פירושים וחידושים מתורת רבותינו על ענייני חג הסוכות

פירושים וחידושים מתורת רבותינו על ענייני חג הסוכות

מתוך אהבת הקדמונים להרב אלמוג שלמה אכלופי שליט"א

ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג מ')

אף־על־פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים (רמב"ם פ"ח מהל' לולב הי"ב).

נשאלת השאלה, מהי הסיבה לשמחה המיוחדת שבחג הסוכות יותר משאר המועדות, ובמה הוא שונה למעליותא מכולם. באורים רבים נאמרו לבאר זאת ונביא כאן כמה מהם.

רבינו זכריה הרופא זלה"ה כתב בתשובותיו סס"י כ"ד (שי"ל בספר התעודה דף פ"ו) בזה הלשון, ונוסיף לך הערה שנקרא חג הסוכות, עניינו כלל כל אותם הצורות כולם. אמר הכתוב (שמות כ"ג ט"ז) באספך. רוצה לומר בזמן אסיפת אותם התבואות. כמו־כן הוא בזמן שנכללו אותם ההתחלות כך. וכאילו הוא קיבוץ כל המועדים ולפיכך נתרבתה בו השמחה יותר מכל המועדות והוא מאסף אותם, הבן זה ובחנהו [ולאידך גיסא כתב מהרי"ץ בעץ חיים חלק ב' דף נ"ז ע"א, ראוי להרחיק מעליו [בחג הסוכות] כל מיני דאגה ויגון, אפילו כל־דהו. ורבים נכוו בגחלת זאת ולא חששו, ומרעה אל רעה יצאו כל ימות השנה רחמנא ליצלן עכ"ל].

טעם נוסף כתב הגאון רבי חיים כסאר זלה"ה בקיץ המזבח (פרשת אמור ובשם טוב שם) לפי שבחג נטלו הנפשות חופש ביום הכיפורים שנמחלו העוונות שנאמר (ויקרא ט"ז ל') כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו. ולכן נצטוינו בשמחה יתירה בחג זה. וכבר כתב כן הגאון מהר"ץ זלה"ה בפרי צדיק (עמוד קמ"ו), מאהבת השם יתברך נתן לנו מצוה זו בזה הזמן כדי להללו ולשבחו אחר שאנחנו שמחים ודבקים בו, שכבר כיפר לנו על כל עוונותינו וכו' עכ"ל. [וע"ע לנינו מהר"ד צאלח באגרתו ליהודי צ'אלע שי"ל ביהו"ת במהי"ט עמוד ר"ב].

עוד יש לבאר בטוב טעם עניין השמחה, שהרי מצות הסוכה נועדה בעיקרה לחזק את מצות הבטחון בהשם יתברך, ומסיבה זו אנו יוצאים מדירת קבע ויושבים בדירת עראי. וכלשונו הנעימה של־בעל מנורת המאור (פרק קמ"ו), לפי שבזמן הזה הוא זמן בעיטה לכל, שהאוצרות מלאים כל טוב והאדם כבר נאסף לעיר ומטיח את גגו ומחזק בדק ביתו וכו', לפי־כך ציוה לצאת מביתו החזק, וישב בסוכה כדי שיתעורר וישים מבטחו בהשם יתברך וכו' ע"כ. וממילא מי שזכה למידת הבטחון בקדוש ברוך הוא, אין שמח ומאושר ממנו והוא לעולם שמח [כמו שכתב בשבט מוסר פי"ד אות י"ז ואלו דבריו, בעל הבטחון לעולם שמח. רמז לדבר וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו ט"ו), ירצה מי שהוא טוב לב בטוח ביוצרו לעולם הוא בשמחה כאילו עומד תמיד במשתה. אך מי שאינו בעל הבטחה תמיד הוא עצב יומם ולילה וכו' עכלה"ק].

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (שם מ"ג)

יש להקשות, שואל הגאון רבי יחיא קורח זלה"ה במשכיל דורש, למה לא ציוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר למן ולבאר אלא לענני הכבוד בלבד, והרי שלשתם מתנות טובות שעל ידן חיו ישראל במדבר (עיין תענית דף ט' ע"א).

ולעניות דעתי נראה, ממשיך רבי יחיא קורח, שהטעם לפי שבמן ובבאר היה צער לישראל, ומפני שכך היה רצון ה' לענותם ולייסרם כדי לתקנם. כמו שנאמר (דברים ח' ג') ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. ולכן לא ניתנו להם אלא מתוך צער ותלונה. אבל ענני כבוד ניתנו לישראל בחסד וברצון מלפני השם יתברך לתוספת עונג ושמחה ובלי שאלה ותלונה, ולכן ציוה השם יתברך לעשות זכר לחסדיו הטובים שהיטיב להם בטובה שלימה. [ואמנם מפורש בחז"ל, והו"ד במדרש הגדול פרשת בלק עמוד ת"ל, שבני ישראל זכו לענני הכבוד בשמחה ובראש גלוי מיד עם צאתם ממצרים, כך שלא היה בהם שום צער וקושי].

באור נוסף מדוע לא נצטוינו לעשות שום מצוה מעשית זכר למן ולבאר, אומר הגאון רבי יוסף צובירי זלה"ה (הו"ד באור ישראל גליון ב' עמוד נ') ללמד לדורות שמאחר שהמן והבאר הם דברים גשמיים, הרי הם חולפים ואינם נצחיים, מה שאין כן ענני כבוד שהם רוחניים ונשגבים קיימים הם לעולם. מזה ילמד האדם לקח לשים דגש לרוחניותו הקיימת לנצח ולא על הגשמיות והבלי העולם הזה החולף.

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר (שם מ')

מוסר השכל גדול, אומר הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א, יש לנו ללמוד מהלכות הפרי עץ הדר הלא הוא האתרוג. שהרי כל המעיין בדברי רבותינו הפוסקים יבחין שדיניו ופסקיו מרובים משל־כל המינים האחרים שבהושענא, ואף דקדוקי ההלכה שבו דקים עד כדי כך שנקודה אחת שחורה על חטמו פוסלת את האתרוג, ואפילו בכל־שהוא, ולא בכדי. שהרי חז"ל (ויק"ר פ"ל אות י"ב) המשילו את האתרוג שבו טעם וריח לתלמיד חכם ובעל מעשים טובים שעליו להיות נקי מכל שמץ רבב או חסרון, ובכך ישמש לרבים כאות וכמופת לשלמות בעבודת השם יתברך.

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר (שם)

תניא אמר רבי יוסי מעשה ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו (סוכה דף ל"ו ע"ב).

מנהגם הידוע של־אבותינו הקדושים להדר לקנות אתרוג גדול ויפה לצאת בו ידי חובת המצוה בבחינת זה אלי ואנוהו.

בהקשר לזה סיפר הגאון רבי שלמה קורח שליט"א (עריכת שלחן מהדו"ק חלק א' עמוד רי"א) מעשה מעניין וזה לשונו, זכורני כשנסעתי לישיבת מו"ר הגאון רבי אהרן קוטלר זלה"ה, היה סמוך לחג הסוכות, ונטלתי עמי אתרוג גדול ביותר. כשהראיתי לו, אמר לי עכשיו אפשר להבין יותר מה שאמרו בסוכה (דף מ"ח ע"ב), מעשה בצַדּוּקִי אחד שניסך על־גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, ואותו היום נפגמה קרן המזבח. באתרוגים כאלה נפגמת קרן המזבח [כן משמע ומוכח מכל המפרשים שם שהמעשה היה עם אתרוגים ממש. אך ע"ש ברש"י ד"ה נפגמה שהיה זה על־ידי אבנים וצ"ע].

ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' וכפות תמרים וגו' (שם)

כפות תמרים האמורות בתורה, הן חריות של־דקל וכו' והוא הנקרא לולב (רמב"ם פ"ז מהל' לולב ה"א).

טעם נחמד, כתב הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א בספרו מילי דאבות (פ"ד מכ"ז ד"ה ולעניין) מדוע נקרא הלולב בשמו, ואלו דבריו, לכן נקרא הלולב בשם זה, כי הוא בליבו של־עץ התמר (עיין סוכה דף מ"ה ע"ב) כמו הלב שהוא באמצע הגוף.

טעם נוסף כתוב בספר ילקוט הרועים לחכמי רדאע (פרשת אמור כ"ג מ') שאנו מברכים על נטילת "לולב" בדוקא שבשמו רמוזים הנענועים דהנה מצות הנענוע היא שלשה פעמים הולכה והובאה לארבע כוחות העולם ולמעלה ולמטה כדי להמליך הקדוש ברוך הוא בארבע רוחות העולם ובשמים ובארץ ואם נצרף את כל הנענועים, הולכה והובאה לכל ששת הכיוונים יעלו בסף הכל כמנין שלושים וששה כנגד ל"ו מתיבת לולב. כך שנשארו אותיות ל"ב מן לולב. ר"ל שחייב האדם לכוין את לבו לאביו שבשמים במצות הנענוע.

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל (שם)

על סגולתם ומעלתם של־הַשַּׁעְנָא הלא הם ארבעת המינים, סיפר הגאון רבי אברהם נדאף זלה"ה (במאמרו הוש"ר ושמח"ת במיהו"ת ד"ה יוצאין) מעשה נפלא לו היה עד ראיה בצעירותו. וכך לשונו מילה במילה.

בילדותי ראיתי פעם אחת שהיתה עצירת גשמים, והתפללו ולא נענו. ואחר־כך נתכנסו כל הקהל לבית־הכנסת הגדולה של־מהרי"ץ זכר צדיק לברכה. ובאמצע התפילה הביאו לולב אגוד עם שאר המינים והאתרוג של־שליח־ציבור שנענע בהן ביום הושענא רבא והניחום על התיבה. ואז בכו כל העם בכיה גדולה, והקדוש ברוך הוא חס עלינו בזכות מצות ארבעה מינים אלו ונענו, עד כאן לשונו.

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר (שם)

מסופר על הגאון רבי שלום יעקב מנחם זלה"ה אב בית דין עדן, (בספר נחלת יוסף מהדו"ב עמ' תקצ"ט ותולדות הרששב"ז ח"בעמ' צ"ז) שבזמנו היו הגויים מביאים את ארבעת המינים קודם ערב יום הכיפורים, והיו מוכרים אותם במחיר שנקבע על ידי הבית דין.

פעם אחת הגוי לא רצה למכור כפי מה שנקבע, והפריז במחיר שהוא רוצה עבור המצוה. מיד פנו הציבור לביתו של האב בית דין רבי שלום וסיפרו לו מה שקרה.

הגאון רבי שלום קינה קנאת ה' צבאות, וגזר שלא יקנו הציבור רק מצוה אחת עבור השליח ציבור וכל הציבור יצאו על ידי מצוה זו ידי חובתם. ואמנם היהודים נשמעו לגזירת הרב ולא קנו אפילו מצוה אחת.

הגוי כאשר ראה שנותר לו יום אחד לפני החג וכל הסחורה עדיין לא נמכרה, בא בבכי לבית האב בית דין נפל על ברכיו והתחנן לפני הרב, אני תחת רגליו כל שתאמר אלי אעשה. ענה לו הרב, אם אתה באמת מתחרט ומכאן ולהבא לא תשוב על מעלליך, אני מסיר את הגזירה. הלה קיבל על עצמו נישק את ידי הרב והלך ומכר פחות מהמחיר שנקבע ונתקיימה המצוה כהלכתה.