גדר מראה לבן הפוסל באתרוג

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א חלק א' סימן עז

גדר מראה לבן הפוסל באתרוג

א) בעניין מראה לבן הפוסל באתרוג כדאיתא בגמרא סוכה דף לו. וכדקיימא לן בסימן תרמ"ח סעיף ט"ז, נקט בתפארת ישראל פ"ג דסוכה על משנה ו' בפשיטות דהיינו לבן ביותר. ובספר חיים וברכה להרש"ש טשרניק אות קל"ב כתב עליו דלא ידע מניין לו זה, כי בגמרא וטור ורא"ש ורמב"ם וש"ע אין רמז מזה. והביא מהגהות מהרש"ם על ספר ארחות חיים החדש סימן תרמ"ח אות כ"ד שכתב באמת דבלבן אפי' רק נוטה ללובן, יש להחמיר ביום ראשון שהוא מן התורה. אבל בשאר ימים יש להקל, כל זמן שאינו לבן כקליפה הקשה של ביצה, או כחלבון אחר בישול. ועיין מה שכתב בדעת תורה, שגם בריאה הוי ספיקא, א"כ יש להקל בדרבנן וכו' עכ"ד. והנה קליפות הביצים אינן משתוות בלבנוניתם, וכנראה שהדבר תלוי במקום שהתורנגולת מנקרת. [ובשלמא אם היתה כוונתו לקליפת הביצה הפנימית שהיא קרום דק, ועיין דרכי תשובה יו"ד סימן ל"ח סק"מ. אבל הרי כתב בהדיא כקליפה הקשה]. נמצא שמראה חלבון הוא העיקר אליבא דידיה. וראיתי עוד בספר ארבעת המינים דף רע"ו בשם אשל אברהם (מבוטשאטש) מהדו"ת דאין מראה לבן פוסל אלא בלובן מופלג שאינו רגיל להיות באתרוג יעו"ש:

ולכאורה היה נראה לענ"ד דכשהאתרוג עדיין ירוק ויש בו נקודה לבנה, יש לשער שאם כשיצהיב לא יהא ניכר כלל זה הלובן, כשר הוא גם עתה, דלא מסתבר שהפסול ייהפך לכשר עם הצטהבותו. ואדרבה הלא זהו עיקר צבעו כשהוא מגיע לצהוב כזהב כיעויין בתוספות סוכה דף לא: ד"ה הירוק, ובחיים וברכה אות קי"ב, ובספר ארבעת המינים דף ר"פ. ואף דאשכחן פיסול שחוזר להכשירו, כגון בסימן תרמ"ח סעיף י"ד בקילוף חזזית כשחוזר למראה אתרוג, ובבכורי יעקב סימן תרמ"ו ס"ק כ"ב דבנקטם ראש ההדס ואין שם עלים לחוף ראשו שכתב הפמ"ג דפסול, יש תקנה לקטום גם העץ עד סמוך לקן שתחתיו יעו"ש, שאני התם דהתיקון ע"י המעשה, משא"כ הכא דע"י עצמו מתכשר לא מסתברא לפסול אפילו מעיקרא. ואולי מזה הוא שלמדו התפא"י והאשל אברהם שדווקא בלובן מופלג, דהיינו לובן כזה שגם כשהוא צהוב הוא ניכר. אבל יש מקום לדחות, דכיוון דטעמא דפיסול מראה לבן וכן שחור וזולתם הוא משום דלא הוי הדר, מה יושיענו זה שלא יהא ניכר הצבע אחר כך כשיצטהב, סוף סוף השתא בשעת נטילתו ניכר הוא שפנה הודו ופנה הדרו, וא"כ אדרבה מסתברא שיש לדון האתרוג כפי צבעו באשר הוא שם. לפיכך אפשר דהיינו טעמייהו גופא דהתפא"י והא"א, דמאחר דאין הפיסול אלא משום הדר, נראה להם מסברא דנפשייהו להקל בלובן מועט, דבזה אין נפגם הידורו. [ובעיקר דברינו יש להעיר דלכאורה יש גם מראות שחורים שכשהוא ירוק אינם ניכרים עד שמצהיב]:

ב) ואכתי קשיא לי דאם כדבריהם כן הוא, הלא דרך חז"ל לקרות כי האיי גוונא בשם לווקן, וכבההיא ברייתא דבגמ' ברכות דף נח: הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן וכו' אומר ברוך משנה הבריות. ופירש"י לווקן, לבן יותר מדאי. ולשון הטור והש"ע סימן רכ"ה סעיף ח', שהוא לבן הרבה. וכיו"ב תנן בבכורות דף מח: הכושי הגיחור והלבקן וכו' פסולין באדם וכשרים בבהמה, וע"ש בגמרא. ולשון הרמב"ם בפירוש המשנה שם, לבן בתכלית הלובן [וכ"ה בספר המספיק לר' תנחום כת"י]. ובפ"א מהלכות ביאת מקדש הל"ב כתב, הלבן ביותר כמו גבינה. ועוד שם בגמ' בכורות, לבן לא ישא לבנה, שמא יצא מהן בוהק. ופירש"י לבן ביותר. ולשון רבי' גרשום, לבן יותר מדאי. וע"ע במתני' ריש מסכת נגעים, וברמב"ם ריש הלכות טומאת צרעת, ארבע מראות לבנות שיש בצרעת עור הבשר. ואמנם לפמ"ש ר' בנימין במוסף הערוך ערך לווקן, דבלשון יווני לווקן, לבן, ובפרט אנשים שבהרות בהרות בפניהם וכו' ע"ש, ניחא קושייתינו. אבל לא מסתברא שדבריהם הולכים דווקא לפי פירושו נגד דעת כל רבוותא שהבאנו:

הלכך נלע"ד דטעמא דידהו משום דמראה לובן מועט מצוי באתרוגים (ועיין מש"כ בס"ד בבארות יצחק הלכות לולב ס"ק ס"ט) חשיב מראה אתרוג ואין לפסלו, דומייא דכתב התה"ד ופסקו הרמ"א בהגהת הש"ע סעיף י"ג דיש להכשיר מראה חזזית שקורין בלשון אשכנז מו"ל, אע"פ שהם גבוהים מן האתרוג, דנחשבים מראה אתרוג מאחר דרגילים להיות הרבה כן ע"ש. וכ"ה בתשו' הרדב"ז סימן קי"א. וזה רמוז בלשון ה' אשל אברהם דלעיל. ולפ"ז לא קשיא אמאי לא נקטו חז"ל הכא לווקן, דמאליו מוכרח דבזה הוא המדובר. [ואחר זמן בא לידי גוף ספרו וראיתי שכתב בזה"ל, לובן באתרוג, היינו רק מופלג מסגנון הקרוב למראה אתרוג. וביותר בדשכיח בהם בגידולם לובן, דכשר היטב ע"כ. ונראה שהוא כמו שביארנו בס"ד]:

ברם נמצא דלפום מאי דמסיק האליה רבה ושאר אחרונים להחמיר בנדון דהרמ"א התם, יש להחמיר גם הכא בנדון דידן. וגם יש להעיר לפ"ז דהאתרוגים בזמנינו דלא שכיח כלל מראה לבן כידוע לבקיאים. ר"ל בגוף קליפת האתרוג. לא כשזה דבר חיצוני הנדבק על הקליפה, שזה מצוי טובא, א"כ לדידהו נמי יש להחמיר האידנא, וצ"ע. וע"ע תרומת הדשן סימן רע"א על מראה דם נדה בצבע לבן שהוכחה לבנוניתו, ומביאו הב"י יו"ד סימן קפ"ח והאחרונים שם:

ג) והנה מלשון הרמב"ם נלע"ד לדקדק שמראה שחור ולבן ומנומר אין דינם כחזזית בב' וג' מקומות ובחוטמו אפילו אחד כמש"פ מרן בשלחן ערוך שם סעיף ט"ז, ומקורו מהרא"ש סימן כ"ב וכ"ה בטור. אלא סבירא ליה דנידונים ברובו, דומיא דתפוח וסרוח וכו' שכללן הרמב"ם יחדיו כמו שהם בגמ' ונסתפק המשנ"ב בביאור הלכה סעיף ט"ז סוד"ה נפל, אם גם אלו נפסלים בחוטמן בכל שהוא יעו"ש [וממרן משמע שכך הוא הדין, מדלא חילק בזה אלא בשחור ולבן בסעיף ט"ז שאחריו. אמנם בבכורי יעקב כתב דאף תפוח וסרוח וכו' דינן כחזזית לגמרי' ואשתמיטתיה להמשנ"ב כמ"ש בס"ד בבארות יצחק הלכות לולב ס"ק צ"ה]. אכן מהרמב"ם שהביא דין חזזית לעיל מינה בהלכה ז', ולא כתב וכן אתרוג שהוא תפוח וכו' להורות על השוואת הדינים, ובפרט מדהפסיק אחר דין חזזית וכתב דין נקלף שתלוי באם נשאר כל שהוא, משמע דדין תפוח וכל השאר ובכללן לבן, זהו כשרובו שהוא ככולו כן. והיינו דכתב אתרוג שהוא תפוח וכו' ולא כתב סתם היה תפוח וכו'. ולפיכך אין לטעון דאפשר דהרמב"ם נמי מודה להרא"ש וסיעתו, ומה שלא פירש זאת אינו אלא משום שלא נתפרש זה בגמרא כדרכו וכנודע. כי בנ"ד מדקדוק לשונו גופו איכא למילף אפכא. ותמהני שלא ראיתי למי מהמפרשים שהרגיש בשיטת הרמב"ם בזה. ויש במציאות אתרוג כזה שכולו או רובו לבן והוא מחולי הנופל בו כאשר נודע לי:

נמצא עכ"פ מאחר דלסברת הרמב"ם יש קולא גדולה, נלע"ד שיש מקום עכ"פ לצרף זה כסניף בנדון דלעיל להכשיר לנטילה מראה שאינו לבן ביותר אפילו ביום ראשון שהוא מדאורייתא, מאחר שלהרמב"ם בלא"ה אין פוסל מראה לבן אלא ברובו [ובשאר ימים כשר מדינא אפילו לבן מופלג ביותר לדידן דנקיטינן כרמב"ם ומרן דפיסולי דהדר אינן אלא ביום ראשון בלבד]. ונפקא מינה נמי לכמה ספיקות במראות אחרות שדנו בהם האחרונים:

ולקמן סימן ק"ז אות ה' (ד"ה ועיין) יתבאר בס"ד להכשיר מראה כחול ואפור באתרוג, שאין הם בכלל שחור: