בדין לולבים שראשי עליהן מסובכים זה בזה

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א חלק א' סימן עו

בדין לולבים שראשי עליהן מסובכים זה בזה

בס"ד תשרי ה'תשמ"ט.

כב' ידידי חביבי, ליש ולביא, הרה"ג חננאל דיין שליט"א, פעיה"ק ב"ב:

בעניין לולבים שראשי עליהן העליונים מסובכים זה בזה, שהערת דלכאורה יש לפסול מהא דקיימא לן דלולב הקווץ פסול כדאיתא בגמ' סוכה דף לב. ובטוש"ע סי' תרמ"ה סעיף ח', לפי מה שכתב באור זרוע סוכה פ"ג סימן ט"ז שפי' קווץ שנתכווצו צידי העלים כעין בית-קיבול ונכנסו זה לתוך זה ע"כ, הובאו דבריו בספר ארבעת המינים דף רמ"א, דנראה שזהו כעין המצוי אצלינו בהרבה לולבים עכ"ד:

תשובה:

א) עיינתי בספר אור זרוע עצמו, ומצאתי שעניין זה הוא שם בסימן ש"ו, אלא ששם נוסף ציורו כזה ­­­. אמנם בעל ספר ארבעת המינים לפי דרכו העתיק הדברים כמו שהם מובאים בספר חיים וברכה. אכן עכ"פ שם ציין בסוף דבריו לעיין באור זרוע. מפני שהיה קשה אז בדפוס לעשות הציור, משא"כ בזמנינו. ובהעתקתו מלבד זה, נפלה עוד טעות בציון לסימן ט"ז, וצ"ל סימן ש"ו. ולשון האו"ז עצמו ג"כ מורה שנתכוון לציור זה, אף שנלע"ד שאינו מדוייק כל כך, רק הכוונה שבמקום חיבור העלים לשדרה אינם עולים כדרכו של לולב אלא מתעקמים קצת לצד ושוב עולים לצד מעלה כדרך גדילתם, וזהו "בית-קיבול" שכתב. ומוכיח על זה לשונו צידי העלים, ור"ל שזה בתחתיתם. וא"כ צ"ל ציורו כך ­­­. ובתשובה אחרת סימן י"ב עמדנו כמו-כן על ציור חטוטרת החי"ת המובא באור זרוע, אם מדוקדק הוא. משא"כ לפי מה שהבנת מלשונו, הרי זה אינו בצידיהם רק כל העלים מקופלים במקצתם אחד בתוך חבירו:

וכל שכן לפירוש רש"י שכתב שקווץ, היינו שיוצאין בשדרה שלו עוקצים כמין קוצים, וכן הוא בסמ"ג עשה מ"ד ע"ש, א"כ אין מקור לדין האו"ז כלל. וע"ע בשבלי לקט סי' שנ"א. אמנם הרא"ש אחר שהביא פירש"י כתב דבערוך פירש שנצמת ונכווץ ויש בו כעין קמטים ע"ש, ונראה דתופס להלכה כשני הפירושים מספק, או שעכ"פ גם רש"י והערוך לא נחלקו לעניין דינא אלא לעניין הפירוש לפי משמעות הלשון (וע"ע להלן סוף ד"ה עוד, וד"ה ובבכורי) וכן אמנם הטור והש"ע הביאו את שניהם להלכה בזה"ל, יש לו כמין קוצים בשדרתו או שנצמת ונכווץ וכו' ע"ש. וא"כ נראה לכאורה לדון מזה לפסול בנ"ד. אמנם מסתברא דהערוך מיירי על השדרה דווקא כברש"י. אלא שיש לבעל דין מקום לטעון מהא דכתבו בלשון נצמת ונכווץ, שהוא לשון זכר וקאי אלולב ומשמע א"כ על העלין, דאי על השדרה הול"ל נצמתה ונכווצה. אמנם מסיפא דמילתייהו דהטור וש"ע בעניין עקום דמיירי נמי שהשדרה עקומה, יש ללמוד גם לעניין אמצעיתא. וידוע הכלל של הראב"ע דכל דבר שאין בו רו"ח זכרהו ונקבהו. וגם מהתוספות משמע הכי, מזה שאחרי שהביאו פירוש רש"י, כתבו דבערוך פירש עניין צמיתה ע"ש, שנראה מזה דעד כאן לא נחלקו אלא בצורת הדבר, דלרש"י הם עוקצים בולטים ולהערוך אינם אלא קמטים קלים, אבל לעניין מקומם שהוא בשדרה שווים הם. ובלא"ה יש לקרב את הדעות, כפי הכלל דאפושי פלוגתא לא מפשינן:

אמנם יש להעיר לכאורה על זה מהא דאיתא במאירי בזה"ל, קווץ והוא שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין פסול. ויש גורסים כווץ בכ"ף, והוא שעלי הלולב פשוטות, וכשמתכווצות ה"ז מום ע"כ. הרי דלפירושא בתרא שנראה הוא כפי' הערוך, כתב בהדיא דהיינו בעלים, משא"כ לפירושא קמא שהוא כרש"י. אכן הנה לעיל מינה כתב המאירי בזה"ל, לולב הכווץ עד שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה וכו' פסול ע"כ. ומבואר מדבריו פי' מחודש בעניין כווץ, וכן הוא גם בארחות חיים הל' לולב סעיף י"א. עכ"פ קשה לכאורה דמעיקרא מייתי המאירי פירוש כווץ בכ"ף בפשיטות הכי, ואח"כ מביא פירוש אחר בסתם. ואם כוונתו דאמנם אפשר להתפרש כדלעיל, אלא שהיש גורסים מפרשים כך, א"כ היל"ל וי"ג כווץ בכ"ף, ומפרשים שעלי וכו' ודו"ק. לפיכך נראה דזהו גופא פירושא דלעיל, ומש"כ שעלי הלולב פשוטות, ר"ל שדרכם להיות מאורכות ונמשכות, אלא שנתכווצו באופן זה דלעיל שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה. והא דהוצרך המאירי לפרש זאת רק כאן בסיפא, כדי להסביר לשון כווץ בכ"ף, לעומת לשון קווץ בקו"ף דלעיל, מאחר דנחת השתא הכא לשינוי הגירסאות:

ב) וכן נראה לדקדק מהר"ן שמביא גם כן פירוש זה, ולא הזכיר ראשו אלא עד בתר בהכי לגבי כפוף, משמע דעד התם איירי לא בראשו אלא בשדרתו. [ וע"ע בחידושי הריטב"א. ובפירוש רש"י שעל הרי"ף]. אמנם ברי"ץ גיאת חלק א' דף ק' וק"א לכאורה איכא לדיוקי איפכא, מדכתב לולב כפוף, שהיה ראשו כפוף וכו'. כווץ, כדבר המתכנס, וכדאמרי' (שבת כ:) צמר מכווץ כויץ ע"כ, שנראה דבראשו קאמר נמי לעניין כווץ, דומיא דכפוף דגריס ליה ברישא. אמנם כבר בבארות יצחק הל' לולב ס"ק כ"ג וסק"ל ביארנו בס"ד דכפוף בראשו דקאמר, דווקא בכפיפה גדולה וניכרת, משא"כ בכפיפה מועטת שדרך להיות כן בהרבה לולבים כשר וכדמוכח נמי מרבינו ירוחם שהבין כן בכונת הריצ"ג יעויין שם באורך. א"כ הוא הדין והוא הטעם יש להכשיר בקמטים כאלו, הנקראים בלשונו "כדבר המתכנס" מאחר שאינם נרגשים אלא לרואה מקרוב וגם בהרבה לולבים נמצא כך. א"כ חשיב דרך גידולו:

ויש להוכיח כן גם ממה שכתב בכפות תמרים על דברי הרא"ש בתשובה לעניין כפוף, דמתוך דברי הרא"ש משמע דכפיפה שמכשיר אותה היינו שראש הלולב בראש העלין קווצין ונצמתין, שעי"ז אין העלים נחלקים ותיומתו קיימת, כמו שאנו רואים מקצת לולבים וכו' כפופים ראשם כאגמון ומעורבים ומדובקים זה בזה וכו' ע"ש, ומה שכתבתי על דבריו בבארות יצחק שם ס"ק כ"ד. ומבואר להמעיין דאף להפוסקים דפליגי על הרא"ש אינו אלא מצד כפיפת ראשו, אבל מצד התדבקותם להדדי לחודה ליכא חששא ודו"ק:

ג) עוד יש לצרף כסניף לכל האמור בזה, את דעת הרמב"ם פ"ח מהלכות לולב הל"ג, דלא אייתי פיסול כווץ או קווץ כלל, וגם כפוף לא הביא עמהם. וכבר עמדו על זה המפרשים למה השמיטם, יעויין במאירי ובלחם משנה וכפות תמרים וערוך לנר ובכורי יעקב. וקצת קשה לומר דלא גריס להו בגמרא, מאחר דחזינן לרבוותא דהרמב"ם הולך בעיקבותיהם, הלא המה ר"ח ורי"ף וריצ"ג, דגרסי להו בהדיא. אע"ג דבספר המכתם כתב דאית דלא גרסי כפוף, כמו שהבאתי בבארות יצחק שם סס"ק ל"ב ע"ש, וכן בראבי"ה הלכות לולב סי' תרנ"ה יש נוסחאות דליתא כווץ ע"ש. והנה לעניין כווץ, אפשר לתרץ דסבירא ליה להרמב"ם כפירוש הא"ח והמאירי דלעיל דהיינו שאין עיקרו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, ופיסול זה הביאו הרמב"ם בסוף הלכה ד', והוא על פי הגמרא (דף ל"ב סוף עמוד א') פירוש ציני הר הברזל דתנן בדף כט: אלא שבברייתא קרי ליה כווץ אליבא דהא"ח והמאירי, וע"ע בזה בתוספת בכורים שבסוף ספר בכורי יעקב. ואיני אומר זה אלא כסניף בעלמא, מאחר דאפילו אם האמת כן הוא, אכתי יש לומר דלא נחלקו אלא בפירוש העניין, אבל לעניין דינא אפשר דמודה הרמב"ם וסיעתו לפסול באופנים האחרים שכתבו שאר המפרשים על דרך שכתבנו לעיל (ד"ה וכל שכן) בדעת הרא"ש והטור והש"ע שהביאו פירוש רש"י וגם את הערוך בעניין קווץ ומטעם דכולהו לאו הדר נינהו. הגם שיש מקום בסברא לחלק ולומר דאלו הוו מום טפי מאלו, ואין לך אלא מה שהזכירו חכמים, לכל אחד מהמפרשים לפי שיטתו:

ובבכורי יעקב (סי' תרמ"ה ס"ק כ"א) נקט דמה שהטוש"ע הביאו שני הפירושים בקווץ, כרש"י וכהערוך, הוא משום דמיספקא להו הלכה כמי. ועפ"ז כתב דמיום שני ואילך, י"ל דכשר כל אחד מהם, משום דספיקא דרבנן לקולא עש"ב ובתוספת בכורים שבסוף ספרו. אבל לענ"ד אין זה ברור, שאולי פסקו כן לא מחמת הספק, אלא מחמת דאפשר ששני הפירושים אמת לעניין דינא כדבר האמור. ברם לדידן בלאו הכי מאחר דנקיטינן כמרן הש"ע סימן תרמ"ט סעיף ה' דפיסולי הדר נמי כשרים מיום שני ואילך כמו חסר דלא כהרמ"א, ממילא הוא הדין נמי הכא, ואפילו לעניין ברכה נמי מברכינן וכמש"ש בבארות יצחק ס"ק ס"ב:

ובנדון השאלה שלפנינו נראה פשוט שיש להכשיר אפילו ליום ראשון ובברכה, שאין זה בכלל כווץ או קווץ, מכמה וכמה טעמי דכתבינן. וציי"מ ומי"נ, אכי"ר:

ביקרא דאורייתא, מינאי המוקירו כרו"ע

הצ' יצחק רצאבי יצ"ו