עד כמה אפשר להפסיק בין שברים לתרועה

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א חלק ב' סימן קלו

עד כמה אפשר להפסיק בין שברים לתרועה

מחסי בה'. יום חמישי לסדר כי תבא ה'תש"נ

שלו' וברכה וטובה, יעלו כאלף וכרבבה, לקראת יקרת אלופי ומיודעי, זה דודי וזה רעי, כש"ת הרה"ג אבנר עפגין שליט"א, אור זרו"ח לצדיק ולישרי לב שמחה.

ותכתב בספר החיים וספר הזכרון ברוב שלו' ובטחה:

בעניין הפסק בין שברים לתרועה בסדר תשר"ת, ראיתי דבריו הנאמרים בטוטו"ד כדרכו בקדש וכיד ה' הטובה עליו, במה שרצה לברר מקחם של המקובלים בירושלם עיקו"ת שנוהגים לעשות הפסק גדול בין השברים לתרועה כפי הצורך לכוון אז סודות התקיעות כמבואר בסידור רבינו הרש"ש זיע"א, והקשו עליהם דעד כאן לא מצינו דפליגי רבוותא אלא אם לעשותם בנשימה אחת או בב' נשימות, וכדאיתא בשלחן ערוך סימן תק"צ סעיף ד'. אבל יותר מזה הוא דלא כמאן. ובין מקובלים אלו ישנם גדולים לא רק בנסתר אלא גם בנגלה, ולהם יד ושם בספרי הפוסקים קמאי ובתראי, באופן דלא שייך למדחי להו כלאחר יד. והעלה כת"ר בקונטריסו שסמכו על דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות שופר הלכה ג', שהרי כבר הוכיחו מתוך דקדוק דבריו הרב המגיד שם והפר"ח דלא סבירא ליה כדעת האומרים דבעינן בנשימה אחת, וכמו שהביא מהרי"ץ בעץ חיים דף ע' עמוד א', ובשו"ת פעולת צדיק ח"ג סימן קנ"ח ושכה"ד הזוה"ק. והביא כת"ר גם מה שהשבתי לו אני הדל בעל-פה דלדעת הרמב"ם אולי השיעור הוא תוך כדי דיבור, ומאידך הביא ששמע מפי אחד מגדולי דורינו הגרב"צ ראי"ש פורת יוסף שליט"א, שאין לרמב"ם שיעור למעלה ואפילו הפסיק הרבה יצא לכתחילה, כי הוא לא צמצם את השיעור, ועל זה סמכו המקובלים עכת"ר:#

ובעניי תמיהא לי טובא איך אפשר לומר כן, אעפ"י שהרמב"ם לא פירש בהדיא השיעור אבל כבר הקדים בהלכה ב' שיסוד התקנה בזה לפי שנסתפק לנו אם התרועה שאמרה תורה היא שניהם גם יחד, א"כ מהיכי תיתי לומר דבהפסק גדול נמי כשר לכתחילה, אדרבה אפי' דיעבד לא מהני מאחר שלא ניכר שייכות התרועה עם השברים. ובהדיא כתב שם הרמב"ם, האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה וכו' שכך דרך הדואג מתאנח תחלה "ואחר-כך" מילל ע"כ. וכי אינשי ילולי מייללי אחר עיכוב זמן רב מגנוחי. [וכיו"ב לדעת הט"ז סימן תק"צ סק"ח ועוד קצת פוסקים שמקילין בהפסיק בין שבר לשבר, לא מצינו שהקילו אלא עד כדי נשימה ותו לא]. מה גם דכלל בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן בכדי, והנה אפילו לרבוותא דשברים תרועה הן בשתי נשימות, פסק מרן בש"ע דהוא שלא ישהה בהפסקה ביניהם יותר מכדי נשימה, ונהי דמבואר בב"י אליבא דהרב המגיד בדעת הרמב"ם דכשר אפילו בהפסיק יותר מכדי נשימה [יעויין בתשובותי ח"א סימן ע"א, ובמה שדנתי בדברי החזו"א בזה בד"ה ומש"ש], אבל להגזים ולומר דה"ה אפילו הפסק גדול, ולעשות הפוסקים חולקים מן הקצה אל הקצה, מניין לנו. ועוד שאם נתפוס דברי הרמב"ם כך כשטחיות לשונו תקיעה ואחריה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, ונאמר הרי לא חילק בין שברים לתרועה אלא כמו בין תקיעה לשברים, א"כ בואו ונאמר דאפילו הפסיק ביניהם שעה שפיר דמי, כדין שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום שיצא כדאיתא בגמ' וברמב"ם, וגדולה מזו אפילו הפסיק בדיבור ביניהם וכמבואר בפוסקים, וכמדומני לא תעלה כזאת על לב איש שיי"ח בנדון דידן אם הפסיק שעה או שח בנתיים. אלא על כרחך הרמב"ם סמך על המבין שצריך להיות שייכות וקשר אמיץ ביניהם להיראות כאחד. ואין שום קושיא למה לא פירש זאת, כי על הרוב דרכו להביא רק מה שמפורש בגמרא כנודע:

ומה שנלע"ד הקצרה שיש להגביל לדעת הרמב"ם את השיעור רק עד תוך כדי דיבור ותו לא, דהיינו אמירת תלמיד לרב שלום עליך רבי [וכמו שהערתי כבר בקצרה אגב אורחא בתשובתי הנז"ל יעו"ש], טעמא דידי משום שזהו השיעור המחבר שני דברים, כדקיימא לן בשאר דיני התורה תכ"ד כדיבור דמי (כגון בבבא קמא דף עג: ושבועות דף לב. וכיו"ב, וברמב"ם בכמה דוכתי, כגון בהלכות עדות פרק כ' הל"ג, ועיין משנה למלך פט"ו ממעשה הקרבנות הל"א לעניין חזרה בהקדש תכ"ד, וביאור הלכה סימן קכ"ד ד"ה מיד, לעניין עניית אמן תכ"ד. וע"ע שדי חמד מערכת התי"ו כלל חי"ת באריכות, אם השיעור ג' תיבות שלום עליך רבי, או ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי. ויש להעיר דרבינו חננאל בשבועות דף יז. גורס בירושלמי "ומורי". ועיין ירושלמי מו"ק דף יח. ובשו"ת מקום שמואל סימן מ"ב. ועיין תוספות בבא בתרא דף קכט: ד"ה והלכתא, ובנימוקי יוסף שם, הטעם שקבעו שיעור זה דשלום עליך רבי), וממילא אולי יש לומר כן גם בנדון שלנו. אבל שיעורים אחרים הגדולים מזה שנאמרו בעניינים אחרים, לא שייכי בנדון דידן, כגון שיעור תכיפה כ"ב אמה, דהתם הם ששני עניינים שונים, סמיכה ושחיטה, נטילה וברכה וכיו"ב, משא"כ הכא שניהם כאחד הם תרועה שאמרה תורה. מלבד מה שדנו האחרונים דאפילו שיעור תכיפה הוא פחות מכ"ב אמה (ויעויין מה שצייננו בזה בבארות יצחק הלכות ברכת המוציא סק"ב). וכל שכן דלא שייך לדון בכאן שיעור סמוך, שהוא כחצי שעה כמבואר בפירוש הרשב"ם לפסחים דף צט: יעו"ש. וע"ע בתשובותי ח"א סימן מ"ד אות ו' עד כמה זמן אפשר לאכול או לקיים מצוה, כשהפסיק בשתיקה אחר הברכה. [ושם מבואר דשיעור כ"ב אמה הוא קרוב לחמש עשרה שניות שהם רבע דקה, א"כ הרי בלא"ה המכוונים בתקיעות הנז"ל ממתינים יותר]:

ולא עוד אלא גם מה שכתב מהרי"ץ דלדעת הזוה"ק צריך לעשותם בשתי נשימות כשיטת הרמב"ם, מפני שסובר הזוהר דלא מפני הספק אנו עושים אותם, ראיתי בהיפך בהיכל הקדש להמקובל רמב"מ אלבאז דף ס"ד עמוד ד' שבכלל ביאור סודות התקיעות שבזוהר כתב בזה"ל, לזה הם כח אחד, ר"ל מאריך התוקע בשברים עד שמגיע לתרועה ומחבר שניהם יחד ע"כ. וע"ע שם בדף ס"ח עמוד ד'. ובפרי צדיק למהר"ץ זקינו של מהרי"ץ דף קל"ב מבאר בדעת הזוהר גופיה שהתרועה היא בכלל השברים, שהן מפני הספק וכו' ע"ש. וצ"ע בעת הפנאי:

הלכך לפענ"ד עדיין צריכה נגר ובר נגר דליפרקינה, כי לא נמצא לעת-עתה שום יסוד הראוי לסמוך עליו ואפילו אליבא דהרמב"ם וכמו שביארנו בס"ד, מה גם שדבריו סתומים והרוצה להיתלות נתלה באילן גדול להעמיס בדבריו מה שירצה, ואין זה דרך פסק ההלכה לבנות על דברים שאינם גלויים בעליל, ובפרט לעשות מעשה לקולא במצות עשה דאורייתא וביום הדין הנורא. וחוששני שהמקובלים שבדור זה ושלפניו ולפני פניו שהעדתם עליהם, נצרכו לשהות ולהפסיק כל-כך, וגם דוקא מתוך הכתב, מפני ירידת הדורות, הן ברוח והן בחומר בעוה"ר, אבל המקובלים שלפניהם לפי רוב בקיאותם אפילו בעל-פה כל רזי דרזין, העבירו הכוונות במחשבתם הזכה מועף ביעף כמו רגע. ועיין להגרי"ח בשו"ת סוד ישרים ח"ג סימן י"ג ובספרו עוד יוסף חי פרשת וארא סעיף י"ט וכ', ובספר אהבת שלום דף קס"ח קס"ט:

מיהו אליבא דרב האיי גאון שכולם אמת מן הדין, ודאי גם המה יצאו ידי חובתם בתר"ת ותש"ת, או אולי בחלק מהפעמים שתקעו תשר"ת אז עשו במהירות בלא כוונות ואז יצאו גם ידי חובת תשר"ת, אף כי מן הראוי לעשות כן בזמן התקיעות דמיושב שאז מברכין. ובכל אופן לא מצאתי מקובל שכתב היפך דברי המקובל בעל היכל הקדש הנז"ל, ואדוני חכם ומבין דבר מתוך דבר:

וגם מה שכתבנו אליבא דהרמב"ם, אינו אלא בדרך אפשר. אבל לעניין דינא, אין לזוז מהכרעת מרן ושאר הפוסקים דאין להפסיק בין השברים לתרועה יותר מכדי נשימה. וכן למעשה לא ראינו ולא שמענו מי שממתין יותר מזה: