|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
סימן קכ"ו - הִלְכּוֹת טריפות |
|||||
מספר צפיות: 6539 | |||||
שלחן ערוך המקוצר - יורה דעה חלק א' | |||||
[א] כל הַטַּרְפִיּוֹת שבבהמה חיה ועוף (עיין לעיל בהלכות שחיטה סימן קכ"ד סעיף ד') אין צורך לבדוק אחריהן מן הסתם, מפני שרוב בעלי־חיים הם בריאים ובחזקת כַּשְׁרות. זולתי את הריאה של־כל בהמה וחיה, חייבו חז"ל לבדוק תמיד, מפני שעלול להימצא שם סִרְכָּא (פירוש כמין חוט דבוק ומחובר, ועיין לקמן סעיף ה') או שאר מיני טרפִיות. ומלפני כשלוש מאות שנה, התקינו והסכימו גדולי־הדור בתימן לבדוק גם את כל בית־הַכּוֹסות אף כשאין שם סִרְכָּא, מפני שראו כי מצוי מאד שהם ניקבים בְּמַחְטִים. ומנהגינו גם־כן לנפוח כל ריאה שמא יש בה נקב, אף כשאין רואים בה שום חשש. וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה ונפיחה כנזכר לעיל, ישכנו נח"ש (ראשי תיבות נ'ידוי ח'רם שַׁ'מַּתָּא) רחמנא ליצלן{א}. ובזמנינו שנתרבו מחלות ברֵיאות של־עופות, וגם בצֻמַּת־הגידים שלהן, יש מחייבים לבדקן לכתחילה בכל עוף ועוף{ב}: [ב] יש סִרְכּוֹת שהן כשירות, ויש שהן טריפות, ובמקצתן יש מנהגים קבועים ומקובלים איש מפי איש, כמבואר בפרוטרוט בספרי הפוסקים{ג}. אכן גם סרכא שנפסק עליה שהיא טריפה, לפי מנהג תימן אינה טריפה בהחלט, אלא בקי ואומן מפרק את הסרכא משני ראשיה הסרוכים בריאה, על־ידי שחותך אותה בנחת בסכין שֶׁפִּיהָ חד{ד}, ונזהר בה שלא תינקב. ומדקדק להסיר ולנקות מתחתיה כל הדלדולים שלא יסתמו את הנקב אם יֶשנו שם, באופן שלא ישאר שום רושם מהסרכא בגוף הריאה. ואז נופח אותה ובודק על־ידי שנותן שם מעט רוק או מניח אותה במים פושרים{ה}, ואז אם אמנם תבצבץ, טריפה. אבל אם לא תבצבץ, כשרה, כי זו הוכחה שאין שם נקב המטריף. ודבר זה מיוסד על פי דעת רבינו הרמב"ם{ו} כי כך הוא הדין [על־פי הגמרא]. ואף על פי שסיים שמעולם לא ראינו מי שהורה כן וכו', מכל־מקום ראו רבותינו חכמי תימן הקדמונים לסמוך על הדין ועל האמת, מפני שהגויים שם "טמאים" ומשחיטת ישראל אינם אוכלים, ואם יחמירו יהא הפסד גדול בממונם של־ישראל{ז} שהתורה חסה עליו{ח}, כי מאבדים כל הבשר באין קונה אפילו בזול, וכולו נזרק למאכל כלבים ונשרים{ט}: [ג] כמו־כן נהגו בתימן [וכיוצא בזה בכמה ארצות], להקל בעוד הרבה עניינים, מפני גודל ההפסד, כדבר האמור בסעיף הקודם. וכל־שכן כשהשחיטה לצורך סעודת נישואין, שאם יטריפו תיהפך השמחה לתוגה בבכי ואנקה, לאמר מה־זאת עשה אלהים לנו, ובפרט שרובם היו עניים ואין ידם משגת לקנות בהמה אחרת. והִלואי שלא תהיה שנייה כראשונה, ולא תקום פעמיים צרה. לכן כשיש שניים וכל־שכן שלושה פוסקים מסכימים להכשיר, סמכו עליהם והורו להיתר, אף כאשר כל שאר חכמי ישראל חולקים. ואפילו נגד רבינו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. [אלא אם כן דחה מהרי"ץ את דברי המקילים, או כשהמנהג ידוע להחמיר]{י}. ודוקא בדיני הטרפיות נהגו להקל מטעם הנזכר. אך בדיני השחיטה ובדיקת הסכין, נהגו כדברי המחמיר בכל מה שאפשר. ואפילו בדיני הטרפיות, המחמיר לעצמו, קדוש יֵאָמֶר{יא} לו{יב}: [ד] ולהלכה גם כהיום בארצינו הקדושה לא נשתנה הדין, אף על פי שרבו האוכלוסין והקהילות השונות, כיון שאנחנו התימנים קהילה בפני־עצמנו במנהגינו וסְדָרינו. אמנם כמובן זה דוקא אם הוא באופן שאמרנו, דהיינו אם הבעלים הם עניים וההפסד גדול באופן שהשמחה תיהפך לתוגה חלילה וכדומה{יג}. אבל למעשה על־הרוב אין עניות כזו מצויה בזמנינו, כי עתה הרחיב ה' לנו ברוך הוא וברוך שמו, וגם הגויים כאן אינם נמנעים לאכול משחיטת ישראל [אמנם יפסידו הבעלים כשני שלישים, כיון שהגויים יודעים כבר שמוכרחים אנו למכור להם]. וכל־שכן שרוב השחיטות כעת אינם ליחידים כמו שהיה בֶּעָבַר, אלא בבתי מטבחיים גדולים למאות ולאלפים, והמה מסודרים ומרויחים{יד}: [ה] הלכך נראה שבזמנינו יש להעמיד פסקי־ההלכה בענייני טרפִיות בדרך־כלל כשיטת מָרַן השלחן ערוך, שהוא בעל הבית יוסף, וההולכים בעיקבותיו{טו}. ולא עוד אלא שכל ירא וחרד לדבר ה' צריך להקפיד שלא לקנות בשר (בהמה) כָּשֵׁר סתם, אלא דוקא מה שנקרא בשר־חָלָק ("גלאט" בלשון אשכנז) לגמרי כדעת מרן הבית יוסף, דהיינו שאינם מכשירים הַסִּרכּוֹת של־בהמות על־ידי משמוש ומיעוך, שכן פָּסַק מרן{טז} שכל סִרְכָּא האסורה, אין זה דוקא כשהיא עבה וחזקה ורחבה, אלא אף כשהיא דקה כחוט השערה, ואין הפרש ביניהן לעניין הדין. ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה מקילים, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל ע"כ. וכן לשיטתו אין לפרק הסרכא בסכין או לקלפה בציפרניים{יז}. אמנם המתארחים אצל חביריהם או קרוביהם, אין איסור לאכול אצלם, אף על פי שיודעים בהם שאינם לוקחים דוקא בשר־חלק כזה [אבל אם עיקר הכשרות מפוקפקת וכדלקמן בסעיף שאחר זה, אסור לאכול אף כשמתארחים], וכן באולמות של־שמחה ובתי־מלון וכדומה, כי מן הסתם אין צורך לחשוש שמא אירע ספק בבהמה והכשירוהָ רק לפי שיטתם{יח}: [ו] בזמנינו ששוחטים ובודקים את הבהמות בבתי־מטבחיים גדולים ומשוכללים, ואת העופות במשחטות בכמויות עצומות, ואחר־כך מוכרים בשווקים ובאיטליזים, רבו המכשלות רחמנא ליצלן. יען כי נתרבו החכמות וההתחכמויות הזיופים והרמאויות, אין יראת ה' לנגד פניהם, ועושים במַחשָׁך מעשיהם. הלכך אסור לאכול זולתי ממקומות שיש עליהם השגחה מעולה ופיקוח חמור מרבנים נאמנים ומנוסים יראים ושלמים פקחים ותקיפים לעמוד על המשמר ולגדור כל פרצה, וגם שהמוכרים המה יראי־שמים ישרים ונאמנים{יט}. ולא רק בבשר, אלא בכל מיני האוכלין והמשקין בזמנינו ישנם חששות גדולים ורבים, כי הם מעורבים ומורכבים מאד מדברים שונים ומשונים, ואפילו דברים הנראים טבעיים{כ}: [ז] אם הַמָּרָה חסרה, טריפה. אבל יכול לקרוע את הכבד שתי וערב במקום המרה ולטָעמו בלשונו, ואם טָעַם טַעַם מר, כשרה, כי זו הוכחה שהיתה מרה אלא שנבלעה בכבד. ובמקום הפסד מרובה{כא}, יש לסמוך על הפוסקים המכשירים בחסרה המרה אפילו בלא טעימת הכבד. וכן הדין אם נמצאו שתי מרות{כב}: [ח] אם נמצא מחט בַּחֲלַל הבהמה או העוף, אף על פי שאינו תחוב, דעת מרן{כג} שטריפה מספק, שמא ניקב אחד האיברים שנקיבתם במשהו. ולדעת רבינו הרמב"ם{כד} מועילה בדיקת כל הַחֲלַל, שאם אין מוצאים נקב, כשרה. ויש אומרים{כה} שכך הוא מנהגינו לבדוק כל הַחֲלַל: [ט] שור שהרביצוהו על הקרקָע כדי לשחטו, אין חוששין שנתרסקו איבריו, אפילו נפל אז נפילה גדולה ונשמע קול יללתו, מפני שהוא נועץ צפרניו ומתחזק עד שמגיע לקרקע{כו}. ויש אומרים שאם כל רגליו קשורות בזמן הפלתו, חוששין לזה{כז}. ולפי מנהגינו שאין קושרים רק שתי ידיו לבד, לכולי עלמא אין חוששין{כח}: [י] אם נמצאת הבהמה טריפה, המנהג בקהילותינו שאין הרב הפוסק מוציא זאת מפיו בפירוש, אלא אומר "ברוך מקדש ישראל", ומקבלים את הדין באהבה{כט}: [יא] המאכלים האסורים מטמאים את גוף האדם, ומשקצים את נפשו ומטמטמים את ליבו ושכלו, ורוח־טומאה השורה עליו אינה יוצאת ממנו לעולמים. ולכן נמנו שבעים טרפיות במספר (כדלעיל בהלכות שחיטה סימן קכ"ד סעיף ד'), כי הם כנגד שבעים שָׂרֵי־מעְלה אשר חָלק י"י אלהיך אותם לכל העמים, ואותנו לקח ה' לחלקו ונחלתו. ובסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא מבשרו של־לִוְיָתָן{ל}, לא יאכלו אלא כל מי שקיימו מצות שחיטה{לא} ושימרו את פיהם מלאכול נבילות וטריפות חֵלֶב ודם, שקצים ורמשים. וכן יזכו לחזות בכל הטובות והנחמות שעתיד הקב"ה להראות לצדיקים ולשמחם בהם לעתיד לבוא, לא עשה כן לכל גוי זולתי לבני ישראל עַם קרובו. וזהו שנאמר{לב} לא תאכלו כל נבלה וגו' מָכוֹר לנכרי, כי עַם קדוש אתה לי"י אלהיך{לג}: |
|||||
|
|||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|