אמירת פסוק שמע ישראל בברית מילה, תוכחה למאמצים בלא דעת מנהגי עדות אחרות, ומאידך מוותרים על מנהגי אבותינו נע"ג

אמירת פסוק שמע ישראל בברית מילה, תוכחה למאמצים בלא דעת מנהגי עדות אחרות, ומאידך מוותרים על מנהגי אבותינו נע"ג

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א במוצש"ק קרח התש"ע

נעבור לעניין אחר. ברצוני לדבר בס"ד על נושא חדש, בעניין אמירת שמע ישראל בברית מילה. הנושא התעורר קצת לאחרונה, ולכן נבאר אותו. בשלחן ערוך המקוצר חלק ה' כתבתי, אין מנהגינו לומר פסוקים שמע ישראל, ה' מלך, אנא ה' הושיעה נא, כמו שנוהגים שאר קהילות, שאין מקומם עתה. היום בדרך כלל בכל העדות, ספרדים ואשכנזים, אומרים לפני המילה שמע ישראל. היחידים שלא אומרים, הם רק התימנים, כי זה לא כתוב בסידורים שלנו. אבל הרבה תימנים בזמנים האחרונים נהגו לומר, ואנחנו מנענו את הדבר. אמנם אינני שלם עם זה כל כך, כי לפעמים בלאו הכי מחכים סתם, וזה גורם שמבזבזים זמן מיותר. אבל צריכים לברר לגופו של עניין, האם יש עניין לומר שמע ישראל או לא.

יש הטוענים, למה למנוע? זה לא רע, למה לא להגיד? ויש גם המוסיפים ואומרים, שמאחר ויש אנשים שלא אומרים שמע ישראל, תן להם עכשיו שישמעו ויאמרו. נכון, לכאורה מה רע בזה, אמת מה שאתם אומרים, גם אני חושב כך. אבל צריכים לדעת, כי הטענה הזאת שבגלל שיש חילונים נזכה אותם, אינה כ"כ פשוטה. לא בטוח שאדם רשע שעושה מצוה, היא נחשבת לו כמצוה. פה הנקודה שצריכה בירור. רוצים לזכות חילוני, שלא התפלל ולא קרא ק"ש, אומרים לו עכשיו תגיד שמע ישראל, יש הזדמנות. שמע ישראל, ה' מלך, אנא ה'. אולי יש לו פה גם מצות תפילה. אבל אין זה ברור. עדיין אינני אומר את המסקנא למעשה. רשע שמקיים מצוה ואיננו רוצה לקיימה, הוא כופר. אינני מדבר אם אינו קורא ק"ש מתוך עצלות, אלא שבמזיד אינו אומר. וגם עכשיו כשהוא אומר, זה בגלל שכולם אומרים, אבל הוא לא מתכוין למצוה. ובפרט לדידן שמצוות צריכות כוונה והוא לא מתכוין, ספק אם הוא מקיים מצווה בכך.

יש חקירה גדולה בספר גינת ורדים על הנושא הזה. איך פועלת קיומה של מצוה. האם היא כמו תרופה, אדם שלוקח כדור, אבל אינו מאמין שהכדור יעזור לו, האם זה יפעל, או לא? לכאורה זה יפעל, אפילו שלא יאמין, כי במציאות זה פועל. יש כידוע תרופות פסיכולוגיות, שלפעמים אמנם אינן אלא קמח, נותנים לאנשים תרופות שלא יועילו ולא יצילו, רק שמבחינה דמיונית זה עוזר להם, מצד הדמיון. פעמים שאדם מאמין בתרופה, או ברופא, והוא נרפא. יש דברים כאלה. אבל בדרך כלל רוב התרופות, לפני שמוציאים אותן לשוק, עושים ניסוי. ואם יש אדם שחושב שהתרופה הזאת לא תעזור לו, האם היא תעזור או לא? דיברנו בעבר [מוצש"ק שמות ה'תש"ע] על מה שמובא בדרשות הר"ן, שאם אדם אוכל מאכל מזיק וחושב שהוא מאכל טוב, הוא לא יזיק לו. יש פה אחוז מסויים של השפעת כח הנפש על האדם, אבל זה נושא בפני עצמו. בד"כ תרופה מועילה, אפילו אם הוא לא מאמין ולא מבין, היא מועילה לו. ק"ו אם הוא מאמין. השאלה, האם נאמר שגם במצוות זה כך. אדם שעושה מצוה, הניח תפילין, האם זה צריך לעזור לו או לא.

זו החקירה שמביא הגינת ורדים בכלל ב' סימן ל"א. חקירה גדולה חקרוה גדולים חקקי לב, על קיום התורה והמצוות. אם ההצלחות והאושר המגיע מהן, לפי שטבע הוטבע במצוות הללו, וסגולה זו נמצאת בהן, וכל המקיימן בהכרח שיבוא לו האושר וההצלחה ההיא, אף על פי שיעשם בלא כוונת רצון הקב"ה, רק שילך בשרירות לבו. הוא מניח תפילין ולא מאמין, אבל עצם הנחת התפילין משפיעה כמו תרופה, והתוצאות צריכות לבוא. או דילמא עיקר האושר וההצלחה הוא בהיותו עושה אותם בכוונה שנכנע לעשות רצון הקב"ה, על דרך מה שאמרו מה איכפת ליה לקודשא בריך הוא לשחוט מן הצואר או מן העורף וכו'. זהו מאמר חז"ל שצריך ביאור, מאמר מפורסם, שהמצוות לא ניתנו אלא כדי לצרוף בהם את הבריות, מה איכפת לקב"ה אם תשחט מהגרון או מהצואר, אלא מה, רק כדי לקיים את רצון ה'. כך לכאורה לפי שטחיות המאמר הזה. אם כן יוצא שהכל תלוי בכוונה, אם אתה מכווין במצוה לעשות רצון ה', זה יועיל. ואם אתה לא מכווין, אין לך שום שכר.

הוא אומר, שני הדברים האלה לא מתקבלים על הדעת. והנה באחד משני טעמים אלו לא נחה דעתם. שאם המצוות סגוליות וטבע הוטבע כאוכל הטרייא"ק, יש בפוסקים, ברמב"ם וגם בשו"ע בכמה מקומות, מאכל שנקרא טרייא"ק, כמין תרופה שעושים מנחש, מדברים על זה בהלכות פסח בעיקר, נעשה מבשר של אפעה. אז הוא אומר, הנה תימה בזה, כי אין הפרש בין ירא שמים לאשר איננו ירא, ואפשר שיהיו שבע תועבות בליבו, והוא מלובש בתכסיסי המצוות, ואין זו הדרך מוציאה מידי עבירה. יכול לצאת לפי זה, שאדם רשע בעל עבירות שעושה מצוות, יקבל שכר. אלא מה נגיד, נלך לצד השני, ואם נאמר שהכל הולך אחר הכוונה הנכונה, שכשעושה המצוות הוא מראה עצמו שנכנע לעשות רצון יוצרו, ואין במצוות הללו מטבעם שום שבח ואושר, אם כן תהיה פעולתינו בהם כפעולת הריק, וכמלך שגזר על עבדיו להיות ממלאים מים ומערים לאשפה, שבהיות עבדיו עושין דברו נמצאו מחבבין דברי המלך ונכפפין אל משמעתו. הכל הולך אחר הכוונה, לא אחר הפעולה. אם מכווין שעושה בגלל שה' ציוה ונכנע לקיים את רצון ה', רק אז זה יעזור. יוצא שעצם המצוה זה לא העניין, אם כן אנחנו עושים פעולות ריקניות. וכי ח"ו כך הוא העניין של המצוות. הדבר אינו מתקבל על הדעת. וזו קשה גם כן שנאמר שמצוות הללו אין בהם מצידן שום מעלה ותועלת. ואילו היה הקב"ה מצווה לקשור רצועה בקרני הפרה, היה שקול כמצות התפלין שציוונו לקשור בזרוע, ואם כן אין הכל תלוי אלא בכוונת הלב אע"פ שהיה יושב ובטל לגמרי.

אם כן יוצא שא"א להגיד לא לצד הזה ולא לצד הזה. אי אפשר להגיד שהמצוות מצד עצמן יש בהם סגולה טבעית, וא"א להגיד שהעיקר זה הכוונה לקיים את רצון ה'. אלא מה, צריך את שני הדברים ביחד, גם את זה וגם את זה. ולכן העלו שזו וזו חוברות אשה אל אחותה, לא תזוז ולא תיפרד זו מזו כלל. שמצוות הללו הם סגוליות ומוטבעיות להגיע האושר וההצלחה אל העושה אותן. אכן לא יהיה בהם סגולה זו, רק כשעושה אותם מצד גזירת מלך, שכך גזר עליו אבינו שבשמים. שבעשותו מצוות הללו בלא כוונה זו, אין בהן סגולה זו כלל, ונמצא פועל לריק ויגע לבהלה. דהיינו, אם אתה עושה מצוות כמו שהקב"ה ציווה, והמטרה שלך לעשות את רצון ה', אז תקבל שכר. אבל אחד בלי השני, זה לא שווה. וכך המסקנא. והוא אומר כך, ובזה פירשתי אמרם זלה"ה, אשרי מי שעמלו בתורה. ולא יספיק לו עמלה של תורה בעסקו בתורה ובקיימו המצוות, אלא צריך עוד שיתלווה לו כוונה טובה, שעושה כן בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו. ועל זה אמר הכתוב 'ולרשע אמר אלד'ים מה לך לספר חוקי, ותשא בריתי עלי פיך', מאחר שהולך בשרירות לבו ואיו פחד אלד'ים לנגד עיניו, מה־בצע לו בעשיית המצוות ובלימוד התורה. תשמעו עכשיו יש פה דברים מבהילים, ואדרבה, האפיקורוסים והמינים העושים מצוות ועוסקים בתורה, יש רשעים עוסקים בתורה ולא מקיימים את המצוות. היה פרופסור אחד בירושלם, רשע מרושע, לומד בספר הזוהר הקדוש, ואוכל חמץ בפסח. אבל הוא לומד כמו שלומד איזה חכמה. אצל הפרופסורים יש מושג כזה, אין קשר בין מה שהספר אומר, למה שהוא עושה. יש משל על פרופסור שהיה מדבר נגד עישון סיגריות, ומסביר כמה זה מזיק ומה זה עושה, והוא עצמו היה מעשן. אמרו לו, מה אתה מסביר ואומר שזה לא טוב, ואתה בעצמך מעשן? אמר להם, תגידו לי, אם אני מדבר על משולש, אני צריך להיות משולש? משולש זה משולש, אני לא צריך להיות משולש. כך אני אומר, ומלמד כך וכך, אבל זה לא מחייב אותי. ההוא היה לומד קבלה, על ספירות העליונות, והוא נמצא בשבעה מדורים התחתונים. ובתפיסה שלו זה לא קשור. הוא לא קיים מצוות בכלל. אבל יש לפעמים כאלו מינים ואפיקורוסים שמזדמן להם לעשות מצוות, האפיקורוסים והמינים העושים מצוות ועוסקים בתורה, מלבד שאין להם שום קיבול שכר על זה, הנה הנם מוסיפין עוון וחרון על עוונם. יותר גרוע שהם עושים מצוות, ועליהם אמר הכתוב, בדבר ה' מאסו, וחכמת מה להם. והרי זה כמתפאר שלובש בגדי מלכות להודיע לבריות שהוא מגדולי הסרים אל משמעתו ונכנעים לעבודתו של מלך, והוא מורד במלכות, כי ענוש יענש בטכסיסים הללו שמקשט עצמו בהם. אדם לובש מדים של מלך, כביכול מהמקורבים למלך, ומורד במלך. כך הוא אומר.

נמצא לפי זה, שלא כ"כ פשוט אלו החושבים שמזכים חילונים להניח תפילין וכדומה. לפעמים הם עושים זאת כי מאלצים אותם בעל כרחם, הם לא רוצים לריב וכו'. והנושא הזה מתחיל בעצם מהנקודה הזאת. וכמובן שהנושא רחב והולך להרבה ענפים נוספים.

א"כ בעניין אמירת שמע ישראל בברית מילה, אבותינו בעבר כמובן וכידוע לא נהגו זאת, וגם מהבחינה הזאת של לזכות חילונים לא היה צריך, כי כל העדה היו כולם קדושים ומקיימים כל המצוות. אבל, כנראה הרשי"ה (הרב שלום יצחק הלוי זצ"ל), הוא מהראשונים שהנהיגו את זה, והוא בעצמו חשב שזו גם הסיבה של האשכנזים. לא היה ברור לו. הוא סבר כי גם האשכנזים שנוהגים לומר שמע ישראל, עושים זאת כדי לזכות את החילונים. איך ידעתי את זה? יש תכלאל ענף החיים, שהוא הוציא נדמה לי בשנת תשט"ו, בשנים הראשונות, שם כתב בהערה שבא"י נוהגים לומר שמע ישראל, וכנראה זה בא לזכות את אלה שבעונותינו הרבים לא מייחדים את שם ה' בשכבם ובקומם, לכן רצו לזכות אותם. ע"כ. אבל צריכים לדעת, שבעבר גם האשכנזים בחו"ל לא נהגו את זה. המנהג הזה התחיל מהספרדים. מי שבד"כ מציינים אותו, שמזכיר מנהג זה, הוא בעל הלכות קטנות, מה"ר יעקב חגיז. הוא כותב בסימן קס"ט, סדר המילה טוב שראיתי בירושלם, הוא משבח את זה, אבי התינוק תופס אותו ואומר, אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי, זה אני חושב שהיום הם לא נוהגים, לא ראיתי מי שאומר אם אשכחך ירושלם בברית מילה, אח"כ, שמע ישראל ה' אלד'ינו ה' אחד, ה' מלך ה' מלך, אנא ה' הושיעה נא שתי פעמים, אנא ה' הצליחה נא שתי פעמים, ויש מקדימים הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם וגו', אח"כ פסוקים, ואח"כ אומר להכניסו וכו'. כך כתב בעל הלכות קטנות שהיה המנהג בירושלם. נמצא כי זה התחיל מהספרדים שהיו פה. כנראה שהספרדים שהיו בארצות המערב, לא נהגו את זה, אבל לאט לאט הם למדו זאת. האשכנזים בחו"ל לא נהגו, רק בארץ ישראל התחילו לנהוג כך, ורוב התימנים מאז שבאו לארץ, התחילו גם כן להנהיג את זה בעקבות אחרים. בכל אופן, לגבי עניין האפיקורוסים והמינים שמקיימים מצוות, אינני יודע איך המצב אצל התימנים היום, אבל באופן כללי אני חושב שהבסיס והשרש שלהם הוא טוב.

זכורני, שלפני כמה שנים בא אלי מישהו שהיתה לו שאלה בכתובה, ורצה להחליף אותה. לצערנו יש היום הרבה כתובות פסולות. הוא בא ומספר לי שהוא חוזר בתשובה כבר כמה שנים, אביו ואמו חילונים, והתעורר עכשיו שיש ספק פיסול בכתובה. בד"כ מצוי בכתובות מקומות בהם יש חללים ריקים, לא עשו טיוט, לא סגרו את השורה, וזה נחשב שטר שעשוי להזדייף. ויש עוד שאלות אחרות שמצויות בכתובה. אמרתי לו, בסדר, נחליף את הכתובה. כשבאתי לכתוב, אני קורא שם החתן, ישראל בן יוסף. הוא אומר לי, לא ישראל, אלא יֵשׁ־אל בן יוסף. אמרתי לו, מה? אמר, כן, יש אל. תמהתי עליו, אבל אתה אמרת שאביך חילוני, איך הוא קרא לך יש אל? אמר לי, וכי יש תימני כופר? אמרתי, טוב, אשריהם ישראל. אפילו שהוא חילוני ורשע, בכל אופן נתן שם כזה לבנו.

יכול להיות כיום אנשים שיש להם אמונה, והם לא מקיימים מצוות בגלל שמתעצלים או כל מיני סיבות אחרות, הם בדרגא אחרת. הגינת ורדים מדבר בעיקר על קראים. הרי רבי אברהם הלוי בעל גינת ורדים היה במצרים, והיו שם קראים. אלה כופרים ממש, יש להם שיטה. ואפילו אם תגיד להם שיעשו מצוות, הם לא מאמינים. הוא כותב שהם בורחים מאיתנו כמו מנחש. לכן היום, אני חושב שבברית מילה אין הכי נמי, אפשר לזכות אנשים. לפעמים אנשים מתעוררים, אפילו אם שומע שמע ישראל, הוא מאמין וזה מקרב אותו. יש לשקול את הדברים מהבחינה הזאת. 

אבל נדון לגופו של עניין. אמירת שמע ישראל בברית מילה מתחילה לא נוסדה מהטעם הזה. יש טעם שמובא בספר שפתי כהן (להרב הגאון הישיש מוהר"ר מרדכי הכהן, מתלמידי הר"ר ישראל די קוריאל זצ"ל מגורי האר"י, מתושבי גליל העליון צפת ואור תורתו בארם צובא). הוא כותב בפרשת שמות, נוהגים לומר פסוק שמע ישראל במילה, לפי שיש בו יחוד שם שמים. ופסוק אחד אלד'ינו, אינני יודע מי אומר את זה היום, אולי יש כאלו הנוהגים לומר. והוא מביא רמז מהפסוק אצל ציפורה 'אז אמרה חתן דמים למולות', אמרה חתן דמים ר"ת אחד, ומנהג ישראל תורה.

עוד טעם נחמד ויפה למנהג הזה, מובא בספרים אחרים שכשדוד המלך נלחם עם גלית, נתן הברזל רשות לאבן שתעבור בו, וכך הצליח דוד להטביע לו את האבן במצחו. אבל הברזל עשה תנאי, הוא מסכים שהאבן תעבור, בתנאי שימולו בו. כי הרי מן הדין מותר למול בין בצור בין בזכוכית, א"כ מדוע מנהג ישראל לימול דווקא בסכין כמו שכתב ברמב"ם? אלא ע"פ המדרש הזה.

דרך אגב, אתם יודעים, גלית יצא מערפה, אביו הוא שמשון, שמשון הוליד את גלית. דוק ותשכח. תחפשו ותמצאו. יש אומרים שהוא מדלילה, ויש אומרים מערפה. הצרה הזאת באה עלינו מתוכנו, משמשון הגיבור. בכל אופן, דוד זרק את האבן והברזל נתן לו רשות לעבור בתנאי שמעכשיו תהיה לו זכות המילה. כמובן שיש פה דברים עמוקים, עכ"פ זו שטחיות הדברים. הקשר בין העניינים הוא, שהרי גלית ארבעים יום היה אומר בבוקר ובערב, ברו לכם איש וירד אלי, וזאת כדי לבטל את ישראל מקרית שמע. כי הרי כתוב, אמור אליהם שמע ישראל, אפילו אין לך שום זכות, שמע ישראל תזכה אותם. אמר גלית, שהוא יבטל אותם מקרית שמע. כל בוקר וערב היה בא, ומרוב הבהלה והבעתה שנבהלו ממראהו, לא היו מסוגלים לקרוא ק"ש. גם בבוקר וגם בערב, אפילו שיש כמה שעות ביניהם. ארבעים יום, ואף אחד לא מסוגל להילחם איתו, עד שבא דוד. ממילא יוצא שזכינו לשמע ישראל בזכות הברזל, ושכר הברזל היה שמלים בו בברית מילה.

עוד חידוש יש בזוה"ק, שדוד המלך הרי כתוב עליו, ויקח חמשה חלוקי אבנים מן הנחל, והן רבו ביניהן, כל אחת רצתה שיזרוק אותה על גלית, כמו שהיה אצל יעקב שכל אחת רצתה שעליה יניח הצדיק את ראשו. א"כ, שמע ישראל ה' אלד'ינו ה', זה חמשה. אחד, כולם נהיו אחד. חמשת האבנים התאחדו להיות אבן אחת, וכך זרק אותם ופגע בו. יוצא שהנס הזה נעשה על ידי זה. כך מובא בספר אמירה יפה.

אבל אגיד לכם מה שטמון פה בעומק העניין, ואז תבינו את שרש הדברים. ראיתי וכך נראה לי, שבבריתות מילה, חוץ מכל התירוצים לומר שמע ישראל, בעצם המגמה היא להיגרר אחרי הזרם. דהיינו, בהרבה בריתות מילה שהייתי, אמרו שמע ישראל והכל טוב, אבל את תשתלח אסותא לא אמרו. נמצא כי בסך הכל הם נגררים אחרי עדות אחרות. הרי אצל עדות אחרות אין אומרים והללויה ברוך אשר כבודו מלא עולם וכו', מה שאנחנו אומרים. לכן כדי לא להתחיל ישר במילה, הם אומרים פסוקים. ואנחנו בעצם לא צריכים לומר שמע ישראל, כי כבר יש לנו פתיחה אחרת, והיא באה במקום שמע ישראל. אלא מאי, נמשכים בעינים עצומות אחרי קהילות אחרות. והראיה, שתשתלח אסותא שאנחנו אומרים, ועדות אחרות לא, גם אצלינו יש שמוותרים. גם בחתונה, מה שנהוג אצלינו לומר סבי שטר כתובתיכי, כבר לא אומרים. נגררים ונמשכים בבלי דעת אחרי עדות אחרות. גם שימת האפר על החתן, אינני יודע בבירור איך המצב היום, אבל היתה תקופה שבחופות לא שמו אפר כלל על ראש החתן, רק שברו את הכוס כפי מנהג האשכנזים. הרי הספרדים בלאו הכי לא שמים אפר, והאשכנזים שוברים כוס, ולמדו מהם. תראו בתכלאל ענף החיים, הוא כותב בא"י נוהגים לשבור את הכוס, ובתימן שמים אפר על הראש. החסידים ודומיהם, שמים אפר כמו אצלינו, ויש אשכנזים ששמים את האפר בתוך נייר, אבל המנהג המקורי הוא לשים ממש אפר.

שאלתי פעם את הרב אלישיב שליט"א, מדוע הם אינם שמים את האפר ממש על החתן? ענה לי, החתן דומה למלך, וכי נלכלך אותו? לכן הם שמים את האפר בתוך נייר. שאלתי אותו, ואיך נהגו בעבר? ענה לי, מה היה בעבר אינני יודע, אני רק יודע מה שראיתי ששמים בתוך נייר כדי לא ללכלך את החתן. בכל אופן, אנחנו לוקחים קצת אפר באצבע ושמים בשיער. משום־מה נפוץ הרבה ששמים על המצח, אבל צריך להיות על השיער במקום הנחת תפילין. מהיכן נכנס המנהג לשים במצח, הסברתי בשלחן ערוך המקוצר. אותו הדבר לגבי אמירת שמע ישראל בברית.

שאלה מהקהל: אבל כתוב שכל באי המילה, הקב"ה מוחל להם בזכות אליהו הנביא, אולי זה יעזור גם לחילונים שבאים לברית.

הרב: אספר לך סיפור. היה צדיק, הרב הוברמן מרעננה, חיבר ג"כ ספר בן לאשרי, מישהו בא לשאול אותו שאלה. שאל ואמר לו הרב, זו שאלה קשה שצריך לשאול את אליהו הנביא, עוד כמה ימים יש מילה ואני אהיה הסנדק, אני אשאל אותו את השאלה הזאת שם. אחרי המילה, השואל בא לשמוע מה התשובה שענה אליהו הנביא. אמר לו הרב, אליהו הנביא לא בא. לא בא אליהו לברית. הלך השואל וסיפר לאבי הבן, הרב אמר שאליהו הנביא לא בא לברית מילה שלך. אותו אדם בא אל הרב ושאל, למה הרב אומר שאליהו לא בא? מה, אנחנו לא בסדר? אמר לו הרב, מה אתה רוצה שאני אעשה? הוא לא בא. דהיינו, לפעמים יש מצבים שאליהו הנביא לא יכול להיכנס. הרי מדוע אנחנו אומרים, זה כסא לאליהו זכור לטוב. אין זה רק משל, הרי הוא לא צריך כסא לשבת. אלא כדי להמחיש, נותנים לו כסא. לצערי היום זה כבר ירד, אבותינו היו נוהגים לעשות כסא יפה ומכובד לאליהו הנביא, שהיה מונח תמיד בבית הכנסת. היום מביאים כסא פשוט, אולי בשביל זה אליהו לא בא, לא מכבדים אותו כראוי. צריך לעשות כיסא מכובד ויפה, כמבואר בספרים הקדושים. בעבר היו מייחדים לכך כסא בבית הכנסת, ויש כאלה ששלשה ימים לפני המילה היו מביאים אותו לבית, ושלשה ימים אחרי הוא היה נשאר. היום אפשר להבין למה אליהו הנביא לא בא. כי הרי ידוע, שמצד אחד כתוב שאם לא אומרים זה כסא, הוא לא בא. ומצד שני כתוב, שבגלל שהוא אמר כי עזבו בריתך, אמר לו הקב"ה שמעכשיו בכל ברית הוא חייב להיות. ומתרצים, שהדבר תלוי. אם מכינים לו כסא, הוא בא פנימה. ואם לאו, הוא מציץ ומסתכל מרחוק, כי כך נגזר עליו, אבל אז אינו נכנס בפנים.

בכל אופן, הקדמנו את ההקדמה הזאת כדי שתדעו שבעצם, עיקר הדברים בא, מכך שנגררו אחרי עדות אחרות. אמנם יש כאלה שכוונתם לשם שמים כדי לזכות אחרים. אבל שרש הדברים הוא רק מפני שנגררים אחרי עדות אחרות. לכן, את ההוספות שלנו הם לא אומרים, אבל את ההוספות שלהם הם כן אומרים.

הלכה למעשה נלענ"ד כך. בציבור שיש בהם גם אנשים הרחוקים מתורה ומצוות בעוה"ר, אין הכי נמי, כדאי לזכות אותם. אבל לא לעשות זאת כעניין בדוקא, כאילו חייבים לומר. ובוודאי שלא לוותר גם על ההוספות שלנו, כגון והללויה ברוך אשר כבודו, ותשתלח אסותא. אבל בציבור של שומרי מצוות ובני תורה, אין צורך לומר את ההוספות שלהם.

ותראו עד היכן הדברים מגיעים. למה הם אומרים בברית אנא ה' שתי פעמים, הרי בהלל אנחנו אומרים רק פעם אחת? בשלמא אצל האשכנזים המנהג הוא שאומרים בהלל פעמיים, אבל אצלינו רק פעם אחת. אם כן מדוע בברית, גם התימנים שאומרים, אומרים פעמיים? אלא שזו סתם העתקה שלא מדעת. אבל על תשתלח אסותא, מוותרים.

בתשובה לשאלה מהקהל: אם לא יוותרו על תשתלח אסותא (שמקורה בירושלמי ובגאונים), ועל כל ההוספות לפי מנהגינו, רק שרוצים להוסיף גם שמע ישראל מפני שיש כעת התעוררות, יכול להיות שאפילו בציבור בני תורה יהיה טוב לומר. אולי כשקרא את שמע בשחרית לא כווין, שמא לא יצא יד"ח, עכשיו יוכל לצאת. וזאת אני מצדיק, ומסכים באופן עקרוני. אני רק רוצה להדגיש, שאין להיגרר סתם אחרי עדות אחרות, לעשות בלי דעת ולהעתיק כמו עדר, שמישהו מוביל והם נסחפים אחרי הזרם, בלא להבין מה שעושים.

וכמובן שזה לא יבוא על חשבון תשתלח אסותא. ובקדמונים כתוב את זה פעמיים. ראשונה לתינוק הנימול, והשנייה לאמו היולדת. אינני יודע מדוע יש שקיצרו את הנוסח, וכללו אותם כאחד. ברוב הספרים וכך הגאונים מביאים, כתוב פעמיים תשתלח אסותא. לא כדאי להתחכם ולעשות את שניהם בנוסח אחד. אם כי אנחנו לא יודעים להסביר למה עשו כל אחד בנפרד, אבל כך קבעו הקדמונים, ואנחנו לא יכולים לשנות. רק בזמן האחרון יש שהתחילו לקצר ולעשות את שניהם בבת אחת, אבל לענ"ד אין ראוי לעשות כן. וה' ב"ה יזכנו על דבר כבוד שמו, ויסייענו על מעשה רצונו. אכי"ר.