[א] כל השוחט בהמה (אך לא חיה ועוף) מצות־עשה שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה, שנאמר{א} וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה{ב}. ואין מברכים על מצוה זו, הן הישראל בזמן ההפרשה או הנתינה, והן הכהן בשעת האכילה{ג}:
[ב] גם בזמנינו זה שאין בית־המקדש קיים, נוהגת מצוה זו. ולדעת רבינו הרמב"ם אפילו בחוצה־לארץ, וכן היה מנהגינו מעולם. אך בדורות האחרונים ביטלו זאת בחוצה־ לארץ, כדעת הסוברים שבחוצה־לארץ אין מצוה זו נוהגת, ולא טוב עָשָׂה מי שֶׁהִרְפה מצוה זו מקהל ה'. ולכל־הפחות יקיים אותה האדם פעם אחת בימי חייו{ד}:
[ג] בכלל מתנות־כהונה הנוהגות גם בזמנינו זה, בין בארץ בין בחוצה־לארץ, היא מצות פדיון הבן{ה}, וכן בכור בהמה טהורה{ו}, ופטר חמור{ז}. וראשית הגז, שנוהג רק בארץ ישראל{ח}. ולעניין חלה הנאכלת לכהן בחוצה־לארץ, עיין לקמן סימן ק"ע סעיפים כ"א כ"ב:
[ד] ומלבדם יש עוד הרבה מתנות כהונה, אלא שהן אינן נוהגות זולתי בזמן שבית־המקדש קיים, כגון בִּכּורים, ובשר חטאת ואשם וכו'{ט}. ועינינו מייחלות אליו יתברך, שיחיש וישלח רועה לעמו, ויבנה לנו מקדש הדומוֹ, בהר נחלתך תביאֵמוֹ ותִטָּעֵמוֹ: