הציבור אומ' כשם שהכנסתו וכו' אלא עד אחר ברכת שהחיינו, וקריאת שם באמירת בוא בברית פלוני, נגד המפורש בגמרא ובגאונים וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שנוסח זה היא ענייה לברכת להכניסו וסמוכה לה, וכן מסודר בתכאליל כולם, וגם כן הוא המנהג המקובל. ותימה מה ראו על ככה רבים בדורינו זה לשנות בלא טעם, אין זה כי אם חוסר התבוננות, וראוי לעורר לב הרבנים והמוהלים להחזיר העניין לישנו ולמתכונתו. ואין שום קפידא באיחור ברכת שהחיינו, שהרי י"א שברכה זו אינה אלא אחר ברכת אשר קידש ידיד כנז' לעיל. ועיין ספר העיטור שכתב בשם גאון, שכשמברך אבי הבן להכניסו, העומדים שם עונים אמן תחילה ואח"כ עונים כשם שהכנסתו. ומי שמקדים לומר זאת, מלמדין אותו שלא יאמר כן, אלא יקדים אמן. [והוא מתשובת רב האיי גאון, שהובאה בהרחבה טפי באוה"ג על מסכת שבת דף קל"ו]. וכתב שם בביאור שער החדש דהטוש"ע שלא הזכירו זה, משום דמילתא דפשיטא היא ע"כ. והנה כיוצא בזה בברכת הגומל שצריכין לענות שגמלך טוב וכו' כמבואר בגמ' ופוסקים, צריכין להקדים אמן, וכך המנהג פשוט ומפורסם, ועיין שו"ת התעוררות תשובה ח"א סוף סימן נ"ט. ויש מי שרצה ליתן טעם למנהגם, כי היות וניתוסף המנהג שאומר אבי הבן בוא בברית פלוני, והקהל חוזרים ואומרים זאת אחריו, מה שלא נז' בגמרא ופוסקים, לכן ממשיכים ועונים שם, כשם שהכנסתו וכו' עכ"ד. והנה עיקר מנהג זה לא ידענו שרשו ומקורו, כי אינו נהוג בשאר קהילות ישראל זולתי אצלינו, ובתכאליל אשר יסדו קדמונינו נע"ג חיפשתי ולא מצאתי זה, זולת בתכלאל מהרי"ץ שיאמר כן אבי-הבן, וצל"ע עוד. מכל מקום נראה שאין זה עניין למילה, שהרי אומר בוא בלשון עתיד, ומשמע יותר שהכוונה שעל-ידי שם זה שנותן לו אביו עתה בא בברית עם ישראל. וא"כ לא שייך כאן לענות כשם שהכנסתו וכו' דקאי על מצות המילה דוקא, כמו תורה ומצוות וכו' שהן מצוות המוטלות על אביו (עיין למהרי"ץ בפירושו עץ חיים) ודוק]:

ד) וצ"ע במ"ש התוס' דמשמע מהא דתניא בשבת המל אומר וכו' דמברכין להכניסו אחר המילה, דמאי ראייה מזה. ואדרבה הר"א הנגיד הנ"ל הביא משם ראייה איפכא וז"ל ואבא מארי ז"ל דעתו שתהיה קודם מילה, וכזה הורה ונעשה הלכה למעשה לפניו, וראייתו ע"ז גלויה ממובן לשונם ז"ל המל מברך על המילה, אבי הבן מברך להכניסו, יובן שהשתי ברכות הם קודם המילה מחולקות בין המל ובין אבי הבן ואין ספק שברכת המל קודם המילה, ע"ש. אמנם עיין בתוס' שבת דף קלז: שכתבו שהרשב"ם מגיה שיברך קודם אבי הבן להכניסו וכו' ור"ת הניח הגירסא הישנה שבה מוזכר בתחילה ברכת האב. ואילו הר"א הנגיד דס"ל כרשב"ם דמברך קודם המילה לא הגיה וכמש"ל. ונראה מזה דהרשב"ם סובר דברכת על המילה שייכה תכף למילה, ולכך הגיה שהמל יברך קודם המילה שתצדק הברכה על המילה. משא"כ לגירסת ר"ת שמוזכר המל קודם וא"כ מוכרח מזה דמיד אח"ז מל, ומזה מוכיחין התוס' הכא דברכת להכניסו היא אחר המילה:

נמצא דחמש שיטות יש בדבר. א' דעת רב שר שלום גאון ורס"ג ור"ת דמברך להכניסו אחר המילה והפריעה. ב' דעת הרשב"ם ור' יהושע הנגיד קודם המילה, לפני ברכת על המילה. ג' דעת הרמב"ם בחיבורו ובתשו' דליכא קפידא [כפי מה שביארנו בס"ד, דלא כהכס"מ]. ד' הר"א הנגיד בשם הרמב"ם דמברך אחר ברכת המילה. ה' ומנהגינו בין המילה לפריעה, כמש"פ מרנן הש"ע ומהרי"ץ:

עד כאן מה שכתבתי בזה בימי חרפי בספר תולדות יצחק כנז"ל, וכבר נדפס בשנת ה' תשל"ה, אלא ששיניתי כאן והוספתי נופך, שאין בית המדרש בלי חידוש. וראיתי להוסיף ולציין עוד לספרים וסופרים שמצאתי אחרי זמן שדנו בעניינים אלו ולא פניתי להתבשם בדב"ק אבל ארשמם כדי שיוכל המעיין בדברינו להרחיב עיונו גם בהם, שבלי הלקט הלכות מילה סימן ד', אבודרהם דפוס ירושלם דף ט"ו, רבי' מנוח פי"א מברכות הל"ח, ופ"ו מסוכה סוף הלכה י"ב, תשב"ץ ח"ב סימן רע"ז, שו"ת מהר"ם אלאשקר סימן ח"י, שו"ת חתם סופר יו"ד שלהי סימן רמ"ט, ספר כורת הברית סימן רס"ב סק"ב וסק"ג ועוד, אוצר הראשונים שבגמרא שלימה על מסכת פסחים דף צ"ה ודף קכ"ד ועוד מקומות. שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן י"ז אות ז'. אור תורה שנה ט"ז סימן צ"ח, ושנה כ"ב סימן מ"ד. ומשם באר"ה:

ומה שדקדקנו לעיל ד"ה אכן, דלית ליה להרמב"ם קפידא בזמן הברכה, דאי נימא דדוקא אחר המילה כהכסף משנה הו"ל לפרש, העירני חכם אחד מהא דכתב הרמב"ם בתר הכי בזה"ל, אם אין אביו, לא יברכו "אחריה" ברכה זו ע"ש. הרי דפשיטא ליה דהברכה אחריה ומוכח כהכסף משנה. והיא הערה נכונה. אמנם מזה מוכח רק דלא ס"ל שתהיה לפני המילה, אבל עדיין יש מקום לפרש "אחריה" אחר ברכת על המילה שהזכיר לעיל, וכמו שהעיד בנו הר"א הנגיד בשמו כדלעיל, ולא אחרי המילה לגמרי:

ה) ומכל האמור לעיל איכא למילף לנדון שאלתא דידן, ומאחר דאנן חיישינן למאן דסברי שגם ברכת להכניסו תהיה עובר לעשייתן עכ"פ מצד הפריעה כמ"ש מהרי"ץ [והיינו מדאין ממתינין, אלא מיד מסמיך האב ברכת להכניסו אחר ברכת המוהל], ובאופן זה אי אפשר, א"כ יש להקדימה גם כן לפני שימול וכמו שכתב הט"ז והבאנוהו בתחילת דברינו. וכבר סיים הט"ז שם שכן דעת מהרי"ל, ועיין בספר כורת הברית סימן רס"ה סק"ג שהביא שכן כתבו נמי הרשב"א והכל בו, אע"ג דמאידך מצינו כמה אחרונים שחלקו על הט"ז עש"ב. [ומה שהזכיר בכללם את הברכ"י, הרואה יראה שברכ"י לא כתב אלא שבחידושי הגרשוני שם דחה דברי הט"ז, אבל הוא לא גילה דעתו, ובכה"ג אין ראייה שהוא עצמו סובר כן כמו שהודיע בעצמו בהקדמתו למחזיק ברכה ושאר מקומות]. ולקמן נביא בס"ד דעת היעב"ץ שסובר שיברך להכניסו בשעת הפריעה כמו תמיד, ונמצא שיש שלוש שיטות בדבר. והעיקר לדינא כדעת הט"ז

והנה בשלחן ערוך או"ח סימן קפ"ג סעיף י"ב ובסימן קצ"א סעיף ג' פסק מרן דאסור לעשות מלאכה בעודו מברך, ומיירי התם בברכת המזון וא"כ יש מקום לבעל דין לומר דבשאר ברכות שהן דרבנן, וכגון בנ"ד ליכא איסורא, ודווקא בברהמ"ז דאורייתא הוא דאסור. הא ליתא, דכבר למד הט"ז ושאר אחרונים שם מתוך מקור הדין שהוא מהירושלמי פ"ב דברכות הל"ה דלאו דווקא בברהמ"ז. ואעפ"י שכתב הט"ז שם הטעם דאם מברך ועוסק בדבר אחר, מורה על עשיתו המצוה בלא כונה אלא דרך עראי ומקרה וכו' ע"ש, ולכאורה איכא למידק מינה דדוקא בעוסק בדבר אחר ושאני כגון הכא שעוסק בפריעה שהוא מעניין המצוה עצמה. ואולי ע"ז סמכו המוהלים שמלים בניהם ומברכים להכניסו בשעת פריעה. אבל לא נהירא דפריעה שאני שהוא טרדא גדולה ולא יוכל לכוון. ונראה דלהכי דייק הט"ז בי"ד ונתן טעם טרדא ולא נתן הטעם משום שעושה דרך עראי כמו שם. ועי' בלבוש שם סימן קצ"א, ומ"ש עליו האליה רבה. שו"ר שאמנם היעב"ץ במגדול עוז סבירא ליה דאין הכרח ויוכל לנהוג לברך עם הפריעה כפי המנהג תמיד ומה מעכבו, והביא דבריו בספר אות שלום סק"ג, אלא שסיים עלה באות שלום דנראה יותר לחוש לטרדא כהט"ז עש"ב. [ודעת היעב"ץ יתיישב לפי מה שנבאר בס"ד לקמן ד"ה שבתי, וע"ע בסידור היעב"ץ ]:

ויש להעיר ממה שהביא מהרי"ץ בספרו מעיל קטון כת"י סימן א' ס"ק ל"ו שלוש דעות מתי לברך ענט"י שחרית, א' קודם שינגב ידיו, ב' בשעת הניגוב, ג' אחר הניגוב, יעוש"ב. דאיך יתכן לברך בשעת הניגוב עצמה. [ומהרי"ץ עצמו העלה להלכה ולמעשה בספרו עץ חיים מ"ש מהר"ם בן מכיר בסדר היום שלא יברך ברכה אחרונה שעל מגילת אסתר בעוד שגוללה. והמעיין בסדה"י שם יראה דמסיים עלה בהדיא דטעמא משום שאין כוונתו גמורה בעסקו במלאכתו. וכן בכל הברכות כולם, אין לעשות שום דבר ועניין כשמברך אותם כדי שלא יסיח דעתו מכוונת הברכה ע"כ. ובמקו"א הארכתי בעניין גלילת הס"ת קודם קריאת ההפטרה]. ושמא סבירא להו דניגוב אינו כמלאכה. אבל מהרי"ח בעוד יוסף חי פרשת ויצא סעיף ב' כתב דאפילו עסק כל דהוא אסור כשהוא מברך גם כשמנגב ידיו במטפחת או כשהולך אנה ואנה, ובעוה"ר רבים נכשלים בזה בפרט בברכת אשר יצר יעו"ש. ומקורו כמדומה אני שהוא בספר חסד לאלפים, עכ"פ שורש הדברים נובע מהמג"א סס"י קצ"א שכתב דנראה לו דאפילו תשמיש קל אסור לעשות בעודו מברך ע"כ, והמחצית השקל שם נתן טעם לדבריו. וזהו גם-כן טעם מהרח"ף ברוח חיים שם שכתב, דאפילו לפנות הדברים מהשולחן, אין לו לעשות בעודו מברך ע"ש. ומזה נראה ללמוד ג"כ שלא להחזיק על ברכיו תינוק בשעת ברהמ"ז, אא"כ הוא בוכה בעבור זאת וישתוק כשיחזיקוהו, דטרדא שבהחזקתו פחות ועדיפא בהכי. וע"ע שלחן ערוך או"ח סימן ס"ג סעיף א' ב' עניין הילוך בשעת ק"ש, ובסימן צ"ד לעניין תפילה. ובמה שכתבתי בתשובה ח"א סימן קע"א. והנה מהרי"ץ שם לא רשם בהדיא דעת מי היא כן, רק ציין פוסקים אחרונים סתם, ופשפשתי לפום רהטא ולא מצאתי מי המה זולת בשיירי ערך השלחן (הובא במאסף לכל המחנות סימן ד' סק"ז) שכתב בשם ספר הקנה שלא יברך כי אם "בשעת הניגוב", דרוח רעה עם הניגוב עוברת ע"כ, אמנם לשון זה אפשר לומר דלאו למימרא בשעת ניגוב עצמה רק לאפוקי מן האומרים קודם ניגוב. ומצינו כמו כן לשון הש"ע סימן תרנ"א סעיף ח', ינענע "בשעה" שמברך ע"ש, ובודאי היינו רק אחרי הברכה, רק אתא לאפוקי מבזמן ההלל שמבואר שם אחרי כן. כיוצא בזה ביורה דעה סימן קצ"ח סעיף י"ח, נהגו הנשים ליטול ציפרניהן "בשעת" טבילה ע"ש, ועל כרחין לאו שעת טבילה ממש, רק קודם לזה. ובנדון דידן היינו אחר ניגוב. ולשון הש"ע בהלכות שבת סימן רס"ג סעיף ה' כשידליק יברך אקב"ו להדליק נר שלשבת, גם כן לאו למימרא בשעת הדלקה עצמה, וע"ש בהגהת הרמ"א שהביא מחלוקת הפוסקים בזה אם קודם ההדלקה או אח"כ. וע"ע מאמר מרדכי סימן תקי"ח ססק"ג. ובדברי מהרי"ץ אי אפשר לפרש כן, כי דעת האומ' אחר ניגוב, הביא אח"ז כדעה בפני עצמה. ואחר זמן מצאתי שכן מפורש בקיצור של"ה כדבעינן לאתויי לקמן:

ובפסקי מהרי"ץ ריש הלכות ברכות השחר הבאנו לשון מהרי"ץ (בתכלאל עץ חיים מהדורא בתרא) שכתב, יתעטף בטלית ויברך אקב"ו להתעטף בציצית וכו' ואח"כ יניח תפילין בזרוע ובראשו ויברך להניח תפילין וכו' ע"ש, ופשוט דלאו היינו שיברך אחר העיטוף ואחר הנחת של ראש, דלכתחילה אין ראוי לעשות כן וכדמוכח מהרמב"ם פי"א מברכות הלכה ה'. אלא שלא דקדק בלשונו כי עיקר מגמתו אינה ללמדינו סדר עשייתן אלא נוסח הברכה וגם דקדוקה שהבי"ת דבציצית בפתח, וכן ה"א דלהניח כיעויין שם. אמנם לעניין ציצית בייחוד, מצינו שדעת הט"ז בסימן תרמ"ג סק"ב לברך אחר שנתעטף מטעם הירושלמי ס"פ הרואה, וחלק עליו בספר שארית יהודה דף ט"ז ע"א, ובשו"ת דברי נחמיה סימן ט', נדפס בסוף ש"ע הגר"ז דף קע"ט ע"ב. וכ"פ השאג"א סימן ל"ב. ובעיקרי הד"ט סימן ב' אות ל"ד איתא, בתפילה לדוד דף ה' ע"ב סובר כהשאג"א לברך על הטלית כשאוחזו להתעטף ולא בשעת העיטוף, דלא כהבית יעקב סימן פ"ח עכ"ל. וע"ע אריכות בזה בשו"ת לחם שלמה (דפוס שאמלויא תרפ"ד) סימן י"ד:

ובספר יפה ללב סימן קנ"ח סק"ט ראיתי שהביא בשם חסד לאלפים ומהרח"ף בכף החיים שאסור לברך בעודו מנגב ידיו כמנהג המון העם, וכתב על זה אבל בקיצור של"ה כתב לעולם צריך לברך ענ"י קודם הניגוב או בשעת הניגוב, שגם הניגוב מן המצוה. וכ"מ ממה שכתוב בסימן קס"ה ואח"כ בשעת הניגוב יברך ענ"י. ויש להוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם פי"א מברכות הל"ח, אימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כששומע קול השופר או כשיתעטף בציצית וכו'. וכיון שגם הניגוב מן המצוה, שפיר יכול לברך אז. ומה שאמרו שאסור לעשות שום עסק בשעה שמברך, היינו כשהוא עסק של חולין ודבר הרשות לא כשהוא עוסק במצוה עצמה דעסיק בה עש"ב. ובסימן קצ"א סק"ב. וראייתו מלשון בשעת הניגוב, ובשעה שישב וכו' ליתה לפי מה שביארנו. וגם מוכח זה מיניה וביה בלשון הרמב"ם שאי אפשר לומר שיברך בעצם זמן שמיעת קול השופר, ומינה נדון לשאר. אמנם בדברי קיצור של"ה מוכח לפרש בשעת ניגוב עצמה כפשוטו, ולא קודם או אחר כך כדברי מהרי"ץ דלעיל ודוק:

שבתי ואראה שיש מקום לחלק ולומר דליכא איסורא בתשמיש קל בשעת הברכה, מהא דאשכחן בגמ' ברכות דף טל: איכא דסברי דצריך שתכלה ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת ע"ש, מכלל דליכא חשש בכה"ג. ואף דקיימא לן התם כרבא דמברך ואח"כ בוצע, מ"מ אינו מטעם איסור עסק בשעת הברכה אלא כדי שתהא הפרוסה שלימה עד תשלום הברכה. וכיו"ב יש להוכיח מהאחרונים שנחלקו בברכת המילה, אם יחתוך הערלה קודם סיום הברכה או רק לאחר סיום הברכה, שלא דנו בזה אלא מצד דבעינן עובר לעשייתן כדלקמן אות ו' ד"ה וראיתי. ועפ"ז נלע"ד ליישב הא דנוהגים אצלינו לחלוץ התפילין במנחת התעניות בסיום פרשת והיה אם שמוע, ומקפלים אותן מיד תוך כדי אמירת פרשת ציצית וברכות שלאחריה, דכיון דאין בזה טרדא מחמת שרגילים בכך כל יום, שפיר דמי. ואפשר דמה שלא הנהיגו לדחות קיפולן לאחר התפילה, משום דסבירא להו דהוי בזיון אם יניחום כך. אי נמי שמא יפלו לארץ ח"ו. אמנם בהלכות קצובות איתא, שדרו ממתיבתא מניחין אותן בערבית עד כימי השמים על הארץ, ותופש אותן בידו עד שמתפלל, וכורכן ע"כ. ובמקום אחר יתבאר בס"ד. ועדיפא מינה מוכח בהדיא בשלחן ערוך סימן ס"ג סעיף ז' דאין איסור לעסוק במלאכה אלא בפרשה ראשונה של ק"ש. וכמש"ש המשנ"ב דמשמע דמכאן והלאה מותר אפי' בברכות ק"ש וכן מבואר בהדיא בב"י, וציין לדברי הט"ז שבסימן קצ"א, והניח בצריך עיון ע"ש. וכבר הקשה כן הפמ"ג בסימן קצ"א ע"ש. והיינו ששם בט"ז הוכיח מהירושלמי דבכל הברכות אסור ולאו דוקא בברהמ"ז [וכדלעיל אות ה' ד"ה והנה]. והנה לכאורה לפ"ז על כרחינו יש לחלק ביניהם אליבא דמרן שלא הזכיר דין הירושלמי שאסור לעסוק במלאכה אלא גבי ברהמ"ז. [וכיו"ב מצינו שנחלקו הפוסקים בהא דפסק השלחן ערוך או"ח סימן קפ"ג סעיף ט' דאסור להסב בשעת ברהמ"ז משום שהוא דרך גאוה, אם כך הדין גם בשאר ברכות. וכמו שהבאתי בס"ד בבארות יצחק הלכות ברכת המוציא ס"ק ע"ה, דף מ"א]. ועפ"ז יתיישב דעת היעב"ץ שחלק על הט"ז ולא חש לטרדת הפריעה בשעת הברכה כדלעיל. וראיית הט"ז מהירושלמי דלאו דווקא ברהמ"ז וה"ה שאר ברכות, אינה מוכרחת כאשר יראה המעיין בירושלמי שם, וכן נראה מפירוש מהר"ש סירליאו ושדה יהושע שם דדוקא בברהמ"ז אסור. גם ברמב"ם פ"ב מקרית שמע מפורש בעליל דרק בפרשה ראשונה אסור לעסוק במלאכה, אבל השאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו אפילו עומד בראש האילן ומברך לפניה ולאחריה [ורק לגבי רמיזה בעיניים וקריצת שפתיים סבירא- ליה התם בהלכה ח' שלא לחלק בין הפרשיות, וכמ"ש הכסף משנה שם, אבל בש"ע שם סעיף ו' גם בזה כתב דדווקא בפרשה ראשונה וע"ש במאמר מרדכי סק"ו ובכף החיים ס"ק כ"ח] ולדידיה אפשר דבברהמ"ז נמי,שרי, כי לא העתיק להלכה את דין הירושלמי כלל. ועיין בפ"ז מברכות הלי"ד דבשעת ברהמ"ז אוחז היין בימינו והבשמים בשמאלו, והראב"ד השיגו מה צורך לטרדא זו לשמור הבשמים או, והשיב הכ"מ דאין בזה טרדא וכו' וע"ע מ"ש בס"ד בעניין זה בביאורנו לפסקי מהרי"ץ הלכות ברכת המזון סעיף מ"ד ד"ה עכ"פ. וברור דשאני התם דאין טרדא ממש כי אינו עושה שום פעולה רק אוחז, רק הנדון למה צריך לעשות כן אז לכתחילה:

איך שיהיה, גם אם אין איסור בדבר, עכ"פ בודאי דאינו הגון לברך ולעסוק אז בפריעה, דהלואי שיתכוון כראוי בלא עסק, כל שכן עם עסק. ולכן נכון לברך מקודם כדעת הט"ז וסיעתו. ומכל זה יש להקיש לעניין מי שעולה לקרות בתורה, ומנקה הזכוכית של בתי העיניים בשעת הברכה כדי להיטיב ראייתו, וכל כיו"ב. ונפקא מינה של המון העם אין אנו צריכים למחות אם מתעסקים בשעת אמירת ברכה, או מהלכים, זולת בברהמ"ז. וגם נלמד דבשעת הדוחק יש למקום להקל. [וע"ע בכל האמור לעניין מלאכה בשעת ברכה, בשו"ת שלמת חיים (זוננפלד) ח"ג סימן א'. ובאמרי יושר בליקוטים שאחר חידושי מסכת חולין סימן ו'. וכעת אינם מצויים אצלי. ובשו"ת באר משה ח"ח סימן מ"ב. ותפארת יצחק סימן ט']:

ו) ולעניין ברכת שהחיינו בנדון דידן, גם אותה יש להקדים לפני המילה כבכל המצוות כגון תקיעת שופר ונטילת לולב [וכן מנהגינו גם בברכת הנהנין דלא כהפמ"ג כמ"ש בס"ד במקו"א]. והט"ז שלא הזכיר זאת רק את ברכת להכניסו, אזיל לשיטתם שהם אשכנזים ואינם מברכים [בחו"ל] שהחיינו במילה כדעת הרמ"א בסימן רס"ה סעיף ז'. ומה שבדרך כלל מאחרין שהחיינו רק אחר המילה והפריעה, דהיינו כשאין האב מל את בנו רק אחר, משום שברכת להכניסו מתאחרת לפני הפריעה וממילא נדחית גם שהחיינו לבסוף, שדרכה לבא באחרונה ודוק. וע"ע לעיל אות ג' ד"ה ומצאתי:

וראיתי בספר נהר מצרים דף ק"ה סעיף י"ט שכתב דבאופן זה שהאב עצמו הוא המוהל יכוון לגמור חיתוך הערלה קודם סיום ברכת שהחיינו, וטעמו דהוי דומיא דמה שנהגו המוהלים [בני אחרים] לגמור החיתוך קודם שמסיימים ברכת על המילה כדי שתהיה הברכה שייכה על הפריעה הבאה אחריה אשר היא העיקרית וכמ"ש בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ז יעוש"ב. והנה המעיין שם יראה שאין זה מפורש בדברי הרשב"ץ שם, כי לשונו כך הוא, אנו נוהגים לחתוך הערלה ולברך ואח"כ לפרוע ושפיר מיקרי עובר לעשייתן כל זמן שבירך קודם שנגמרה המצוה, שאילו לא פרע לא עשה המצוה ע"כ. ויותר נראה שכוונתו בזה שמברכים אחר החיתוך קודם הפריעה, אלא שראיתי גם בספר ערוך השלחן סימן רס"ה סעיף י' וי"ב ובכורת הברית שם סק"ב ובאות שלום סימן רס"ז סקי"א סוף אות ז' שהביאו לנגד דברי החכמת אדם כלל קמ"ט סימן י"ט שהרעיש על מה שיש מוהלים שמברכין בעת החיתוך מטעם עובר לעשייתן, שהוא מעשה בורים ועמי הארץ, את דברי הרשב"ץ שכתב מפורש הפכו עש"ב, הרי שהבינו גם הם שכוונת הרשב"ץ לברך בשעת החיתוך.

ואולי הוכרחו לפרש כן, מטעם שאם ישהה אחר החיתוך לברך יתמלא דם ויתכסה עור הפריעה. וצ"ע. ולענ"ד ראוי ללמד למוהלים שלא להיחפז, רק אחר סיום ברכת על המילה ימולו, שכן משמעות דעת שאר רבוותא שצריך לברך קודם החיתוך לגמרי דלא כהרשב"ץ. ומפורש כן ברמב"ם רפ"ג מהלכות מילה וז"ל המל מברך "קודם שימול" אקב"ו על המילה ע"כ, דבוודאי דברים ככתבן על עצם המילה ולא על הפריעה. וכן ראיתי בסידור אשכנזי קדמון כת"י:

ומכל האמור יצא לנו לעניין השאלה שלפנינו באב המל את בנו, הנכון הוא לברך מתחילה את שלושת הברכות לימול את הבן, ולהכניסו (והשומעים עונים אמן. כשם שהכנסתו וכו') ושהחיינו, ורק אחר-כך ימול ויפרע:

ולמדנו גם-כן שיש ליזהר מלהתעסק באיזה דבר, או להלך בשעת אמירת איזו ברכה שתהיה, כדי שיכוון דעתו כראוי. ואין להקל זולת בשעת הדוחק. אך להמון עם המקילים בזה, א"צ למחות. אבל בברהמ"ז, אסור זה מדינא: