[א] מְלִיגַת העופות, דהיינו מריטת נוצותיהם, אסור לעשותה לפני המליחה על־ידי הכנסתם לתוך מים רותחים שבכלי ראשון (ר"ל הכלי שנתבשלו בו המים על־גבי האש, ואפילו אם הסירוהו מעל האש כל זמן שהיד סוֹלֶדֶת בהם מרוב חומם) כדי להקל את מריטתם. והוא הדין שאסור להסיר את השׂער של־גדיים וטליים בדרך זו לפני הניקור והמליחה. לפי שכלי ראשון מבשל, ונמצא שנתבשל הבשר עם הדם והחֵלב ואסור יהא לאכלו אפילו על־ידי צלייה. כמו־כן אין לעַרות (דהיינו לשפוך) רותחים מכלי זה על העופות, כיון שעירוי מכלי ראשון נחשב ככלי ראשון. ואפילו בכלי שני (דהיינו הכלי שעירו לתוכו את המים שהיו בכלי ראשון) יש להחמיר לכתחילה שלא למלוג, כיון שיש אומרים שאף על פי שכלי שני אינוּ מבשל, מכל מקום הוא מבליע ומפליט מעט כל זמן שהיד סולדת בהם. אבל אם נצטננו המים מעט באופן שכבר אין היד סולדת בהם, מותר למלוג בהם לכתחילה, וזה לא רק בכלי שני אלא אפילו בכלי ראשון{א}. וכן יש נוהגים. אמנם יש שאינם חוששים לסברא זו ונוהגים כדעת המתירים למלוג בכלי שני אף בעוד שהיד סולדת בהם{ב}. ויש נוהגים להקל יותר, ומְעַרים מכלי ראשון בעוד היד סולדת במים שֶׁבּוֹ, ואפילו סמוך מיד אחרי הרתיחה{ג}, ואין צריך לְמַחוֹת בהם כי יש להם על מה שיסמוכו{ד}:
[ב] יש ליזהר שלא לחזור ולהרתיח את המים שמלגו בהם כשהיד היתה סולדת בהם, כדי למלוג בהם שנית, וכן לא להָדִיח בהם קערות אפילו קערות של־בשר. מפני שכבר נאסרו מן הדם שנתערב בהם במליגה הראשונה{ה}. ושיורי הנוצות הקטנות שנותרו אחרי המריטה, מותר לחרכם בידו (ולא להניחם) על גבי אש בלתי חזקה בזהירות ובמהירות אחת הֵנָּה ואחת הֵנָּה, כדי שלא יתחמם העוף וְיִקָּרֵשׁ בו הדם, שאז לא תועיל המליחה להוציאו{ו}:
[ג] הרוצה לאכול בשר חי (דהיינו בלתי מבושל), או שנחוץ הוא לכך לצורך רפואה, מותר לאכלו בלא מליחה כלל. [והטעם כיון שלא פֵירַשׁ הדם ממנו ויצא חוצה, עיין לקמן בהלכות מליחה סימן קל"א סעיף א', ואפילו ממקום למקום בתוכו לא פירש לצאת]. רק יְדִיחנו, כדי להסיר את הדם אשר על פני הבשר. ובלבד שלא יהיו בבשר זה חוּטֵי־דם, כי חוטים אלו הם כדם המכונס בתוך כלי ואסורים. כך פסק מָרַן השלחן ערוך{ז}. וזה מותר לא רק בבשר־עוף, אלא גם בבשר־בהמה{ח}. אך לדעת רבינו הרמב"ם{ט} אסור לעשות כן, אלא צריך למלחו יפה יפה ולַהֲדִיחו יפה יפה ואחר־כך יאכל. [וטעמו של־ רמב"ם, יש מפרשים מפני שאף־על־פי שלא פירש הדם במציאות, מכל־מקום יכול הוא לפרוש]. הלכך טוב להחמיר כמותו אם אפשר, דהיינו להדיחו (ולהשרותו) תחילה ולמלחו ושוב להדיחו, הכל כדת וכדין כמו כשמבשלים אותו{י}. אבל אם שיבר המפרקת אחרי השחיטה קודם יציאת הנפש וכדומה מהדברים הגורמים להבליע את הדם בבשר (כדלעיל הלכות שחיטה סימן קכ"ד סעיף י"ז), גם לדעת מָרַן אסור לאכלו חי אלא אם כן ימלחנו תחילה כדת וכדין{יא}, וראוי לחתכו קודם לכן{יב}:
[ד] חֲתִכַּת־בשר שהיא אדומה מאד, וניכר שֶׁנִּצְרָר (דהיינו התאסף) בה הדם מפני מכה שקיבלה, אסור לאכלה כך, ואף לא לבשלה, אלא חובה לחתוך שם תחילה לעשות פתח לדם לצאת כלפי מַטה, ואחר־כך למלוח לחלוט ולבשל. ואם רוצים לצלותה, אין צריך לחתכה תחילה, כיון שהאש תשאב את הדם. וכשעשו באופנים הללו, מותר אפילו כשרואים שלא סר מראה האדמימות ממנה. ואם צרירות־הדם נפוחה באופן שהדבר מאוס, אסור לאכלה משום אַל תשקצו{יג}, ולכן יחתוך אותו מקום וישליכנו{יד}: