סימן קכ"ד - הִלְכּוֹת שחיטה

בעזרת נוטה שמים כיריעה. המחלצנו מכל צרה ורעה.
נתחיל חלק יורה־דעה.

[א] התורה שבכתב, נאמרה מפי הגבורה למשה רבינו עליו השלום, ונכתבה על ידו{א}. וקיבל גם כן מפי הגבורה את התורה שבעל־פה, דהיינו פירושיה ודקדוקיה, כלליה ופרטיה, של־תורה שבכתב. ומסר אותם על־פה ליהושע ושבעים זקנים ולכל ישראל, וכך נמסרה התורה שבעל־פה גם הלאה לגדולי כל דור ודור, עד שנסדרה ונכתבה בזמן רבותינו ז"ל חכמי המשנה והתלמוד, בראותם כי עלולים הדברים להישכח עֵקֶב ירידת הדורות, וכן מפני שנתחדשו אז על ישראל גָּלִיּוֹת ורעות רבות וצרות{ב}: 

 [ב] וזהו שנאמר בתורה לגבי מצות שחיטה, כי תְאַוֶּה נפשך לאכול בשר וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן י"י לך, כאשר "צויתיך"{ג}, והרי לא מצינו בתורה במקום אחר שום ציווי כיצד לשחוט, ובאיזה מקום צריך לשחוט, ובמה לשחוט וכו'. אלא אלו הן ההלכות שנמסרו לנו על־פה. וכמו שדרשו רבותינו על פסוק זה, מלמד שנצטווה משה על הַוֶּשֶׁט ועל הַקָּנֶה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה (עיין לקמן סעיף י"ג){ד}: 

[ג] הלכך כל הדברים שקיבלו חז"ל בתורה שבעל־פה, מצוה לכל אדם מישראל שישמע להם, והעובר על כל אחת מהן עובר בלָאו. והוא הדין גם לכל מה שלמדו חז"ל באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואף לכל הגזירות והתקנות והמנהגים שעשאום סייג לתורה שבכתב, כדי לחזק את הדת ולתקן את העולם. שנאמר{ה} על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל{ו}. כמו־כן כל מה שאמרו חז"ל במדרשים ובהגדות, חובה להאמין בהם כמו בתורת משה רבינו ע"ה. ואם נמצא בתוכם איזה דבר שנראה לנו כי הוא דרך גוזמא או מחוץ לטבע, צריכים אנו לתלות החסרון במֵיעוט הבנתינו{ז}: 

[ד] הלכות שחיטה, נבילות וטריפות, מרובות הן עד מאד. ויש ששה דברים שהם נבילה מחיים, כגון שניטל הירך, או ניקב הושט וכו'{ח}. ושבעים טַרְפִיּוֹת, כגון שנדרסה על ידי ארי או ניקב קְרוֹם המוח או הלב או הריאה וכו' או חסרה הַקֵּבָה, או נמצאו שתי קיבות וכו' או נשתנה מראה הריאה וכו'{ט}. והבא לשחוט, חייב ללָמדם ולשננם היטב מתוך ספרי הפוסקים המפורסמים, הלא המה רבינו הרמב"ם ומָרַן השלחן ערוך ומפרשיהם. וכן צריך הוא לעיין בספרי רבותינו חכמי תימן שנתקבלו לרבים להורות מהם הלכה למעשה, כגון זבח תודה, ומקור חיים עם פירוש קרבן תודה, ושערי קדושה עם פירוש לחם תודה. כי אי אפשר להביא בספרנו זה, אלא מעט מן המעט מדיניהם. ובפרט נזכיר לקמן מן הדברים הַשְּׁיֵיכים ונוגעים למנהגינו, לפי שזוהי המגמה היותר עיקרית כאן בחיבורנו{י}: 

[ה] השוחט מוזהר שלא לשחוט אף־על־פי שהוא יודע ומומחה בהלכות שחיטה עד שיבָּדֵק בפני חכם ומומחה בעניינים אלו, שיֵדע כי הוא רגיל וזריז שלא יתעלף, ובקי בשבעים טַרְפִיּוֹת ובאימון היד ובהרגש פגימת הסכין, ויראת השם יתברך על פניו. שאם לא כן שֶׁמֶּא יבוא להתיר האסור והוא לא ידע ואשם ונשא עוונו שמאכיל טריפות לישראל. וישחוט בפניו שלושה תורנגולים דוקא, אחד זכר ושתים נקיבות (ועכשיו אין המנהג כן, אלא לכל אחד כפי אימון ידו ובקיאותו{יא}). ונוהגים שנותן לו החכם כְּתָב לראיה שנבחן על ידו, והוא נקרא בשם הַרְשָׁאָה, על שם נטילת הרשות. וכיון שנתן לו הרשאה חכם הראוי לכך, סומכים עליו לכתחילה{יב}: 

[ו] אפילו נשים יכוּלות לשחוט לכתחילה בקר וצאן חיה ועוף, אם הן בעלוֹת־דעה ומוּמחיוֹת בהלכה ובמלאכה, וגם דוקא כשאין להן מוֹרֶך־לב מראיית הדם. אך אין למנותן לשחוט לציבור (ואף לא לציבור נפרד של־נשים), אלא דוקא לצורך עצמן ובני־ביתן ואפילו אם אין אחרים עומדים על גביהן להשגיח, ויכולות לשחוט אפילו לאחרים בדרך עֲרַאי, אבל לא בקביעות{יג}. וכן נהגו{יד}: 

[ז] השוחט לשם עבודה זרה, אסור אפילו בהנאה{טו}. ובכלל זה אותם השוחטים לרפואה מפני סכנת שֵׁדִים בָּר־מינן (עיין לקמן הלכות מעונן ומנחש סימן קמ"ח סעיף י"ג). אך אם כוונת הבעלים לכך אבל השוחט איננו יודע, מותר לברך ולשחוט ולכסות הדם ולאכול הבשר, כי הכל תלוי במחשבת השוחט{טז}. אך השוחט לשם הרים וגבעות וכיוצא בזה, מותר בהנאה אבל באכילה אסור אף־על־פי שלא נתכוון לעבוד אותם אלא לרפואה וכיוצא בזה מדברי הבָאי שאומרים הגויים, כגון אותם האומרים שהשוחט בהר (או לנהר) פלוני או במדבר פלוני, יתרפא מחליו, או מי שהיא עקרה תתעבר ותלד, או אם תשחט תורנגול לבן לאילן פלוני תינשא במהרה וכיוצא בזה, כל אלו אסורים באכילה, מפני שנראים כמתכוונים לעבודה זרה{יז}: 

[ח] בהמה חיה ועוף, יש בהם איסור אכילת אֵבֶר מן החי (דהיינו שהובדל ממנו בעודנו חי, כגון שחתכו), לפי שהם טעונים שחיטה כדי לאכלם. אבל דגים וחגבים, אינם טעונים שחיטה, ומותר גם־כן לאכלם מתים, ואפילו אם מתו הדגים בתוך המים. וכן אין בהם איסור אבר מן החי. לפי־כך מותר לחתוך אבר מהם, לרחצו היטב ולאכלו (שבאופן זה אין גם איסור מצד אַל תשקצו את נפשותיכם). אבל אסור לאכלם חיים, משוֹם שנאמר{יח} אַל תשקצו את נפשותיכם{יט}. וכן המנהג פשוט{כ}: 

 [ט] אפרוח, כל זמן שהוא בקליפתו, אסור. אבל לאחר שיצא משם לְאַוֵּיר העולם, מותר מיד לשחטו ולאכלו, כי מאז הוא נחשב לעוף גמור, וגם כשעדיין לא נפתחו עיניו. וכן עוֹבֶר־בהמה שנולד, מותר מיד באותו היום. ודוקא אם ידוע שכלו לו חדשיו, דהיינו תשעה חדשים בבהמה גסה, וחמישה בדקה. אך אם אין הדבר ידוע, אסור עד ליל שמיני. ויש חמישה סימנים לדעת שכבר עברו עליו שבעה ימים, כגון אם גדלו שיניו, או נפל טבורו וכו'. ונוהגים לסמוך עליהם לכתחילה, ואפילו על כל אחד מן הסימנים{כא}: 

