ביאור דברי הרמב"ם שצריך לומר בוידוי, לעולם איני חוזר לחטא זה

ביאור דברי הרמב"ם שצריך לומר בוידוי, לעולם איני חוזר לחטא זה

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א חלק ב' סימן קלז

מחסי בה'. יום א' לסדר נצבים ה'תנש"א.

שלו' רב לקראת יקרת וכו' הר' אהרן ב"ר חיים נר"ו.

אקדים תורף שאלתך בקצרה. מבואר ברמב"ם פ"א מהלכות תשובה הל"א שמצות עשה לחוטא להתוודות. כיצד מתודה. אומר אנא ה' חטאתי וכו' ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי ע"כ.

וקשה לשון לעולם דקאמר, האם לא הוי נדר, ואם כן כשיחזור לסורו החל דברו. ועוד התינח בדברים שיכול לעמוד בהם, כגון גזל וכיוצא בו, שאם יתאמץ יתקן מעשיו. אבל אם יאמר לעולם איני חוזר להסתכל בנשים, הרי רובא דעלמא אינם יכולים לעמוד בזה, כמו שאחז"ל בחגיגה דף יא: עריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, וגדולים וטובים נכשלים בזה. ואם ימנע עצמו פעם או פעמיים או יותר, לא יבצר שפעמים אחרות יחזור לקלקולו. אמנם לפי המבואר ברמב"ם פ"ג דנדרים הל"י וי"א, שדבר שאין בו ממש אין הנדר חל אא"כ וכו' ע"ש, אם כן כמו-כן לא יחול אא"כ אמר ייאסרו עיני להסתכל בנשים, שאז יש בו ממש דומיא דהאומר ייאסר פי לדיבורי כמבואר שם. אבל הרי סיים הרמב"ם עלה בהלכה י"ב דאעפ"י שאין הנדר חל בדברים שאין בהן ממש, אין מורין לו שינהוג בהן היתר. והנה המקור לדברי הרמב"ם שכתב בסגנון לעולם, לא מצינו, כי בירושלמי ספ"ח דיומא איתא רק, וכשם שעשיתי איני עושה. וכן בויקרא רבה פ"ג איתא וכל מה שעשיתי, לא אעשה עוד כמוהו. ואם כן אולי לא בעינן דוקא נוסח זה שכתב הרמב"ם, וגם הרמב"ם לאו דוקא נקט, והכי עדיף טפי להשמיטה שלא ליכנס לספק מבחינת הדין לפי קוצר דעתי. או שמא נאמר שרק בדברים שבטוח שיכול לעמוד בהן יאמר לעולם עכ"ת דבריך:

תשובה:

א). הנה גם הרמב"ם עצמו בספר המצוות עשה ע"ג לא הזכיר לומר עניין זה שהוא גם-כן מעיקר הוידוי. אמנם נראה שכשבא לכתוב חיבורו, ראה שהדבר מוכרח לפי מה שביאר אחרי כן בפרק ב' מהלכות תשובה. תחילה בהלכה א' שם ביאר מהי תשובה גמורה, ואח"כ בהלכה ב' ביאר מהי תשובה סתמא, וכתב שיגמור בליבו שלא יעשה חטאו עוד וכו' שייעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו ע"כ. ומבואר שאפילו בדרגת תשובה זו הפחותה מהקודמת לה, מ"מ צריך חרטה גמורה עד כדי שיודע כל המחשבות ובוחן כל נסתרות יתב', ייעיד עליו זה. ואם לאו אין זו תשובה, כמו שהמשיך שם בהלכה ג' שאם לא גמר בליבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו ע"ש. ועיין שערי תשובה לרבי' יונה שער א' סימן מ"ט, שדבריו מקבילים קצת לדברי הרמב"ם בהלכות שהזכרנו. ואמונות ודעות לרס"ג מאמר ה' פרק ה':

ולשון הירושלמי והמדרש [וכ"ה בשערי קדושה למהרח"ו ח"ב סוף שער ח'] אעפ"י שלא נזכר בהם בהדיא תיבת לעולם, סוף סוף זהו הכוונה, רק שתיבת "לעולם" משמע טפי בלא יוצא מן הכלל, אלא דאפילו בכיוצא בזה הלא מצינו בעירובין דף ו: לעולם הלכה כבית הלל, ואפ"ה כתב רב עמרם גאון דבששה דברים הלכה כבית שמאי, כמ"ש התוספות בסוכה דף ג. ד"ה דאמר, ובאור זרוע הלכות בעל קרי סס"י קכ"א, והלכות סעודה סימן רי"א:

עכ"פ אם זה נחשב נדר, מה לי אמר לעולם, מה לי לא אמר. וכי מי שאמר ייאסר פי לדיבורו, אין איסורו לעולם. אבל נראה כיון שכוונת הרמב"ם שם בהלכה י"ב שהנדר שאין בו ממש אעפ"כ אין מורין בו היתר, היינו מדרבנן וכרבינא בנדרים דף יד: וכמבואר בפירוש הרדב"ז ולחם משנה שם, ובכסף משנה על הלכה י', וטעמא דמילתא כמו שסיים הרמב"ם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. מהשתא יש לומר דבכי האיי גוונא דנדון דידן שאומר דרך וידוי, לא אסרו חכמים, כיון דלא שייך טעמא דקלות ראש, אחרי שבלא"ה אסור הוא בזה מן הדין. ואדרבה עיין בשלחן ערוך יו"ד סימן ר"ג סעיף י' דמי שירא שיתקפנו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצוות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו, ומקור הדין מהרא"ש כדאיתא בטור שם. ועע"ש בש"ך ודוק. ומבואר שם בדרכי משה בשם רבי' ירוחם דהיינו דווקא שיודע שיכול לקיים אלא שמא יתרשל ע"ש, וממילא נילף לנדון דידן בחטאים שיודע בעצמו שבודאי יחזור לסורו לא יאמר עניין זה, ולא נקרא שחזר עליהם בתשובה:

ב)  אבל מה שכתבת בפרט לעניין איסור הסתכלות, דרובא דעלמא אינם יכולים לעמוד בו, לא ידעתי מה אתה סח. אם בהמון העם, בלא"ה אינם סוברים שיש איסור בדבר, וממילא אינם מתוודים ולא מתחרטים על כך. ואם תלמידי-חכמים ובני-תורה האמיתיים, הס כי לא להזכיר ולומר שרק כמה פעמים יחידות עומדים בנסיון. ועכ"פ במה שאסור מצד הדין, דהיינו בהסתכלות בעיון לשם הנאה, ולא דרך העברה, עיין בתשובתינו דלקמן סימן רל"ג אות ב'. רק אמור בהיפך שלפרקים יש שנכשלים. דאי לאו הכי, הרי אנשים כאלו בזה ח"ו קרובים להיות (מומרים) [משומדים] לדבר אחד שאינו מקבל על עצמו לישמר מאיזו עבירה, שזה עבד מורד במלכו, כמבואר בשערי תשובה שם סימן ו' ח'. וכתב הרמב"ם בפ"ד מתשובה הל"ד שהמסתכל בעריות הוא מכלל כ"ד דברים המעכבין את התשובה, כי הוא עוון גדול שגורם לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו ע"ש. וכפי משמעות הלשון וגם העניין שם, דמיירי ברגיל בעוון זה טובא. וכן לגבי שאר העוונות המובאים שם, ודוק. [ונראה דבכי האיי גוונא הוא דהוי איסור דאורייתא כמו יתר הדברים שם, וממילא מיושב מה שמתבאר מדבריו פכ"א מאיסורי ביאה הל"ב דהסתכלות מדרבנן מדכתב שמכין אותו מכת מרדות, וכמש"ש בהדיא הרב המגיד, וכן הבית שמואל באהע"ז סימן כ"א סק"ב. וזה דומה למה שכתב בספר המצוות לא תעשה מ"ז דאיתא בספרי ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות וכו'. ואחרי עיניכם, זו זנות, שנאמר ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. וביאר ע"ז הרמב"ם דרוצה לומר המשכות אחרי התאוות הגשמיות והתעסקות המחשבה בהן ע"כ. הרי ברור דבכי האיי גוונא דאורייתא, וכ"פ בפ"ב מהלכות ע"ז הל"ג וסיים עלה דלאו זה אעפ"י שגורם לטרוד אדם מן העולם הבא, מ"מ אין בו מלקות. ופירש הכס"מ משום דהוא לאו שאין בו מעשה ע"כ. וקאי דוקא על התעסקות המחשבה בהן, הן בעבודה זרה הן בזנות, אבל סתם הסתכלות בעריות הוי מעשה ואילו היה דאורייתא היה חייב מלקות, ומדכתב בהלכות איסורי ביאה שענשו במכת מרדות מוכח דהוא מדרבנן. ובתשובתינו דלקמן סימן רל"ד אות א', יתבאר בס"ד באריכות]:

ומכל מקום, גם באופן האמור לעיל במי שנכשל קצת פעמים בחטא זה, אין כאן שאלה. דכשהוא מתמרמר על חטאו ומחליט בדעתו אז שלא ישוב לזה החטא, נדון כפי אותה שעה, וכמו שנאמר גבי ישמעאל באשר הוא שם. שהרי בלא"ה כבר הקשה הלח"מ שם בפרק ב' הל"ב ע"ד הרמב"ם שכתב שייעיד עליו יודע תעלומות, וכי מעתה אדם זה נשללה ממנו הבחירה ובטוח שיעשה רק טוב כל ימי חייו, והלא נאמר הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. ותירץ דבאותה שעה שעושה תשובה, יקבל עליו את הי"ת לעד ע"ש. וכמו כן בנדון דידן, אף כי ראה וידע בעצמו שאחר כל החרטה והתשובה והוידוי חזר ונכשל, לא ירפה לבבו מלשוב בהחלטה גמורה שלא ישוב לכסלו עוד:

אמנם מי שיודע אז בעצמו שדברים אלו מן השפה ולחוץ, ובסתר ליבו טומאת-תאוה רצוצה בוקעת ועולה, שלא זכה לבטלה אפילו לזמן-מה, בודאי לא יאמר נוסח זה, הן בלשון לעולם והן בלא לעולם, כי דובר שקרים לא יכון. וכעין שהבאנו לעיל בשם רבינו ירוחם. וספרי המוסר והיראה פתוחים לפניו להורותו דרכי החיים הנצחיים לסור ממוקשי מות, להגן בעדו מיצרו הצוררו תמיד כמו שטן לעומתו, ואמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ויגדור וירחיק עצמו ממקומות המביאים אותו לידי נסיון, ואכמ"ל [עיין מ"ש בס"ד בספר נפלאות מתורתך פרשת שלח-לך על פסוק ולא תתורו]:

ונלע"ד שלכן בנוסח הוידוי של יוהכ"פ הקבוע לרבים, שכתבו גם הרמב"ם בסדר התפילות בסוף ספר אהבה [ועיין בתשובתינו דלקמן סימן קל"ח] אין בכללה הבטחה שלא יעשו עוד חטאים, אעפ"י שהרמב"ם עצמו הקדים לנו כאן בתחילת הלכות תשובה שזהו מעיקר הוידוי. כי כלפי כללות החטאים הנזכרים שם, אי אפשר להבטיח כזאת. מה גם שהנוסח קבוע לכל שנה ושנה. וכן בוידוי כהן גדול ביום הכיפורים. והוא הדין לוידוי שנוהגים לומר בשני וחמישי ובתעניות ובאשמורות דאלול ועשי"ת. ורק יחיד בינו לבין עצמו על חטא פרטי או כמה חטאים, שייך לומר כן, הן ביום הכפורים הן בזולתו. גם בפ"ג ממעשה הקרבנות הלט"ו בוירוי הסומך על הקרבן, לא הוסיף הרמב"ם לעולם איני חוזר לחטא זה. וזה אולי י"ל משום ששם כתב שאומר שחזרתי בתשובה, ובלא זה לא מיקרי שחזר בתשובה. וע"ע מנחת חינוך מצוה קט"ו:

[אכן מצאתי אח"כ בחיבור התשובה להמאירי דף קצ"ט שיגמור בדעתו שלא לשוב, אף שאינו מפרט זאת בפיו, וע"ע יסוד ושורש העבודה שער האיתון פרק ז', ובאנ"ת ע' וידוי דף תט"ז. גם יש להעיר שבסדר קבלת נזיפה ערב ראש-השנה שבספר שערי ציון, ויש שנוהגים לאמרו כמו שהובא גם בתכלאל עץ חיים דף נ"ז ע"א, איתא חטאתי עויתי פשעתי "לא אוסיף לשוב בדרך הזה עוד". וכ"ה בסידור מהר"י הכהן כת"י ובלשון רבים, חטאנו וכו' לא נוסיף וכו', וצ"ע]:

ואחתום בשי"ש, ותכתב בספר החיים ובספר הזכרון

כעתירת

הצ' יצחק רצאבי יצ"ו