מסורת הריקוד

מסורת הריקוד

מאת הצב"י מאיר ליאור לוי יצ"ו

מהות הריקוד הינו הבעת שמחה רוחנית שבו מביע האדם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו על-ידי תנועות קפיצה, כרכור ודילוג, ובכך גופו מתחמם והדם זורם במהירות, ומעורר את החושים והמחשבה לשיא של שמחה יתירה, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", ובבחינת "עבדו את ה' בשמחה".

וכבר כתב על זה בעל ספר מסילת ישרים בזה הלשון:

"כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו החיצונה מהפנימית" ע"כ.

וכמו שמצינו בכמה מצוות שיש לעשותן בשינוי תנועות הגוף כגון: נפילת פנים, וידוי והסיבה בליל הסדר, הרי שיש משמעות גדולה ועצומה לתנועות הגוף להשפיע על אותה תפילה או מצוה לעשותה בכוונה יתירה.

בשונה מבעלי חיים דאין אצלם הבעת שמחה, ואם ישתמש האדם בריקוד לשמוח בדבר עבירה הרי שגדול עוונו מנשוא, כי משתמש בדבר רוחני זה נגד הקב"ה, וזה היה למעשה חטא העגל, שרקדו מסביבו וקבלו עונש נורא.

הריקוד מוזכר במקרא בעיקר בשם "מחול". אולם יש אומרים כי ה"מחול" אינו אלא כלי זמר, כעין חליל.

הריקוד הוא ביטוי לשמחה: "אז תשמח בתולה במחול" (ירמיה ל"א,י"ב).

בדרך כלל, היה הריקוד מלווה בכלי-נגינה שונים.

לאחר ניצחון על האויב, היו רגילים לצאת בתופים ובמחולות, וכך היה לאחר קריעת ים-סוף (שמות ט"ו,כ'), לאחר נצחון יפתח על בני עמון (שופטים י"א,ל"ד) ולאחר נצחון דוד על גלית (שמואל-א' י"ח,ו').

נהגו לרקוד גם בעתות שמחה. כשהעלו את ארון ברית ה' מבית עובד אדום הגתי והשמחה היתה רבה, היה דוד המלך מפזז ומכרכר לפני ה'. תנועות אלו נראו משונות בעיני מיכל אשתו, שבזה משום כך לדוד ולא הבינה כי הריקוד נבע מתוך שמחה פנימית ומתוך כבוד לארון ברית ה' (שמואל-ב' ו', י"ב-כ"ב).

בימי השופטים מוזכר שבנות ישראל יצאו לחולל בכרמים בט"ו באב(שופטים כ"א,י"ט).

בבית המקדש היו נערכים ריקודים ב"שמחת בית השאובה" בחג הסוכות, שם היו חסידים ואנשי מעשה מרקדים כשאבוקות של אור בידיהם ואומרים דברי שירות ותושבחות (סוכה נ"א, א-ב).

חז"ל אסרו לרקוד בשבת וביום-טוב, שמא יבוא לתקן כלי שיר, וביום שמחת תורה התירו ה"גאונים" לרקוד לכבוד התורה.

ידועים במיוחד הריקודים של עדות המזרח, כשהמפותח ביותר ביניהם היה הריקוד היהודי-תימני, אשר הינו מסורת עתיקת יומין, ותנועותיו רבות בכל מיני צורות צנועות, ואינם מבליטים את גוף האדם, אשר תחטיא את מטרת הריקוד שהינו שמחה רוחנית, (אגב, "הריקוד התימני" הוא נעשה מצד ימין לשמאל ולא משמאל לימין כריקוד "הורה"), וכן הרמת הידים אז כלפי מעלה מורה על הקב"ה שהוא היחיד והמיוחד ועשה הכל לבדו.

וכמו שלא שינו יהודי תימן את לבושם, לשונם, שמותם והנהגתם, כך גם בריקוד לא שינו לרקוד כמו ערביי ארץ תימן, אשר רוקדים שונה בהרבה מן הריקוד היהודי-תימני, שהם רוקדים עם חרבות וכדומה.

יהי רצון שנזכה לשמוח ולרקוד בבית מקדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אמן.