[יב] חייב כל אדם לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, מלבד מה שקוראים אותה בשבת בציבור{לא}. ויכול לקרותה מיום ראשון וְאִילַּך, כיון שכבר התחילו הציבור פרשה זו בשבת במנחה{לב}. אבל מצוה מן המובחר לקרותה בערב־שבת, אחרי תפילת שחרית{לג}. ואין לקרות אלא כל פסוק שמו "ת לבדו, וכן הוא מנהגינו, ולא כהסוברים לקרות כל פרשה קטנה (דהיינו עד מקום ריוח פרשה פתוחה או סתומה) מקרא לבד שתי פעמים ואחר־כך התרגום {לד}. וכשגומר, יחזור אחרי התרגום את הפסוק האחרון מקרא, כדי לסיים בתורה{לה}. וטוב שלא להפסיק בשיחה ובשום דבר באמצע הקריאה, אעפ"י שאין איסור מן הדין. וכן טוב שיקרא כַּסֵּדר, ולא יקרא פסוק המאוחר לפני המוקדם{לו}. ואין צריך לקרות ההפטרה{לז}. וכ"ה מנהגינו{לח}. ויש לכל ירא שמים ללמוד גם פירוש רש"י על הפרשה{טל}, וכן הוא מנהגינו {מ}:

[יג] המנהג אצלינו לקרות שמו"ת בבית־הכנסת יחד בציבור, כגון ביום ששי אחרי תפילת שחרית, או ביום חמישי או בליל ששי{מא}. וקוראים לפי התור כסדר ישיבתם, מתחיל הגדול שבהם וקורא הפסוק הראשון פעם אחת, וכשמסיים כולם חוזרים לקרותו אחריו יחדיו. ואחר־כך קורא תרגומו הוא לבדו. אחרי כן קורא היושב לימינו הפסוק השני וחוזרים כולם אחריו ומתרגמו, וכן על זו הדרך{מב}. המקרא בנגינת הטעמים, והתרגום בפיסוק כנהוג{מג}. וכשמסיימים, חוזרים כולם הפסוק האחרון יחדיו{מד}. ומכל־מקום הפסוקים שנקראים ואינם מיתרגמים בציבור (כדלקמן סימן ס' סעיף י"א) צריך לתרגם אותם, מפני שנחשבים כיחידים{מה}:

עיני יצחק - ציונים והערות

לא. סימן רפ"ה סעיף א'. ועיין אחרונים ריש סימן קל"ט, ובפסקי מהרי"ץ הלכות קריאת ס"ת סעיף כ"א שקריאת שמו"ת מהני במקום סידור שצריך הקורא להסדיר לעצמו קודם שיקרא בתורה, אלא שיוסיף לסדרה עוד פעם אחת.

לב. שם סעיף ג', ולכן דעת הרבה פוסקים שכבר מאז שהתחילו לקרותה במנחה יוצא ידי חובתו, ועיין פרי חדש הובא בשת"ז סק"ה, ומה שכתב בשער הציון אות י"ב. ולפ"ז יש לדון אם מפני שהמנהג לקרות תחילת פרשת בראשית בשחרית שמחת תורה, ממילא מאז והלאה יוצאים ידי חובה, או לא כיון דמדינא סוף סוף רוב ככל אותו היום הוא זמן קריאת וזאת הברכה עדיין. וע"ע בתשובותי עולת יצחק ח"ב סימן ק"ז ד"ה ונומיתי.

לג. כדעת האר"י, עיין כף החיים ס"ק כ"ד, וכתוב בעץ חיים למהרי"ץ בסדר הנהגת ערב שבת אות א' שכן הוא מנהגינו [כך היה המנהג בזמנו, אולי לא היה הזמן דחוק להם אז, משא"כ בזמן שאחריו שלפיכך נשתנו המנהגים בזמנינו, וכדלהלן סעיף י"ג], לאפוקי מן הסוברים לקרותה בערב שבת אחר חצות. וע"ע לקמן סימן נ"ט סעיף כ"ג.

לד. הראח"נ בענף חיים דף י' ע"ב אות א', ושתילי זתים סימן רפ"ה סס"ק א', וכף החיים שם סק"ג.

לה. מג"א ואחרונים. וכן המנהג.

לו. עיין אחרונים, ובתשובתי כת"י שם הארכתי על זה.

לז. כן כתב מרן בב"י סימן רפ"ה בשם המרדכי.

לח. דלא כמ"ש בהגהת הרמ"א שם סעיף ז' שנהגו לקרות גם ההפטרה, וכן השמיט השת"ז סיום זה, ודלא כמ"ש בספר בירור הלכה דף ע"ח שמוסכם לקרותה. ומה שכתב מהרי"ץ בסדר הנהגת ערב שבת שאחר־כך יקרא הפטרת השבוע ע"ש, עכ"פ לא הוסיף שכן הוא גם כן מנהגינו, ומסתבר שאינו אלא דרך חומרא וחסידות כדרכו בכמה מקומות, כגון שכתבנו בבארות יצחק הלכות נפילת אפים דף רצ"ד ס"ק כ"א. שוב נודע לי שיש מקומות שנוהגים לקרות גם ההפטרה, עכ"פ לא היה זה המנהג בצנעא עירו של מהרי"ץ, בדורות הידועים לנו. והרא"ע הלוי ביורה חטאים פ"ג אות י"ב הזכיר מנהג זה בפשיטות וז"ל, ביום הששי מתפללים כמו בכל יום, ושונים הפרשה בביהכ"נ שמו"ת ואומרים ההפטרה, ואומר קדיש וכו' ע"כ.

טל. שם סעיף ב'.

מ. שתילי זתים שם סק"ד. וקוראים אותו בציבור בשבת קודם תפילת מנחה כידוע. ועיין לקמן סימן נ"ח הערה ס"ד, ובחלק יו"ד הלכות תלמוד תורה סימן קס"ד הערה מ"ו ד"ה לפירוש, והלכות אבילות בשבת סימן קצ"ה הערה כ"ה ד"ה אם.

מא. ידוע, ועיין לעיל הערה ל"ג. ולקמן הערה מ"ה בתשובת מהרח"ק, יום חמישי "או באיזה יום מהשבוע". [ובזמן האחרון בתימן, יש שנהגו לקרות מחצית הפרשה ביום רביעי. ומחציתה הנותר, ביום חמישי. ועיין בדברינו להלן חלק יו"ד הלכות תלמוד תורה סימן קס"ד הערה כ"ט]. טעם המנהג שקורין בציבור, אולי הוא כדי שלא יתרשלו, ואיש את אחיו יעזורו, וע"ע ספר העתים סימן קע"ה קע"ו, ושערים מצויינים בהלכה סימן ע"ב ס"ק כ"ה, וכף החיים סימן רפ"ה סוף סק"ג. ובדברינו לקמן הלכות הושענא רבה סימן קי"ט סעיף א'.

מב. ידוע. ורבים נוהגים שאין כל אחד מתרגם הפסוק שלו, אלא אחד קבוע שהוא בקי וזריז, כדי שלא להתעכב. ואעפ"י שלפי מנהג זה אין קורא כל אחד לעצמו אלא פעם אחת מקרא, מ"מ יוצאים הם ידי חובה בשמיעה, וכמו שכתב החיד"א במחזיק ברכה סימן רפ"ה סק"ח, והביאו ג"כ בשערי תשובה שם סק"ג, שאם שמע שמו"ת מאחר אפילו בלי אונס, יצא, ובלבד שיכוין לשמוע מלה במלה ע"כ [וע"ע מג"א שם סק"ח ושאר אחרונים]. והביאו הראח"נ בענף חיים, וכן ראיתי להרח"ק בכת"י שהעתיק לשון זה, וכוונתם בזה לסעוד המנהג שנהגו או שהנהיגו כן. לפי ששמעתי כי המנהג בדורות הקודמים היה שכולם אמרו יחד המקרא ב' פעמים [ויש שגם התרגום קראו ביחד. וטעם שינוי המנהג, אולי מפני שראו כי גורם טרחא. ויותר נראה כמו ששמעתי שזה נתקן כדי להבחין בשגיאות הקריאה ולתקנם ללמד דעת את העם]. וע"ע חמ"י פרק ג' מפרקי שבת ד"ה ועתה, ושו"ת בית יעקב סימן קל"ז ד"ה ועתה, וזכרינו לחיים חלק ב' אות תי"ו דף כ"ד ע"ב, וכף החיים סס"ק ח', ושו"ת רבבות אפרים ח"ו סימן קס"ד אות א'.

מג. ידוע, ועיין כף החיים סימן רפ"ה ס"ק י"ב י"ג, ושו"ת רביד הזהב סימן מ"א דף ע"ה עמוד ב', ומאמר משנת מהרי"ץ פרק ו' הערה כ"א.

מד. עיין לעיל הערה ל"ה.

מה. כן כתב מהר"ח קורח בתשובת שאלה כת"י בזה"ל, לענין מה שאמרו ב[מסכת] מגילה, מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמין, מעשה אמנון ותמר לא נקראין ולא מתרגמין. שאל השואל, על שעה שהצבור קורין הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ביום חמישי, או בלילי ששי בביהכ"נ ברב־עם, אם יכולין לתרגם אלו שנקראין ולא מתרגמין, מפני שחייבים לשנות הפרשה שמו"ת כמ"ש ז"ל ואפילו עטרות ודיבון. או אינן יכולין לתרגם, דקרינן בהו צבור, או לאו, ושכמ"ה. אח"י [ראשי תיבות א'מר ח'יים י'וסף. יב"ן] תשובה, גרסינן בפרק ג' דמגילה דף כ"ה ע"א, על משנת מעשה ראובן נקרא. ת"ר, יש נקרין ולא מתרגמין, ויש [לא] נקרין ולא מתרגמין. ופירש רש"י ז"ל, מעשה דוד ואמנון לא נקרין בהפטרה עכ"ל. ומדכתב בהפטרה, ש"מ שדוקא בהפטרה וכיוצא באותה קריאה שחיובה לקרותה בצבור כמו קריאה בס"ת. אבל כשהם שונים הפרשה שמו"ת בבהכ"נ יום ה' או באיזה יום מהשבוע [עיין לעיל הערה מ"א], אף שיהיו רוב, אין כאן חשש, לפי שנחשבים כיחידים, שאין חיוב להיות שונים שמו"ת בצבור. עוד יש להביא ראיה ממה שכתב מהרש"א בפירוש עין יעקב בפרק זה, על ענין ישגלנה ישכבנה וכיוצא, וכ"ת והלא כתיב בספר תלים (מ"ה, י') נצבה שגל לימינך, ואין אנו קורין שכב שהוא תיקון לשון. וכן בספר נחמיה בסימן ב' והשגל יושבת אצלו, אין אנו [קורין] והשכב. אלא דנביאים ותורה מטעם שמפטירין, לא כן בכתובים, והביא לשון זה הר"י גזפאן בפרשת כי תבוא בספר מנחת יהודה יע"ש. הרי דאין חשש אלא בהפטרה. ומינה תילף לשאר קריאות דחיוב. וג"כ יש ללמוד ממנהג ראשונים דראשונים, דכשמגיעים בכל יום בקריאה אחר תפילת שחרית שקורין "שילוש" [עיין בספרנו להלן חלק יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן קס"ד סעיף ו'. יב"ן], משנה נביאים ותלים, ומגיעים לענין מעשה דוד ואמנון ותמר, קורין כמנהגם ואין מדלגים. ורבנן קדמאי הראשונים, לאו קטלי קני באגמא, דכל רז לא אניס להו, והם צללו במים אדירים במשנה וגמרא ופוסקים. אחר שכתבתי זה, שמעתי ממגידי אמת שהיה חַי [פי' המנוח. יב"ן] מה"ר יחיא בן המנוח שלום הכהן [נראה שהוא בעל שו"ת חיי שלום. יב"ן], כשהם שונים שמו"ת, היה מתרגם אותן בלחש. מכל־מקום הרי יצא י"ח אף שהוא בלחש. אבל מי שאינו מתרגמן לא בקול ולא בלחש, לא יצא י"ח, וצריך לחזור ולתרגם אותן בקול רם, כמ"ש למעלה. או לפחות לקרותם ולתרגם בלחש. ובזה ישא ברכה מאת ה', ואורך ימים ושנים, חיי"ם טובים, עד כאן מה שנלע"ד אה"מ [אני המעתיק], עכ"ל מהרח"ק. גם מה"ר יחיא צארום כתב כן בספרו זרע השלום כתיבת־יד וז"ל, בסוף מסכת מגילה, מעשה דוד וכו' לא נקראין ולא מתרגמין. פירש הרב כף נחת על זה, לא נקראין בהפטרה ולא מתרגמין עכ"ל. למדתי מפירוש זה, שאין נקרא צבור לענין זה אלא בשעת [קריאת] ספר תורה והפטרה. לאפוקי בשעת לימוד הקבוע של כל יום שהוא הנקרא אצלינו שילוש, או כשהציבור שונין הפרשה שמו"ת בכל שבוע, שאינו נקרא צבור ומותר אז לקרות ולתרגם, עכ"ל הריצ"א. וספר כף נחת שהזכיר, הוא פירוש על המשניות, ומקורו בודאי מפירוש רש"י על הגמ' שהביא מהרח"ק כנז' לעיל. [וידידי הר"א כהן נר"ו העיר כי כנראה לזה נתכוון מהר"י גזפאן במנחת יהודה פרשת כי תשא דף קכ"א ע"א על פסוק ויאמר משה אל אהרן, שהוסיף בסוגריים "בצבור" עכ"ד. ונראה שאינה ראיה, כי אין הכרח אלא לאפוקי יחיד ממש. ולשון "בציבור" בנדון דידן, לקוח מהרמב"ם פרק י"ב מתפילה הלכה י"ב, וזהו גופא נדונו של מהרח"ק אם גם כי האיי גוונא נקרא ציבור. יב"ן].

וקצת יש להעיר לכאורה על דבריהם, מהתוספתא דמגילה פרק ג' הלכה י"ט דמייתי התם כל הנקראין ולא מיתרגמין וכו', ומסיים עלה והסופר מלמד כדרכו. ופירש במנחת בכורים דהיינו המלמד תינוקות אינו מדלג מכל היכא דלא נקראין ולא מיתרגמין. דדוקא בציבור אמור הך מילתא דאיכא בזיון טפי, אבל ללמד שרי יעו"ש. ואי איתא, הו"ל לפלוגי בציבור גופייהו. ויש ליישב. וע"ע בדברינו להלן חלק יו"ד הלכות תלמוד תורה סימן קס"ד הערה כ"ז ד"ה המנהג.

ולעניין תרגום פסוקי ברכת כהנים בפרשת נשוא, עיין במרפא לשון שם, וע"ע בספר העתים להר"י ברצלוני דף רמ"ט.