[י] צריך לבדוק את הסכין קודם השחיטה, וגם לאחר השחיטה, שלא יהא בה פגם כלל אפילו כל־שהוא. וכיצד היא בדיקתה. מעיקר הדין צריך להוליכהּ ולהביאהּ על בשר אצבעו, ואחר כך להוליכה ולהביאה על ציפרנו. ובדיקות אלו יהיו משלוש רוחותיה של־סכין, דהיינו בחודה ובשני צדדיה. ונמצא שהן שתים־עשרה בדיקות. אבל עכשיו בדורות האחרונים, רבים נוהגים להוליך ולהביא את האצבע על הסכין, כיון שכשמוליכים ומביאים את הסכין עליה, אין מרגישים בפגם בזמנינו. כמו־כן כולם אינם נוהגים עכשיו לבדוק אלא בציפורן, כיון שבבשר אין מרגישים. ולא ילחלח את הציפורן ברוק, כיון שזה גורם שלא להרגיש. ואין קְפִידָא באיזו אצבע יבדוק, אלא יבחר באצבע שמרגיש שיש לו בה יותר חוש המישוש{כב}. וצריך לרחוץ הסכין אחר השחיטה קודם שיבדקנה, שמא נפגמה ונקרש דם בתוך הפגימה{כג}: 

[יא] סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מַגַּעְתָּהּ כְּמַגַּע ראש שיבולת שלְּ־חטה שהוא מסתבך באצבע (דהיינו שכשמחדדים אותה ביותר, עולה על חודה כמין חוט אחד שמסתבך בבשר האדם), מותר מצד הדין לשחוט בה לכתחילה, הואיל ואין בה פגם{כד}. ולעניין מעשה, צריך להחליקה לכתחילה{כה}. וכן הוא המנהג להחמיר, לפי שיש פוסקים{כו} הסוברים שבזמן הזה אין בקיאים בדבר ויבואו להתיר נבילה חס ושלום{כז}: 

[יב צריך השוחט ליטול שכר על שחיטת הטריפות כמו מן הכשרות, כדי שלא יבוא להקל להכשיר{כח}: 

[יג] השחיטה המעולה היא לחתוך את שני הסימנים, שהם הַקָּנֶה וְהַוֶּשֶׁט, בין בבהמה בין בעוף. אך בְּדִיעֲבַד ששחט רובו של־אחד מהם בעוף, או רוב שניהם בבהמה ובחיה, שחיטתו כשרה. ובלבד שכשימדדו אותו, ימצא שנשחט הרוב ואפילו אם אינו יָתֵר על חציו אלא כחוט השערה{כט}. וזה לפי מראית־העין וחכמתו שלַּ־שוחט. וראוי ונכון להעביר את ידיו תוך חֲתָך שחיטת הבהמה, להרגיש במשמוש היד אם שחט כראוי, ולא להסתפק בראִייה כיון שמקום השחיטה מלא דם. ובעוף נוהגים שלוחץ באגודָלוֹ על שִׁפּוּי־כּוֹבָע (דהיינו כמין סְחוֹס הנמצא בפי הקנה ומונח עליו כעלֶה, ומבדיל בין הקנה לושט בזמן הוצאת הקול{ל}) ומתוך הדוחק נפלטים הסימנים חוצה, ואז יכול לראות היטב. וכשהדבר נראה שָׁקוּל וקשה להבחין, יש כמה עצות, כגון שידחק באצבעותיו שני הצדדים זה על זה. והיינו דוקא בקנה שהוא קשה. ובושט, יתחב שני קנים לאורך הושט{לא}. אך אין מועילה בדיקה על ידי תחיבת נוצה דרך הפה, כי הנוצה קורעת ומגדילה את הַחֲתָך{לב}: 

[יד] סכין מחובר לקרקע, אסור לשחוט בו. תלוש, מותר לכתחילה. ונָעוּץ (דהיינו תלוש שחיבר אותו אחר כך לקרקע), בְּדִיעֲבַד מותר. אוגרת (שיש בו פגם שאוגר את הציפורן בתוכו), אסור. מסוכסֶכֶת (שהפגם נרגש רק ברוח אחת, ר"ל בהולכה או בהובאה), בדיעבד מותר. ויפָה (חדה וחלקה), מותר לכתחילה. מַגַּל־קציר (שיש בו פגימות רבות מסוכסכות), אסור. עולה ויורדת כנחש, מותר. מַגַּל־יד (שצידו אחד יפה, והשני פגום), בדיעבד מותר{לג}. ונמצא שיש תשע מדות בסכין, וסימנם מַתָּ"ן אִמִּ"י מֵעַמִּ"י, דהיינו מ'חובר, ת'לוש, נ'עוץ. א'וגרת, מ'סוכסכת, י'פה. מ'גל־קציר, ע'ולה ויורדת, מ'גל י'ד{לד}. וכן יש חמישה דברים המפסידים את השחיטה, ואלו הן, שְׁהִיָּה, חֲלָדָה, דְּרָסָה, הַגְרָמָה ועִקּוּר{לה}. וסימנם שָׁחְדֵּהוּ{לו}. ופירושם ופרטי דיניהם, מבוארים באריכות בספרי הפוסקים: 

[טו] שהייה הפוסלת את השחיטה (כנזכר לעיל סוף סעיף י"ד) הוא דוקא כששהה שיעור זמן שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט העור עד רוב הסימנים, שהוא הכשר שחיטה (כדלעיל סעיף י"ג). דהיינו שאם שחט בהמה דקה, שיעור השהייה היא כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ואם בהמה גסה, כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט. והעוף, דינו כבהמה דקה. כך היא דעת הרי"ף והרמב"ם{לז}. ודעת רש"י{לח} ששיעור שהיית העוף, כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף בלא הגבהה והרבצה. ופסק מָרַן השלחן ערוך{טל} להחמיר כרש"י, אלא אם כן בשעת הדוחק או הפסד מרובה יש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם. והרמ"א פסק להטריף כל שהייה, אפילו משהו כהרף עין, בין בעוף בין בבהמה. אבל מנהגינו להקל כהרי"ף והרמב"ם, שאם שהה פחות מהשיעור דלעיל, שחיטתו כשֵׁרה{מ}. וקצת נוהגים מקרוב להחמיר כפְסָק מרן{מא}: 

[טז] אחרי ששחט רוב סימן אחד בעוף, או רוב שני הסימנים בבהמה, שוב אין שהייה פוסלת. ולפי זה אין שהייה בַּקָּנֶה בעוף כלל. כך היא דעת רבינו הרמב"ם{מב}, וכן הוא מנהגינו{מג}. ויש מקומות שנהגו מקרוב להטריף כדעת רש"י{מד}: 

[יז] אסור לשבור מַפְרֶקֶת הבהמה או העוף בעודם מפרכסים קודם יציאת הנפש. ואפילו לחתכה אז בסכין, או לתחוב סכין בְּלִבָּה כדי לקרב את המיתה, אסור. לפי שמתוך אפיסת כוחה אינה יכולה לפלוט הדם והוא נבלע באיברים, ומכביד בכך את הבשר, ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכר במשקל. [ולעניין אכילתו, עיין לקמן הלכות אכילת בשר חי סימן ק"ל סוף סעיף ג']. וכן המנהג להמתין מלחתוך הראש עד אחר יציאת הנפש{מה}: 

[יח] השוחט בהמה או חיה או עוף, יברך תחילה ברוך אתה וכו' אקב"ו על השחיטה. ולא ישיח בין הברכה לשחיטה{מו}. ואם שחט בלא ברכה, לא יברך אחר השחיטה, ואפילו כשהוא עדיין בתוך כדי דיבור מגמָר השחיטה{מז}. ואם שוחט הרבה, ברכה אחת עולה לכולם. ואף־על־פי שיש נוהגים להקל כדעת הסוברים ששיחה בין שחיטה לשחיטה אינה נחשבת הפסק, מכל מקום טוב ליזהר{מח}: