גזירת שמא יוליכנו וכו' אם היתה אפילו במקדש

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א חלק א' סימן עט

גזירת שמא יוליכנו וכו' אם היתה אפילו במקדש

בס"ד אסרו חג דסוכות התשמ"ח.

מה שנסתפקתם בדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות לולב הלכה י"ג, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אין הלולב ניטל, גזירה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים וכו' אם זה דווקא בגבולין אבל במקדש ליתה לגזירה זו ויתקיים שם מ"ש בתורה ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים. או אפילו במקדש גזרו, וכפי שהבנתם מתוך דברי ה' שתילי זיתים סימן תרס"ד סק"ח בשם הלבוש בחילוק שבין לולב לערבה ביום שביעי:

תשובה:

הדבר ברור דאפילו במקדש גזרו חכמים מהאיי טעמא, כמו שיש ללמוד מתוך המשנה רפ"ד דסוכה (דף מב:) לולב וערבה ששה ושבעה. כיצד. יום טוב הראשון של חג שחל בשבת, לולב שבעה. ושאר כל הימים ששה וכו' ע"ש. והמשניות שם מדברות בבית המקדש כמבואר למעיין. ובהדיא פירש"י התם וז"ל, ושאר כל הימים שחל בהן יו"ט ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד, לא דחי. ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, לא דחי וכו' ע"כ. וכן בגמ' שם דף מג. הנך דליתינהו מן התורה בגבולין, גזרו בהו רבנן ע"ש. ופירש"י גזור ביה רבנן משום חומרא דשבת אף במקדש. ואם תאמר נמצאו ב"ד עוקרין דבר מן התורה, הא אותיבנה ביבמות (דף צ:) ושנינן שב ואל תעשה שאני ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה שם וז"ל, מה שחייב לאסור נטילת הלולב בשבת שבתוך החג אפילו במקדש, גזירה שמא יטלנו וכו'. וכן כתב רבי' עובדיה מברטנורה. וז"ל תפארת ישראל, בשאר ימים דליתא מדאורייתא בגבולין, גזרינן אף במקדש שמא ישכח ויעבירנו וכו'. וכן מבואר במאירי וכדלקמן:

וזהו גם כן דעת הרמב"ם בחיבור כמובן למי שיתבונן בסידור הלכותיו. שהרי לא הזכיר תקנת הנטילה בכל מקום בכל שבעת הימים אלא אחר זה בהלכה ט"ו שזה היה אחר החרבן, א"כ בהלכה י"ג בהכרח מיירי במקדש בזמן שבשאר מקומות לא נטלו כלל באמצע ימי החג. וכ"כ המגיד משנה שם וגם רבינו מנוח בהדיא שהגזירה אפי' במקדש:

ובירושלמי במסכת ר"ה פ"ד הלכה ג' ובסוכה פ"ג הלי"א, איתא שהקשו לר' יונה מדכתיב ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים, ואין שבעה בלא שבת (וא"כ אמאי תנן חל יום ראשון להיות בשבת, דמשמע דשאר כל הימים אינן דוחין את השבת. קרבן העדה). והשיב להם, שניא היא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, חלק הראשון מהם, וע"ש במפרשים. ולכאורה לפ"ז אין צורך לתירוץ שבבבלי במס' סוכה, ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין וכו' הנך

דליתינהו וכו'. ועיין לה' המאירי שם במס' ר"ה שכתב וז"ל, כשהיה ביהמ"ק קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה וכו' יום ראשון בלבד. אבל לא שאר הימים. ואע"פ שמצות לולב במקדש שבעה כמ"ש ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים, מ"מ דרשא היא ולא נכתב לולב בהדיא אלא ביום ראשון, כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ע"כ. ובהערות הר"א סופר שם כתב דהמאירי נקט דלא כתירוץ הבבלי אלא כהירושלמי דלעיל, ומפרש כן מה שאמרו חלק הראשון מהם, דלא כהפני משה וקרבן העדה ע"כ. אמנם המאירי עצמו במס' סוכה על משנה זו (בדף קנ"ד, וכן שם בדף קמ"ד), כתב כדבריו שם בר"ה, ואפ"ה בדף קנ"ו הביא עניין סוגיית הגמ' בבבלי והאריך בביאורה. נראה א"כ שאין כאן סתירה כלל, אלא בא להוסיף ביאור בטעם גזירת חז"ל שמא יעבירנו וכו' והעמידו חכמים דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אף במקום כרת, כמש"ש בדף קנ"ו, וכ"כ רש"י כדלעיל ומקור דבריהם מגמ' יבמות. אלא דהוקשה לו דלא מצינו אלא בדבר שאינו ממש נגד התורה אלא באופנים מסויימים שנעקר דבר תורה ממילא באותו מקרה, אבל לא שמתבטל לגמרי אצל כולם. לפיכך הוצרך להרחיב הביאור דזה אינו במפורש נגד התורה מאחר שלא נאמר אלא ושמחתם וגו' אבל לולב לא נזכר מפורש רק לעניין יום ראשון. זהו הנלע"ד אגב רהטא:

כלל דברינו, שהגזירה אף במקדש. ואין להאריך בדבר פשוט כזה, אלא שהוספנו ביאור בטעם הדבר:

ואחתום בשים שלו' טובה וברכה, המוקירו,

הצ' יצחק רצאבי יצ"ו