דין פירות עץ אתרוגים שנשתנו להיות כמו המורכבים

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א חלק ב' סימן קמא

דין פירות עץ אתרוגים שנשתנו להיות כמו המורכבים

מחסי בה', יום ט"ז מרחשון ה'תשנ"ב, בני ברק

ליקרת מעכ"ת הר"ר חיים צנעאני שליט"א, ראש העין.

שאלה:  דבר זר ומופלא אירע בעץ אתרוג המניב שנים רבות פירות עץ הדר בלתי מורכבים, אך בשנה שעברה החל לפתע פתאום להניב פירות גם מורכבים וגם שאינם מורכבים, והיינו שבענף אחד היו מקצת ממנו מורכבים, והשאר וכן יתר רוב העץ נשאר בלתי מורכב, ובשנתינו זאת הניב כולם מורכבים. וברור לבעליו שאין מי שהרכיבו, מאחר שהעץ גדל בחצר ביתו, וגם אין שום סימן להרכבה שנעשתה אולי שלא מדעתו. אלא מפני שגדל גם עץ לימון באותה חצר במרחק כחמש עשרה אמה, הביע מומחה את דעתו שהדבר נגרם ע"י שהרוח או הדבורים העבירו אבק הזרעים בזמן הפריחה מן הלימון לאתרוג, ומזה יצאו הפירות מורכבים. ברור שהדברים אמורים באתרוג התימני, שאתרוג בלתי מורכב ממנו כולו בשר וחדרי הזרע ריקים, ואם מרכיבים אותו בלימון אז נראים פלחים של מיץ במקום חדרי הזרע כפלחי הלימון. ומעתה יש לשאול אם גם באופן דלעיל נפסל האתרוג למצוה, כדין שאר אתרוג מורכב:

תשובה:

לפענ"ד רחוק הדבר לומר שהדבורים הם הגורמים, מפני שהדבר ידוע שהם מעבירים אבק הזרעים למרחקים, וא"כ כיצד לא נודע ולא נשמע דבר כזה עד היום שאתרוגים בלתי מורכבים יתחילו להניב מורכבים, זולת כבאופן שאלתא דקמן שאתרוג ולימון סמוכים להדדי. לכן קרוב בעיניי לומר ששרשיהם נתערבו אחד בחבירו (דתנן בבבא בתרא דף כה: שמרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה, והטעם מפני שהשרשים מתפשטים בשיעור זה, ועיין שבת דף סז. ששורש אילן מגיע ער ט"ז אמה) ולפי שעץ הלימון קרוב בטבעו לאתרוג, מצא מין את מינו וניעור, כאשר ביארתי בס"ד בספר בארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות לולב דף רט"ז. וקרוב לזה מצינו בבבא קמא דף צב. דבעצי תמרים הנטועים בין הגפנים יש בפרים טעם יין ע"ש. ובמדרש איכה רבתי פרשה א' אות ד', שאחר מבני ירושלם הרגיש שביין היה טעם קבר, ומתברר שעץ הגפן שנעשה ממנו היה מוצב על קבר. וכן מעין זה ברמב"ם פ"ט ממאכלות אסורות הלכה כ"ה ובפירוש הרדב"ז שם שכד של מלח העשוי מחרס המונח בצד כד מחרס של כותח, שואב ממנו דרך הדפנות. ועיין חזון איש כלאים סימן ג' אות י"א. אי נמי יש לתלות שינוי זה במה שנמצא לפרקים כמה פירות המשתנים מעצמם במשך הזמן מתכונת ברייתם, כנודע למומחים בגידול האילנות, הנקרא אצלם בשם "מוטציא", וברוך יודע הנסתרות בנפלאות טבע היצירה. ועיין מה שכתבתי בעניין השייך לזה בבארות יצחק שם דף רט"ו ד"ה ותמורת. ובשתי דרכים אלו שביארנו, יובן גם-כן מדוע בשנה הראשונה נשתנו רק מקצתם, ובשנית כולם, כי ההתפתחות התחזקה משנה לחברתה, הן אם זה מצד השרשים והן אם זה מצד שינוי התכונה בדרך הטבע:

ולפי זה היינו יכולים למצוא פתרון למה שהובא בספר המספיק שיש מפרשים שאתרוג הבוסר (סוכה דף לו. ורמב"ם פ"ח מלולב הל"ח) היינו שבתוכו חמוץ, ודנתי מזה בשו"ת עולת יצחק ח"א סימן ע"ח דאם-כן שמע מינה דכל כי האיי גוונא אינו מורכב בהכרח עש"ב. ואחר זמן מצאתי שכבר הרמב"ם בספר רפואות שלו הנקרא בשם פרקי משה, מאמר כ"ב אות נ"ב כתב, חמוץ האתרוג, מסיר הצמא, והוא יחזק להשקיע [הליחה] האדומה, ומחזק הנפש ע"כ [כיוצא בזה איתא בספר מעשה טוביה, והבאתיו בבארות יצחק שם דף ר"ו]. ומעתה שנודע לנו העניין דלעיל שאתרוג תימני נשתנה מאיזו סיבה שתהיה, ואין זה מקרה יחיד כי שמעתי שאירע כן שנה זו בעוד קצת מקומות, ממילא אזדא לה ההוכחה. [ועיין עוד בכף החיים סימן תרמ"ח ס"ק קמ"ג, וכן בספר כרם יעקב לנכדו הרה"ג יח"ס שליט"א מדף א' ואילך, שיש מין אתרוג שהמיץ שלו חמוץ ויש מין שהוא מתוק, ובמה שכתבתי בזה אני העני בבארות יצחק שם דף רי"א ד"ה עוד. וראיתי כתוב בשם ספר כי האדם עץ השדה, של הרה"ג אליהו פוסק, שלפ"ד התוספות בשבת דף פח. שבפסוק כתפוח בעצי היער היינו אתרוג, א"כ הרי מפורש בסיפיה דקרא ופריו "מתוק" לחכי. מאידך נזכר בב"י יו"ד סימן קכ"א בשם הרשב"א שאתרוג הוא חריף כמו צנון, לעניין סכין איסור שנעצוה בקרקע וכו'. ומשו"ה מסיק שיש מתוקים מעט וחריפים יותר, ויש חריפים מעט ומתוקים יותר]. אלא שזה גופא צריכין אנו לברר אם דינו של שינוי זה, כדין הרכבה בידים שנפסל בזה האתרוג אפילו בשעת הדוחק כמו שפסקו רוב האחרונים:

והנה מצינו לרבוותא שנתנו שבעה טעמים שונים לפיסול אתרוג המורכב. א' דלא מיקרי אתרוג אלא לימון, שנתבטל זה בזה. ב' שאתרוג אמרה תורה ולא מקצת אתרוג. ג' משום חסר. ד' באופן שהאתרוג אינו אלא כביצה, נמצא שע"י חלק הלימון נגרע שיעורו. ה' משום שנעשית בו עבירה דהרכבה. ו' משום בל תוסיף. ז' שאין עצו ופריו שווה, כשעיקר האילן הוא הלימון. וטעמים אלו נידונו ונתבארו באריכות בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ק"י, ושו"ת הרמ"א סימן קי"ז, ובשו"ת שבות יעקב ח"א סימן ל"ו, ושו"ת בית אפרים סימן נ"ו, ושו"ת חלקת יואב סימן ל"ב, ומפרשי השלחן ערוך סימן תרמ"ח. ומשם באר"ה. מהשתא הרי בנדון דידן איתינהו נמי להני טעמי, חוץ מהטעם החמישי שנעשית בו עבירה דלא שייך הכא כיון שנעשה הדבר מאליו, וכל שכן אם זה באמצעות השרשים שאפילו אם היה בידים ליכא איסור, מאחר דלא שייך הרכבה אלא באילן עצמו כדפסק מרן הש"ע ביורה דעה סימן רצ"ה סעיף ה', אמנם התוספות והר"ן פליגי כמ"ש הש"ך שם סק"ה. וכן נראה דלא שייך הטעם השביעי, מאחר שבנדון דידן עיקר העץ הוא אתרוג. ובעניין הטעם השלישי משום חסר דאיתיה נמי בנ"ד, יש להעיר דמה שכתב הט"ז סימן תרמ"א לפסול מורכב אפילו בשאר ימים אע"ג דאין פיסול חסר אלא ביום ראשון, משום שיש חשש שמא רובו אינו מן החלק של האתרוג יעו"ש, מסתבר שאין זה אלא באתרוגים דידהו שלא ניכר בעליל ההפרש בין המורכב לשאינו מורכב, משא"כ בדידן דחזינן כשמרכיבים אותם נוצר בהם פלחים של מיץ והם רק מיעוט:

למדנו שאתרוגים כאלו שבנדון השאלה שלפנינו, פסולים, כדין אתרוגים המורכבים בידים. [ולא רק ליום ראשון אלא גם לשאר ימים, דאע"ג דטעמא דחסר ליכא בנ"ד, מכל מקום יתר הטעמים שייכים]. ולא עוד אלא שפיסולם גדול יותר מאתרוגים שאינם תימנים שאומרים שהם "בחזקת" בלתי מורכבים הגם שיש מיץ בתוכם, דהתם עכ"פ אין ידוע שחל בהם שינוי וגם שהם עצמם על הרוב ודאי בלתי מורכבים, רק אולי מצאצאיהם של מורכבים. ולא עוד אלא שאפילו במורכב ממש שהכשירו קצת פוסקים ונתנו טעם שאין זה נקרא חסר מאחר שאין כאן חלק מסויים של לימון, אלא שכל הפרי מקבל שינוי מועט ע"י הרכבתו. וכן בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קע"ג כתב שלמורכב יש טעם וריח כאתרוג ממש בלי שום שינוי, ולכן ס"ל שיוצאין בו ידי חובה בדיעבד, ומביאו כף החיים סימן תרמ"ח ס"ק קל"ג. הני מילי לא שייכי בנדון דידן בפרט, ובאתרוג תימני מורכב בכלל, משום דחזינן שע"י ההרכבה נוסף בו חלק מסויים וניכר הלא המה הפלחים של מיץ כלימון, שאינם בבלתי מורכב. וכן נרגש בהם להדיא ריח כבלימון, כאשר הבחנתי באתרוגים ששלחתם אלי:

ומעתה ראוי לפרסם שאין לשתול עצי אתרוגים ולימונים סמוכים להדדי, ואף לא בסמוך לאתרוגים שהם בחשש מורכבים. ובנדון דידן יש לעקרם ולנטעם במקום אחר, אולי יש תקוה שיחזרו לטבעם הראשון ויוכשרו. [אמנם כסתם אתרוגים תימנים אין לחוש שמא ייארע כי האיי גוונא ואם-כן נפל פיתא בבירא, ר"ל שאפילו יפתחו לבדוק אתרוג מאותו ענף ולא ימצא בו מיץ עדיין לא תהיה הוכחה ממנו על אתרוג אחר. הא ליתא. חדא, שאין זה אלא מיעוטא דמיעוטא, דאפילו ר' מאיר לא חייש ליה. ותו, שאפשר לבקיאים להבחין בטביעות-עין בין זה לזה, ובפרט על-ידי ריח לימון הבוקע מתוכו]: