יסודות איתנים, למנהג שמתפללים מוסף ראש השנה מיד בקול־רם, הש"צ עם הקהל

יסודות איתנים, למנהג שמתפללים מוסף ראש השנה מיד בקול־רם, הש"צ עם הקהל

ראיתי בני עלייה שואלין ודורשין אודות מנהגינו הקדום מימות קמאי דקמאי, להתפלל מוסף דראש השנה מיד עם הש"צ בקול רם בלא להקדים להתפלל הלחש, על מה אדניו הטבעו. ואם רשאים לשנות ממנהג זה, כי לכאורה נראה להם דבלחש תחילה עדיף ושפיר דאמי, כי אין זה אלא תוספת חומרא ולא חשיב שינוי מנהג:

והנה אנו סומכין בכל כוחינו על הוראת מאריה דאתרין מהרי"ץ זצוק"ל בספר עץ חיים ח"ג דף ע' וע"א שהאריך בזה ומסיק דאין לשנות המנהג משום סב"ל, על-פי דברי הראנ"ח שביאר דטעם מנהג זה כדי לצאת ידי מחלוקת הגאונים והראשונים אם אומרים בלחש שבע ברכות או תשע כמו הש"צ יעו"ש, ויתד הוא שלא ימוט. ובספרנו בארות יצחק עמדנו על כמה פרטים בדבריו, אבל כאן נבאר ונחזק בס"ד שרשי העניין, ממה שנתחדש לנו בזה. וזה החלי, בעזר צורי וגואלי:

א) מקור הדין במתני' דראש השנה דף לג: כשם שש"צ חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן. ומסקינן בגמ' דף לה. הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ויום הכפורים [פי' של יובל], וטעמא משום דאוושי ברכות. ופירש"י, שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות, דאין הכל בקיאין בהן ע"כ. ולשון הרמב"ם פ"ח מתפילה הל"י, מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתם בהם כש"צ ע"כ. מבואר דלרש"י עלולין לטעות בנוסח, ולהרמב"ם בכוונה. בין כך ובין כך לתרוייהו פירושו לשון ריבוי. [ובפי' המשניות כתב הרמב"ם שהטעם מפני אריכות הברכות, ולא פירש יותר]. אמנם דעת התוספות שהוא לשון הרמת קול, ר"ל מתוך שאין רגילין בהם משמיעים קולם ומטעה אחד את חבירו, הוב"ד בהגמ"י ע"ש. [ושו"ר כן בפסקי התוספות עי' להלן, ובב"ח הנ"ל. וכ"ד הר"מ המאירי שכתב, מתוך ההמיה אין הבקי שולט בעצמו לכוון, ויוצא בתפילת ש"צ ע"כ. ומוכרח הוא לפרש כן, לפי גירסתו בגמ' שהביא בספרו חיבור התשובה דף שע"ה, משום דאוושי כולי עלמא. א"נ משום דנפישי ברכות ע"ש]. והגר"א סוס"י תקפ"ב כתב שהעיקר כפירוש הרמב"ם ורש"י. [ולמדנו עוד מדברי הר"מ המאירי דגריס בגמרא שני תירוצים על שאלה זו, ולפנינו אין רק אחד. וקרוב לגירסתו איתא ברבי' מנוח על הרמב"ם שם וז"ל, לשון הגמ' באוושי. צ"ל דאוושי]. ואיכא דאמרי דנפישי ברכות ע"כ.

רק שמתבאר מדברי רבי' מנוח שם שמפרש דאוושי היינו שנוסח הברכה ארוך. ונפישי ברכות היינו שהן תשע משא"כ בשאר מועדים שבע. ושו"ר בפסקי התוספות לראש השנה אות ע"ה דמשמע נמי דגרסי בגמ' ב' תירוצים וז"ל, ברכות דר"ה מתוך שאין רגילין בהן משמיעין קולן, וגם יש בהם ברכות ארוכות ומטעה אחד את חבירו וכו'. וכן בפסקי הר"א מלונדרי"ש למס' ברכות דף מ' כתב דאוושי ברכות משום שלפי שאינם רגילים אינם יכולים לכוון בלחש ומשמיעים קולם וכל א' מטעה את חבירו. ועוד שהם ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן עכ"ל. ועיין בחידושי הריטב"א ובהגהות הגר"א אם הגירסא דאוושי, או דאוושי ברכות וע"ע שו"ת מהר"י אבן מיגאש סימן פ"ו. וספר העיטור דף ק"ד. ולקמן אות ז' ד"ה וזכיתי, הראינו דלדברי הזוה"ק נמי איכא ב' טעמים לזה, ובאופן אחר יעו"ש, ושנראה משם פירוש חדש דהטעם דאוושי ברכות, היינו לומר דמשום אריכותם איכא טרחא לצבורא:

ב) שיטת הגאונים שבלחש מתפללין שבע, ותשובות הרי"ץ ן' גיאת על דבריהם, מבוארים בהרחבה רבה בספרו מאה שערים מדף כ"ח עד דף ל'. והרמב"ן במלחמות וגם הרא"ש בפרק ד' ממסכת ראש השנה הביאוהו בקצרה. ונעתיק כאן לשון הריטב"א בחידושיו שם (דף לד.) שהביא עיקרי הדברים בהרחבה קצת וז"ל, מנהג ישיבות הגאונים ז"ל שהציבור מתפללין שבע, ושומעים אח"כ מש"צ תשע. אבל רבי' יצחק גיאת ז"ל כתב שאין לציבור להתפלל אלא תשע ואמר שכן המנהג בבתי כנסיות של רבנים גדולים, וכן קיבלו מחכמים גדולים ואנשי מעשה. והכרעתן ממה שאמרו לו לרבן גמליאל (דף לד:) לדבריך למה ציבור מתפללין, ואילו לא היו מתפללין אלא שבע, היאך שואל למה מתפללין, שהרי ש"צ אין מוציאן משבע. ועוד מהו זה שאמר להן רבן גמליאל למה ש"צ יורד, שהרי צריך הוא לירד מפני מלכיות זכרונות ושופרות שהציבור לא נתפללו. אלא ודאי ש"מ שחכמי התלמוד היו נוהגין שהציבור מתפללין תשע וכו' יעו"ש. [מלשון הריטב"א, והכרעתן ממה שאמרו וכו' משמע שזוהי ראיית הרבנים הגדולים שהביא הריצ"ג עצמו לסקור ד' הגאונים. אבל מהרמב"ן והרא"ש שם מוכח שזוהי

ראיית הריצ"ג עצמו לסייעם, וכן מוכח מגוף לשונו בספרו]. והמעיין בגוף ספרו של הרי"צ ן' גיאת, (דף כ"ט) יראה שהוסיף להקשות על הגאונים עוד וז"ל, עוד חיזוק לדבר ממה שנפסקה הלכה כר"ג בר"ה וביוהכ"פ, מכלל דהכי ס"ל בשאר ימות השנה דש"צ מוציא יד"ח רבים. דאי לא נימא הכי, אלא שווה היה עם חכמים בשאר ימוה"ש ואין חלוקה ביניהם אלא בר"ה ויוהכ"פ בפירוש, לימא הלכה כר"ג סתם, ואנן ידעי' דבר"ה ויוהכ"פ הוא, דהא ליכא פלוגתא בינייהו בחד מהני. אלא ש"מ דאף בשאר ימוה"ש אין הלכה כמותו אלא כחכמים. ומינה, מה בשאר ימוה"ש תפלה שמתפללין בלחש הציבור, היא עצמה, מסדרה ש"צ ועובר לפני התיבה ואומרה. אף של שני פרקים הללו, תפילה שמתפללין הציבור, היא גופה מסדר הש"צ וחוזר ויורד לפני התיבה ואומרה בקול גדול, ותו לא מידי עכ"ל:

והרמב"ן בדרשתו לראש השנה הקדים לכתוב בשם הגאונים, דרבן גמליאל ורבנן בכל השנה פליגי. דלר"ג ש"צ מוציא את הרבים יד"ח לעולם בין בקי בין שאינו בקי, ולרבנן מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי. ממאי, מדקאמר להו לדבריהם למה ש"צ יורד. והלא לדבריו [ג"כ] ש"צ יורד כל השנה כולה. ועוד מדפריש ר' אמי. [לפנינו בגמ' ר' אבא, וכ"ה בתשו' הגאונים באוצה"ג עמ' ע"ב ע"ג, וע"ע להלן אות ז' ד"ה וזכיתי] הלכה, מכלל דפליגי כל השנה כולה. ועוד מדאמר ריו"ח הלכה כר"ג בשל ר"ה ויוהכ"פ, מכלל דפליגי אפי' בשאר ימות השנה וכו'. ואח"ז הביא הרמב"ן מנהג הגאונים ומה שהקשה עליהם הריצ"ג, וכתב עליו וז"ל, בודאי שטענותיו של הרב [ריצ"ג] טענות גדולות הן. אבל כיוון שהגאונים מעידים ואומ' שמעולם לא נעשה כן בישיבה אלא היחידים מתפללים ז' וש"צ אומר לפניהם ט' וכך מנהגם מעולם, על כרחינו יש לנו לקבל עדותם שהגאונים קיבלו ודאי מרבנן סבוראי, ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי, ובישיבתו ועל כסאו של רב אשי יושבין ושונין, ובביהכ"נ שלו היו מתפללין וכו'. ומפני זה נתתי לבי בדבר. ונתקיים בי מ"ש רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ד הל"א) כל דבר שבית דין נותנים לבם עליו לסוף עולה בידם כמו שנאמר למשה מסיני, וכך הוא הֶצֵּעָהּ של הלכה. דוודאי ר"ג ורבנן בין בר"ה בין בכל השנה פליגי כמו שהוכחנו למעלה, ולפיכך הקשו לו למה ציבור מתפללין כלל, לא בר"ה ולא בכל השנה כולה. והוא השיב שנהגו כן כדי להסדיר ש"צ את תפילתו, ולא שיהא הדבר קבוע עליהם חובה. ואח"כ נפסקה הלכה כר"ג בשל ר"ה בלבד, ונמצאו פטורין מתשע, שש"צ פוטר מהם אפי' את הבקי, וחייבים הן בשבע כשאר י"ט וכמו שחייבים בשבע דיוצר ומנחה, אבל התקיעות דאינון מלכיות זכרונות ושופרות שתוקעין בהן, הם שש"צ פוטר. וזה נכון ועיקר הוא. ומן הירושלמי למדתיו וכו'. ומכלל העניין הזה אנו למדים שצריך היחיד להתפלל ז' שכן חובת היום. וזה דבר מתוקן מאד ומקיים את כל המנהגות כהוגן. כי מהם שמתפללין תשע ויוצאים בשל עצמם, דבקיאים הן ומהן שאינם רוצים להתפלל אלא חובתם ז', ודי לש"צ להסדיר בהם תפילה בקצרה [עי' להלן אות ו' ד"ה ברם] ע"כ. ויעויין שם באורך:

נמצאנו למדים, שהבנת הריצ"ג בדעת הגאונים שתקנת מוסף בראש השנה הוא אופן תפילה מחודשת ושונה משל כל ימוה"ש, שבלחש קבעו שבע, ובחזרה תשע, ואין אחת פוטרת חברתה ושכן היה המנהג גם בימי התנאים. ומשו"ה סתר דבריהם מכח הברייתא [ועי' להלן אות ז' ד"ה ולדברינו, שמתשובה אחרת לרה"ג אסיק הריצ"ג שדעת הגאונים שז' ברכות דלחש הן תקנה מאוחרת. אלא שלא נהלמו לו הדברים. ובס"ד יתבארו להלן דברי רה"ג כמשפט ע"ש]. אבל הבנת הרמב"ן בדעת הגאונים שאין כאן חידוש. כי אמנם בימי התנאים התפללו גם בלחש תשע, אלא אחר שפסק ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות דר"ה ויוהכ"פ, ובשאר ימות השנה כרבנן, נולד ממילא מנהג חדש דסגי בלחש שבע, וכבר בימי האמוראים נהגו כן וכדמוכח בהדיא מעובדא דרב חסדא שהביא הרמב"ן מהירושלמי ע"ש, ונשתלשל זה המנהג עד הגאונים:

ג) וגם הריטב"א הלך בדרך הרמב"ן [בשינויא קמא שבספר המלחמות, אלא שלא הזכיר זאת על שם הרמב"ן. ויש להעיר, שהרמב"ן אמרה לדרשתו הנז' בסוף ימיו כשעלה לארצה"ק, ואפשר שחזר בו אז מתירוצו השני שבספר המלחמות. גם הרא"ש הביא בשם הרמב"ן כשינוייא קמא] שאחר שהביא דברי הרי"צ גיאת כתב וז"ל, זו אינה מכרעת, כי מה שנהגו הגאונים ז"ל להתפלל ז', הוא אחר שנפסקה הלכה כר"ג באלין תקיעתא. ודברי הברייתא נאמרים לפי מחלוקתם ולפי דעתם של ר"ג ורבנן. שר"ג סובר שש"צ מוציא את הבקי אף בשאר ימוה"ש, ורבנן סברי שאינו מוציאו לעולם וצריכין הן להתפלל תשע לגמרי בר"ה, וזהו שאמר ר"ג למה ש"צ יורד וכו' [וע"ע קרבן נתנאל על הרא"ש אות ח'. ומש"ש בתחילת דבריו צל"ע]. וכיון שכן אין לזוז ממנהגם של גאונים שראו מרבנן סבוראי, כי ישבו על כסאו של רב אשי ונתפללו בביהכ"נ שלו וראו שהציבור מתפללין ז'. ועיקר ואריך. ומיהו לפי מה שראינו שאין הכל זריזין לשמוע כל התפילה מש"צ והם מסיחים דעתם ממנה, טוב ויפה שיהא הבקי מתפלל לעצמו תשע [וכן הגר"א בביאורו רס"י תקצ"א אחר שהביא המחלוקת בעניין שבע ותשע סיים, עתה אין נפקא מינה בכל זה, שאין אנו יכולין לכוון לצאת בברכות דש"צ ע"כ] ולא יסמוך על ש"צ, כיון שאפשר לו להתפלל, שאינו אנוס, ע"כ. ולעיל מינה הביא הריטב"א גם את הירושלמי [שממנו נסתייע כבר הרמב"ן לשיטתו זאת] וסיים שם, מעתה למדנו שרשאין הציבור להתפלל ז', ושישמעו אח"כ מש"צ תשע וכו' ע"כ. וכ"כ הר"ן [וגם הוא לא הזכיר זה על שם הרמב"ן. ורק בפי' הירושלמי נטה הר"ן קצת מפי' הרמב"ן, ומ"מ גם לפירושו ראיית הרמב"ן מהירושלמי במקומה עומדת. ובב"י רס"י תקצ"א כתב פירוש אחר בדב' הירושל' דלא כהר"ן, באופן דאזדא לה עיקר הראייה לשיטת הרמב"ן ע"ש. אבל היעב"ץ במור וקציעה דחה פירוש הב"י בירושלמי, וכתב עוד, מפורש בירושלמי שהציבור מתפללים רק שבע, ובחנם הרעיש הרי"ץ גיאת את העולם על הגאונים, גם הפליג לדבר גבוהה גבוהה על מנהג ישיבות שהן עמודי ההוראה ע"כ. וע"ע במראה הפנים על הירושלמי סוף מסכת ר"ה].

ואשכחן נמי להר"מ המאירי בחיבור התשובה דף שע"ב שכתב וז"ל, מתוך מה שהבנתי מדברי הרב ר' אשר (מלוני"ל) נראה שאין ש"צ מוציא בר"ה אלא באותם הברכות הנוספות ר"ל מלכיות זכרו' ושופ'. אבל ז' ברכות, ר"ל ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום וקרבנות מוסף באמצע, כל יחיד ויחיד צריך להתפלל אותן ואין הבקי יוצא בהן ע"י תפילת ש"צ. כמו שפסקנו בשאר ימוה"ש שאין ש"צ מוציא אלא את שאינו בקי. והם דברים מחודשים, ולא נראו לי משרש הגמ'. והריצ"ג ג"כ ראיתיו שהביא סברא זו בשם גאוני הישיבה, והביא תשובות חבילות חבילות, וכלל דבריו לפי מה שנראה מתשובותיו הוא [ר"ל תשו' הריצ"ג דלא כהגאונים, וזה לפי דרכו, אבל לפי מה שנבאר בס"ד להלן גם להגאונים יוצא יד"ח בשמיעת התשע ברכות מהש"צ. יב"ן], שאף בכולם הוא יוצא בשל ש"צ. וכתב הראב"ד ז"ל שלא הביא הגאונים כך לומר שיפרשו בדברי ר"ג שלא פטר הוא אלא באותם הג', שלא נפל הספק בדברי ר"ג לפקפק בהם שלא יפטור בכולם. ודאי כשם שהיו חכמים מחייבים לגמרי, כך היה ר"ג פוטר לגמרי. אלא שהיו מחזיקים בכך דרך פשרה וכעין הכרעה, שמאחר שאין הלכה כר"ג בשאר ימוה"ש, לא היו רוצין לפטור עצמם מן הז' ברכות. אם כדי להסדיר ש"צ את תפילתו [זהו כתירוצו השני של הרמב"ן במלחמות. יב"ן] אם כדי שלא יפטרו מהם בלא תפילה [נראה שזהו כתירוצו הראשון של הרמב"ן שם, וכדבריו בדרשתו שהבאנו למעלה. יב"ן] זהו עניין דבריו. וזה פשוט ומבואר שדעת (רשב"ג) [ר"ג] לפטור את הכל. ואיני רואה מקום פקפוק בזה, שהרי אף בשאר ימוה"ש פוטר בכך. ודברי הרא"ש. הנז"ל, נראה שמסכימין לדעת הראב"ד ז"ל. והמנהג נאה ומקובל. אלא שעכשיו נהגו כולם להתפלל תשע, מפני שנהגו להיות ש"צ מאריך בפיוטין, ואין שאר ציבור יכולין לכוון דעתם בתפילתו מתחילה ועד סוף ע"כ. [מבואר בפשיטות להמעיין, שאמנם מעיקרא לא נתקבלו על ליבו של הר"מ המאירי דברי הרא"ש מלוני"ל, משום דלפום רהטא דשמעתא נראה שאין להם יסוד ושרש בתלמוד. אבל כשראה סברת הראב"ד שזה דרך פשרה וכו' הסכים לזה, ומשו"ה סיים שהוא מנהג נאה ומקובל. ובעניין פיוטים שהזכיר, עי' להמג"א רס"י תקצ"א שכתב דעכשיו שמפסיק הש"צ בפיוטים לא יצא השומע ממנו ידי חובתו כלל אפי' בדיעבד ע"כ. והר"מ המאירי סבירא ליה דפיוטים לא הוו הפסק, עיין דבריו בברכות דף יא. ובמ"ש בס"ד בקונטריס מילי דברכות סימן י"ב, על כן נקט הטעם משום פיוטים לעניין הכוונה. ועיין פמ"ג וביאור הלכה להמשנ"ב רס"י קכ"ד. וע"ע תשובת הרמב"ם סי' רנ"ט. ורב סעדיה הזכיר אמירת פיוטים במוסף, ואפ"ה כתב דיי"ח בשמיעה מהש"צ, וע"ש במילי דברכות סימן י"ד מש"כ בשיטתו, ועכ"פ מוכח נמי דלא חייש לבלבול הכוונה מחמת אורך הפיוטים, דלא כהמאירי]:

ומהשתא על פי הדברים האלה, לכאורה נסתרה דרכו של הראנ"ח שכתב דדעת הגאונים שהציבור אין מתפללים אלא ז' ואם יתפללו תשע הוי הפסק וכו'. דלדברי כל הני רבוותא שהבאנו, הריטב"א הר"ן הרא"ש מלוני"ל והר"מ המאירי, ועל צבא תהלתם הראב"ד והרמב"ן, אשר מהם נלקח הביאור הנז' בשרש מנהג ישיבות הגאונים, לא אמרו הגאונים רק דסגי לציבור להתפלל שבע אם ישמעו אח"כ מהש"צ התשע. אבל אם יתפללו הציבור תשע, אין בכך כלום, ואדרבה שפיר טפי כדכתיב ומפרש לעיל באר היטב. וא"כ מאי קאמר הראנ"ח דמה שנהגו בכמה מקומות להתפלל רק תפילה אחת בקו"ר, הוא משום דאיכא דאמרי תשע דווקא, ואיכא דאמרי ז' דווקא, ובתקנתם זאת יצאו מידי הספק. דלפי האמור, גם בהתפללם תשע בלחש יוצאין יד"ח כולי עלמא, וירויחו גם שיסדיר ש"צ התפילה אז:

ויבוקש הדבר וימצא, מפורש מפי הגאונים עצמם יוצא, ממה שכתבו הרי"צ ג'יאת' דף כ"ח וז"ל, ורב שרירא ורב האיי פסקו הכי [דבלחש מתפללין שבע] והכי אמר רבן גמליאל, כל השנה כולה כשיש ש"צ אין יחיד צריך להתפלל וכו'. ואמרינן דר' מאיר מודה לו בברכות של ר"ה ויוהכ"פ. ולא פטרו אותו מברכות של כל השנה, מפני שאין אחרת בשאר ימוה"ש דומה להן. ובאין יחידים לטעות ולהשתבש וכו' והיינו דקאמרי משום דאוושן וכו'. ואם בקי הוא ויודע שאינו משתבש, שפיר דמי לומר ע"כ. הרי שלך לפניך, דלהגאונים נמי לא הוי ספק ברכה לבטלה בהכי, ועי' להלן אות ז' ד"ה ולדברינו:

ד) ולאחר העיון, מצאתי דאדרבה העיקר כדברי הראנ"ח, ויתד היא שלא תמוט, עפ"י מה שיש להקדים מאי דאנהרונהו מן שמיא לעיינין לתרץ דברי הגאונים בגוונא אחרינא. כי הנה מצינו תשובה לרבינו האיי וז"ל (אוה"ג דף ס"ט), וששאלתם יש מי שאומ' עלינו לשבח [כלו' מלכיות זכרונות ושופרות. ונקט עלינו לשבח שהוא התחלת הזכרונות. ועי' טוב"י סימן תקצ"א ד"ה ואומר עלינו לשבח. יב"ן] חייב כל אחד ואחד לאמרה ואעפ"י שהוא עומד אחר ש"צ וכו' ואם התפלל ז' לא יי"ח וכו'. מעולם לא נעשה כן בהישיבות, אלא בזמן שהציבור מתפללין בחבר עיר, אין היחיד מתפלל בלחש אלא ז' בלבד, וגם ש"צ אינו מתפלל בלחש אלא ז' בלבד. וכשיורד ש"צ לפניהם, או' תשע, וכך יצאו כולם יד"ח. והכין אמרין רבנן הא מילתא, דתנן כשם שש"צ חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. רג"א ש"צ מוציא את הרבים יד"ח וכו'. דתנא קמא סבר כל א' וא' מתפלל ט'. ור"ג סבר כאו"א מתפלל ז' ואין או' מלכיות זכרו' שופ' אלא ש"צ אומרן ומוציא את הרבים יד"ח. ופסיקא הלכה כר"ג. וכן המנהג. וצריך היחיד לכוין את לבו לש"צ מתחילת ירידתו באבות וכו'. ואי נמי לא מצלי יחיד כל עיקר מוסף בריש שתא אפי' שבע, אלא שתיק, ונחית ש"צ ואו' תשע כבר יצא כל יחיד ויחיד עכ"ל. למדנו מדברי רה"ג דתפילת שבע בלחש זהו בעצמו דעת רבן גמליאל במשנתינו, ודלא כהרמב"ן וסיעתו דאין זה אלא אחר ההכרעה בפסק ההלכה וכו'. עוד מפורש בסוף דבריו דאינו חובה על היחיד אף שהוא בקי להתפלל ז', אלא אם שמע מהש"צ תשע יי"ח, וזה ג"כ דלא כהרמב"ן וסיעתו שסוברים דמן השבע לא יי"ח בשמיעה. [וכ"ה שיטת הרמב"ן בדרשתו, וכן לשינוייא קמא דידיה בספר המלחמות. אבל לשינוייא בתרא התם, הש"צ פוטר היחיד]:

ומצינו דרב האיי גאון ורב שרירא אביו בתשובה אחרת (באוה"ג שם דף ע"ב ע"ג) שקלו וטרו אם פלוגתא דר"ג ורבנן בכולא שתא או בראש השנה לחוד. דמעיקרא הוה ס"ל דפלוגתייהו נמי בכל ימוה"ש והלכה כרבן גמליאל. [וכן היה דעתם בתשובה שהבאנו לעיל ד"ה ויבוקש. וכן דעת בה"ג דהלכה כר"ג בכל השנה, עיין ב"ח ומאמר מרדכי ומעשה רוקח]. אלא שאחר זמן דקדקו בשמועה וראו שאין ראייה חותכת דלמסקנא דגמרא רבן גמליאל פליג בכולה שתא כיעו"ש באורך. וגם זה דלא כהרמב"ן שסובר דפלוגתייהו בכולה שתא, וכתב כן בשם הגאונים. והרי"צ בן גיאת לא ראה תשובתם זאת, לפיכך הקשה עליהם והוכיח דר"ג ורבנן פליגי נמי בכולא שתא, וממילא למד דכשם שבכל השנה אומרים בלחש מה שאמר הש"צ בקול רם, ה"ה בראש השנה, ולא שבע ברכות. אמנם הם עצמם כבר הרגישו בזה כאמור. [גם הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב דפלוגתייהו בכל השנה נמי, דעתו בחיבורו דבלחש ג"כ אומרים תשע ברכות, כאשר יתבאר בס"ד לקמן אות ט'. ונראה מזה שנמשך אחר דברי הריצ"ג שסתר מנהג הגאונים, ומצינו להרמב"ם כיו"ב בתשובותיו רס"י קכ"ח דמסתמך ואזיל ע"ד הריצ"ג בספר המאור. וכן בתשובתו המפורסמת להתיר ההליכה בנהרות בשבת, הביא שגם הריצ"ג היה מן המתירים. וע"ע שם בסימן רס"ב שהשואל להרמב"ם הביא דברי הריצ"ג בהלכותיו, הוא בספרו מאה שערים אשר לפנינו. וע"ע בחוברת גנזי ירושלם להרש"א ורטהיימר מ"ש ע"ד הריצ"ג והרמב"ם במניין הנרות דחנוכה בפירוש המהדרין ומהדרין מן המהדרין וכו' וכעת אינה לפני. וראיתי גם בשו"ת מהר"י אבן מיגאש סימן פ"ו משמע שמפרש דפלוגתייהו גם בכולה שתא]. ומה שהוכיח הרמב"ן כן מדברי ר' אבא ור' יוחנן, כבר הוא מתורץ שם בדברי הגאונים. אך לעניין מה שהוכיח הרמב"ן מדקאמר להן רבן גמליאל לדבריכם למה ש"צ יורד, ואי נימא דרבן גמליאל מודה דכל השנה אין הש"צ מוציא את הבקי יד"ח, תקשי ליה לנפשיה, לא דנו בזה שם, וצל"ע ליישב כהוגן. ומ"מ לא אמנע מלכתוב דבדוחק י"ל דרבן גמליאל נקיט לה כדי להשיב עליהם מדבריהם עצמם, אף שלדבריו נמי הכי הוא בשאר ימוה"ש, שזהו דרך הויכוח, להוכיח מתוך דברי הצד שכנגדו בעצמו, שאם אתם מודים שמוציא שאינו בקי, ה"ה שמוציא הבקי (עיין בריטב"א ור"ן ביאור תשובת רבן גמליאל). א"נ י"ל על דרך שכתבו התוס' בכמה דוכתי דהוה מצי לומר וליטעמיך מי ניחא, ולא קאמר. א"נ השיבם על דרך סגנון שאלתם אותו:

ה) והנה הרי"ץ גיאת עצמו עמוד כ"ח הביא תשובת רה"ג הלזו, אבל סיום הלשון מתיבת ואי נמי לא מצלי יחיד וכו' לא העתיק, הא ודאי מסתברא שלא היה לשון זה בספר שלפניו. [ועיין כיו"ב לקמן אות ו' ד"ה ברם. ואל תתמה על זה, וכמו שכתבנו בבארות יצחק הלכות סוכה ס"ק קי"ז סוד"ה אמנם] כי על פי הדברים האלה אין מקום לטענתו הראשונה על הגאונים מאי קאמרי ליה רבנן לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללין, הלא במה שהש"צ מתפלל ט' אינו מוציאן יד"ח מהשבע. שהרי האמת דס"ל בהיפך, דנפטרין בזה מהשבע. ומה שהוסיף הריצ"ג לתמוה, מהו זה שאמר להם ר"ג לדבריכם למה ש"צ יורד, הלא צריך הוא לירד להשמיעם מלכיות זכרונות ושופרות לפי שעדיין לא נתפללו הציבור אותם, גם זה לק"מ, דהלא לפ"ד רה"ג בהא מילתא בגופה פליגי ר"ג ורבנן אם אומרים בלחש ז' או ט', ורק לרבן גמליאל אומ' בלחש ז', והשתא קאמר ר"ג בשלמא לדידי שהתפללו בלחש ז', על כן יורד הש"צ להשמיעם מלכיות זו"ש, משא"כ לדידכו שבלחש כבר אמרו תשע, מה צורך שירד הש"צ לפני התיבה. ותמהני על הריצ"ג שהוא גופיה העתיק דברי רה"ג בזה, וא"כ תשובתו בצידו. וע"ע להרשב"א והר"ן. ואחר זמן ראיתי מ"ש החזון אי"ש או"ח סוס"י י"ט בפלוגתא דרבן גמליאל ורבנן, וכעת אין הפנאי מסכים לעיין. וע"ע ס' נועם ירושלמי פ"ד דברכות, ובס' מקראי קדש ובשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן י"א. ושוב באו לידי חידושי הרשב"א לר"ה הנדפס מכתיבת יד בשנת ה'תשכ"א, וראיתי שהשיב ע"ד הריצ"ג בדרך שכתבנו, תלי"ת:

והדברים נראין שזהו אמנם נמי טעמם של שאר כל הגאונים, הוא ולא אחר, מהא דכתב נמי רב עמרם הביאו הריצ"ג שם וז"ל, במקום ש"צ אין יחיד מתפלל ט' ברכות. [עי' להלן אות ז' סוד"ה ולפ"ז], שהלכה כרבן גמליאל שאמר ש"צ מוציא את הרבים יד"ח. אבל במקום שאין ש"צ, יחיד חייב בט' ברכות וכו'. ובמקום שיש ש"צ, מתפללין ביחיד ז' ברכות ע"כ. דהנה לדברי הרמב"ן וסיעתו לא סגי במאי דקאמר שהלכה כר"ג, אא"כ אי נוסיף ונאמר שחיוב השבע במקומו עומד מצד דפסקינן כרבנן בשאר ימוה"ש וסגי בהכי. אבל לר"ג גופיה גם הציבור מתפללים תשע. משא"כ לביאור רה"ג שהבאנו, דברי רב עמרם מאירים ומתפרשים כפשוטן כי זהו ממש סברת רבן גמליאל. גם לשון מתיבתא דרב כהן צדק (הוב"ד באוה"ג דף ע') במקום שיש ש"צ, יחיד מתפלל ז', ושומע עלינו לשבח [פי' דמהתם התחלת המלכיות זכרו' ושופ' כדלעיל ריש אות ד'] מפי ש"צ, כרבן גמליאל דאמר ש"צ מוציא את הרבים יד"ח ע"כ:

והונח לנו בזה, גם מה שהוקשה להרא"ש על שיטת הרמב"ן בביאור דעת הגאונים, וז"ל הרא"ש, לא הבנתי הדברים הללו שנאמרו למשה בסיני [לשונו זה מקביל נגד לשון הרמב"ן שכתב נתקיים בי וכו' לסוף עולה בידם כמו שנאמר למשה מסיני וכמ"ש לעיל אות ב'] דכיון שתיקנו תשע ברכות לאמרן במוסף של ר"ה, היאך יהו הקהל חייבין לו' שבע מהן וידלגו השתים, שתשע של מוסף ר"ה הן כמו ז' של שבתות וי"ט. וכמו שא"א לדלג מאותן שבע, כך א"א לדלג מן התשע, דברכות מעכבות זו את זו כו' דאם התפללו שבע, יהו כולן לבטלה כיוון שמחסר מן הברכה. ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות ע"כ. [סברת הרמב"ן שבמוסף דראש השנה נשאר יסוד התפילה משבע ברכות שהן חובת היום כבכל יו"ט, אלא שנתחדש בה תוספת מלכיות זכרונות ושופרות. וסברת הרא"ש דעכ"פ כיוון שתיקנו תשע ברכות, הופקע בתפילה זו מלומר ברכה אמצעית כנוסח ברכה בפני עצמה]. תמיהתו זו דווקא אליבא דהרמב"ן דמעיקרא נתקנו בלחש תשע, א"כ איך אפשר שמימות האמוראים יחסרו ויאמרו שבע בלבד. אבל להמבואר לעיל לא תיקנו בלחש אלא שבע, וכן היה גם בימות התנאים (ומקובל בידם מאנשי כנסת הגדולה) אליבא דרבן גמליאל דקיימא לן כוותיה ולק"מ. ומה שסיים הרא"ש מנהג אבותינו תורה וכו' (וכ"פ בנו הטור תקצ"א, וכתב שהרמב"ן דחק להעמיד דברי הגאונים וכו') מהשתא אדרבה קם דינא, דהעיקר כדברי הגאונים שדברי קבלה נינהו. ומתוקים הם מדבש ונופת צופים, בפרט לפי מה שנביא בס"ד לקמן מאמר מפורש מהזוה"ק המוכיח בעליל כדבריהם:

[ראיתי להרי"א הלוי בספר דורות הראשונים ח"ג פרק ל"ו שהאריך בנדון דידן, ותורף דבריו ששינוי המנהגים בזה עיקרו משינויי המנהגים שבין ארץ ישראל לבבל, דבא"י נהגו בלחש ט', ובבבל נהגו ז'. וא"כ צדקו גם דברי הרמב"ן שכתב כיוון שהגאונים מעידים שמעולם לא נעשה כן בישיבה וכו' ואחריהם נמשכו בני ספרד. מאידך, גם צדקו דברי הרא"ש שכתב מנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות, שזהו כמנהג א"י ואח"ז נמשכו בני אשכנז. ומנהג בבל הוא רק על דרך הנח להם לישראל, גם כי בימים הראשונים לא היו להם סידורי תפילה כתובים ואמרו הכל על פה, על כן בנוסח ארוך כזה סמכו על הש"צ. ובארץ ישראל החמירו והעמידו הדבר על עיקר הדין ע"כ. ובמחילה, אין זה אלא השערה בעלמא. ואין לדברים שום יסוד, ולא ראה דברי הראשונים שכתבו דבירושלמי שהוא תורת ארץ ישראל מפורש שבלחש הן שבע, כאמור לעיל, א"כ מבואר בהדיא היפך דבריו. והגאונים מפרשים שהן הן דברי משנתינו ותלמודינו, ולא רק ע"ד הנח להם לישראל כמו שחשב. וז"ב, ואחר זמן

נתעוררתי דיש לעיין בזה, דאולי יש לו יסוד ממנהג המקומות שתוקעין שלושים בלחש שהובא כבר ברבי' חננאל סוף מס' ראש השנה, א"כ ודאי שהיה להם גם בלחש תשע, וכעת אין הפנאי מסכים]:

וז"ל בעל המאור, אל תתמה עמ"ש שנשתנו המנהגות בדורות האחרונים מדורות הראשונים, אני זכור כי ראיתי בילדותי כל הצבור מתפללים במוספין שבע, וש"צ לבדו היה מתפלל ט'. והיו תולין מנהגם במנהגי ישיבות הגאונים, כי כן מצאו בספריהם, וכן תמצא בהלכות הריצ"ג. ועכשיו חזרו הכל להיות מתפללים ט' ברכות עכ"ל:

ורהטא דמתניתין דף לב. סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן וכו' ע"ש, דמוכרח דמיירי בחזרת הש"צ מדכלל ברכות כהנים (ולכן קדושות פי' הרע"ב קדוש קדוש, וא"צ למה שהגיה במלאכת שלמה אתה קדוש) והוה מצי למתני הפלוגתא לעניין היחיד בתפילת הלחש, אם לא דסברי כרבן גמליאל שבלחש ז' שבזה אין מקום למחלוקתם. ולהסוברים דבלחש נמי תשע (או עכ"פ בזמן המשנה כך היה) צריך לומר דתנא הכי לכלול בזה הפלוגתא גם לגבי התקיעות, כדי שלא להאריך:

ו) ברם יש להקשות לשיטה זו, הא רבן גמליאל קאמר דמה שהציבור מתפללין הוא כדי שיסדיר הש"צ תפילתו, א"כ אמאי סגי בשבע. והנה הרמב"ן בדרשתו כ' בסוף דבריו דבשבע סגי לש"צ להסדיר תפילתו בקצרה, ונראה שר"ל במהירות (והוא דוחק), אלא שבתשובת רבי' האיי גאון עצמו כתיב בגווה שגם הש"צ אינו מתפלל בלחש אלא שבע כדלעיל [גם לשון זה מתשובת רה"ג חסר בספרו של הריצ"ג, וכפי הנראה שדילג הסופר מתיבת בלבד עד תיבת בלבד השנית. ומאחר שהרמב"ן ראה דברי רה"ג כמו שהובאו בדברי הריצ"ג, ממילא נעלם ממנו שמנהג ישיבות הגאונים היה שגם הש"צ בלחש מתפלל שבע בלבד]. אמנם בתשובה אחרת לרב האיי גאון שהביאה ג"כ הריצ"ג, דף כ"ט (ובאוה"ג שם דף ע"ד ע"ה) עמד בעצמו על זה וכתב בזה"ל, מנהג בישיבה כי בזמן שהיחיד מתפלל לעצמו שבע ברכות בר"ה, אע"פ שלא אמר מקראות של מלכיות וכו' אלא ש"צ בירך ט' ברכות ויצא היחיד בברכות של ש"צ וכיוון את דעתו לשמוע ממנו וכו'. וכל יחיד ויחיד חייב בתשע ברכות, ובדין היה שאפי' בציבור, כדי שיסדיר ש"צ תפילתו. אלא שלא תיקנו לו בלחש יותר משבע, בזמן שהוא בציבור עכ"ל. משמע מלשונו דהיינו משום טרחא דציבורא. [ועי' להרד"ל בקדמות הזוהר דף ס' הערה ד' שכתב דלמנהג הגאונים צ"ל דמלכיות זכרו' ושופ' הש"צ היה מסדיר לעצמו תחילה בזמן אחר ולא בזמן תפילת הלחש ע"ש. ובמה שכתבנו בס"ד בבארות יצחק הלכות ראש השנה בענייני הסדרת התפילה ד"ה ומתפילת]:

ולכאורה תקשי עלה מדמצינו לו בתשובה אחרת שנתן טעם אחר, הביאה הריצ"ג דף כ"ח בזה"ל, ורב האיי אמר, מנהגי' כדמר רב נטרונאי [לצלויי ש"צ תשע וצבור שבע, ושאני ש"צ מציבור המתפללין שבע] משום דלא שמעי תקיעתא על סדר ברכות. וש"צ יורד ומשמיע בט' תקיעות על סדר ברכות ע"כ. ור"ל שבלחש מפני שאחד מקדים ואחד מאחר א"א לתקוע להן ע"ס הברכות, ואם יתפללו תשע ברכות כבר יי"ח ותו לא הויין התקיעות ע"ס הברכות, על כן תיקנו בלחש שבע דווקא, ועי' בזה באורך להלן בסמוך אות ז' בהערה ד"ה הרד"ל [וע"ע מועדים וזמנים ח"א סימן ז' וח']. ואף כשחל בשבת דליכא תקיעות, מ"מ לא פלוג רבנן. ועוד קשה לכאורה דלפי טעם זה א"כ אפי' חכמים דרבן גמליאל יודו להתפלל בלחש שבע:

ז) וזכיתי בס"ד למצוא מקור נפלא לשיטת רה"ג והטעמים אשר הביא לנו, מדברי הזוה"ק שהובאו בתשוה"ג שבסו"ס נהרות דמשק הנק' שערי תשובה, סימן של"ה, וממילא רווחא שמעתא וז"ל, החזן צריך להתפלל על עצמו בלחש בתחילה ולבתר מוציא את הרבים. ובירושלמי [הכוונה כאן לזוה"ק ומדרש הנעלם, כמו שהוכיח לנכון הרד"ל בספרו קדמות הזוהר ענף שני אות ד'. וראיותיו מדליתיה בירושלמי ואינו סגנון לשון הירושלמי כלל, ומשמות החכמים עש"ב] ר' חמא בשם ר' ברכיה בר יוסי אמר, האיי דאמר ר' אבא הני מילי ביומי ר"ה ויוהכ"פ דהחזן אתכליל בצלותא דאפיק ידי חובתא לציבור, אבל בשאר ימוה"ש לא. מאי טעמא. משום טורח ציבורא, ומשום דבעינן תקיעות ע"ס הברכות עכ"ל יעו"ש. ונראה לי בס"ד שדברי ר' אבא אלו, היינו מה שהובא בתלמודין סוף מס' ר"ה דף לה. כי סליק ר' אבא מִיַּמֵּי פירשה, מודים חכמים לר"ג בברכות של ר"ה ויוהכ"פ. והלכה מכלל דפליגי, בברכות דכל השנה. וא"כ מ"ש בזוהר האיי דאמר ר' אבא, ה"מ ביומי וכו' היינו המשך אחד שהכל דברי ר' אבא עד תי' בשאר ימוה"ש לא, ואתא ר' חמא לפרושי מאי טעמא דר' אבא. והעניין מתבאר רק על פי שיטת רה"ג שהבאנו, דלרבן גמליאל מתפללין בלחש שבע גם הש"צ, וקאמר ר' אבא דעבדינן הכי דווקא בר"ה וכיפורים, אבל בשאר ימוה"ש בעינן שהש"צ יתפלל כל הברכות עמהן מתחילה ורק אח"כ יתפלל בקו"ר. והיינו נמי כוונת דבריו דבתלמודא דידן. ונראה לי להוסיף עוד, דאף מאי דקא מסיים הזוהר דטעמא משום טורח ציבורא, הוא גופא מה שביארו בגמ' אח"ז מאי שנא הני, משום דאוושי ברכות, ור"ל שהן ברכות ארוכות ואיכא טורח לציבור, וזה פי' מחדש ונפלא בגמ' היפך כל המפרשים [הבאנו דבריהם לעיל אות א'] לא מצאתי מי שקדמני בו. אלא שהזוה"ק יהיב עוד טעם משום דבעינן תקיעות ע"ס הברכות. והדבר מתקבל על הלב, משום דכעין זה מצינו בפסקי התוספות ובחיבור התשובה להר"מ המאירי, שהיה לפניהם בגמרא תירוץ נוסף בגמ' לבד הטעם משום דאוושי, וכן ברבינו מנוח והר"א מלונדרי"ש כדלעיל אות א', ושמא אינו אלא תוספת מרבנן סבוראי:

והנה מבואר למעיין דאליבא דשיטת רה"ג הטעם שאמרו בגמ' דאוושי ברכות, הוא לבאר טעמו של רבן גמליאל [לא טעמא דידן לפסוק כוותיה בברכות דראש השנה כמו שהוא לשאר מפרשים] ורבנן לית להו טעם זה, א"כ ה"ה לטעם דאם יתפללו תשע בלחש לא הוו תקיעות ע"ס ברכות שיוצאין בהם יד"ח, דאתאמר נמי אליבא דרבן גמליאל נמי לא חיישי ואנן קיימ"ל כרבן גמליאל. ונתיישבו דברי רה"ג על מכונם היטב, שבתשובה אחת הביא טעם אחד, ובתשובה אחרת טעם אחר, וממקום קדוש יהלכו. וכן אמנם בתשוה"ג שערי תשובה הנ"ל סיים הגאון המשיב, דמה שכתבו השואלים בשם רה"ג (ע"ש בביאורי הרד"ל אות ז') בהיפך, ושאין חוש אם לא התפלל הש"צ קודם בלחש, ויוצא גם הוא יד"ח במה שהתפלל בקול רם, תווהנא, דהא מלה דא דירושלמי (ר"ל הזוה"ק כדלעיל) אשכחן בתשובות שלו עכ"ד. מפורש שבתשובה אחרת לרה"ג העתיק בעצמו לשון הזוהר הנז', א"כ ודאי שפיר קאמרי' לפרש דברי רה"ג באלו התשובות שלפנינו בדרך זו, וניכרין דברי אמת. ועוד יש לנו מקור לטעם זה שבזוה"ק, בשו"ת מן השמים, שהביא מהרי"ץ בעץ חיים, וע"ש בבארות יצחק מה שכתבנו על דבריו:

הרד"ל שם אות ד' כתב, לא אתברר מילתא דר' אבא מאי היא דאמרי' עלה הני מילי וכו'. ומשמע דהירושלמי על האיי דינא גופיה של השאלה אם הש"צ יי"ח בתפלתו שבקול רם הוא דאתאמר משמיה דר' אבא דיי"ח, ומפרש עלה דהני מילי בר"ה ויוהכ"פ דהחזן אתכליל וכו', אלא שא"כ היה לו להעתיק גם דברי ר' אבא לעניין התשובה דהכא עכ"ד. תמהני על הרד"ל שהיה גאון מובהק ובקי נפלא במטמוניות של תורה, שנעלם מעיניו לפרש על פי הגמ' סוף ר"ה כמו שכתבנו. ומקום הניחו מן השמים לי הקטן והשפל, כי בזה הדברים שמחים ומאירים כנתינתן מסיני, וכן מוכיח סגנון לשון המאמר שהוא קרוב ללשון הגמרא בזה. גם דלפ"ז תיבות הני מילי, הן עצמם דברי ר' אבא, ור' חמא בשם ר' ברכיה פירש רק טעמא דמילתא. והרד"ל עצמו הרגיש בזה שאין פירושו עולה יפה, כמו שהעיר שא"כ היה לו להעתיק גם דברי ר' אבא וכו':

ושם באות ו' כתב הרד"ל באמצע דבריו, טעם מנהג הגאונים שהיו מתפללין רק ז' ברכות, היינו משום שצריך שישמעו התקיעות ע"ס הברכות שיי"ח כל אחד ואחד בהן. וא"כ אם היו מתפללין בלחש ט' ברכות, הרי כבר היו יוצאין יד"ח בהן בלחש. ולתקוע בלחש להן, לא הוה ס"ל, שא"א שיהיו כל הבקיאין עומדין כאחד בכל ברכה וברכה בכדי לתקוע להן.

ויצטרכו לצאת יד"ח התקיעות בסדר ברכות של תפילת הש"צ בקול ולא הוי לדידהו ע"ס ברכות, לכן הוכרחו לסדר שאף הבקיאין יי"ח מלכיות זכרו' ושופ' בתפילת ש"צ שבקו"ר. ועי' בחדושי הרשב"א ובפירוש הר"ן שהרגישו בהא דאמרו רבנן לר"ג א"כ למה ש"צ יורד לפני התיבה, דהא בר"ה מוכרח הוא משום לצאת יד"ח תקיעות על סדר ברכות. דמשמע דפשיטא להו ג"כ דבלחש א"א לתקוע ע"ס ברכות, ומטעם שכתבתי עכת"ד הרד"ל, וע"ש כללות העניין באורך, וע"ע להב"ח על הטור רס"י תקצ"ב. ולפמש"כ למעלה ד"ה ולכאורה, זכה הרד"ל וכיוון לטעם רב האיי גאון, ולפי דברינו הן הן עצמן דברי הזוה"ק שהובאו בתשוה"ג, אלא שהרד"ל היסב לבאר דברי הזוה"ק באופן קצת אחר כיעו"ש. ומה שכתבתי נראה בעיניי עיקר. וע"ע שו"ת כנף רננה סימן נ"ו מ"ש בטעם דברי הגאונים, ובשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' ל"ז:

ולדברינו יתיישב כמין חומר מה שהקשה הריצ"ג (דף ל') וז"ל, מדאמר רב האיי [מובא לעיל ד"ה ברם] בדין הוא שאפי' בלחש בציבור נמי כדי שיסדר ש"צ את תפלתו אלא שלא תיקנו לו בלחש אלא ז', אתה מכיר שנתברר לו דמתניתא בט' ברכות עומד ולא בז', ותקנה זו שחזר ותלה הדבר בה, לא נתבררה ולא נתפשטה, שהרי הוא ואביו [רב שרירא] אמרי [מובא לעיל אות ג' ד"ה ויבוקש], אם בקי הוא ויודע שאינו משתבש שפיר דמי לומר, ואם

נתקנה תקנה לומר זו ונתפשטה בישיבות, היאך סוברים לומר שפיר דמי ט' וכו' עכ"ל. הנה מה שהבין שרה"ג מודה דמעיקרא תיקנו בלחש ט' ואח"כ חזרו ותיקנו שבע [ועל דרך זה סלל הרמב"ן שיטתו שהבאנו למעלה בישוב מנהג הגאונים] אינו מוכרח כלל, ואדרבה בהדיא כתב רה"ג דלרבן גמליאל מתפללין שבע. ומה שהקשה אם היא תקנה היאך כתבו דשפיר דמי לומר תשע, נלע"ד דאין זה אלא משום דבאותה תשובה הוה ס"ל לרב שרירא ורב האיי בנו בפשיטות דפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים גם בכל השנה, וכן פירשו מה שאמרו בגמ' דאוושי ברכות, כפירוש שאר רבואתא דהיינו משום שטועין בהן אפי' הבקיאין בתפילה דרך כלל, כנז' בדבריו שם לעיל מינה. [וכן בשבלי הלקט סימן מ"ז איתא בשם רה"ג הלשון דנפישי ברכות ע"ש] וכיוון שזהו הטעם דסגי בשבע ברכות בלחש, א"כ הבקי לומר תשע, שפיר. משא"כ לשיטת רה"ג, דהדר ביה הכא וסבר דפלוגתייהו בר"ה לחוד, ואוושי ברכות הכוונה משום טורח ציבור, כמו שביארנו בס"ד, שפיר קאמר דמשו"ה לא תיקנו לו בלחש יותר משבע. וא"כ הבא לטרוח ולומר תשע, לאו שפיר דמי, כי אין לנו אלא מה שתיקנו חכמים. [וסמך לדבר, מדהתשובה ההיא של רב שרירא ושל רב האיי, והתשובה שהבאנו למעלה דהדרי בהו, לומר דר"ג לא פליג בשאר ימות השנה ג"כ, גם היא לרב שרירא ולרב האיי, משא"כ תשובה זו שלא תיקנו וכו' היא לרב האיי לחודיה, וכן התשובה דלעיל שנז' בה הטעם משום דבעינן תקיעות ע"ס ברכות של חובה כאשר הביאם הריצ"ג א"כ מסתבר שזה משום שכבר נאסף רב שרירא אביו לבית עולמו (או שהיה כבר בזמן שסילק את עצמו מן הגאונות והושיב את בנו רב האיי על כסאו כדאיתא בסדר הדורות) ומוכח, דוודאי היתה תשובה זו לאחר שחזרו בהם לומר דר"ג לא פליג בשאר השנה. אמנם באוה"ג דף ע"ד הערה ג' כתוב שיש מי שמייחס תשובה זו שלא תיקנו וכו' לרב שרירא נמי]:

ולפ"ז קמה וגם נצבה סברת הראנ"ח שהביא מהרי"ץ דלהגאונים דווקא שבע, ואם אומר תשע הוי הפסק. [ובבארות יצחק הקשינו אמאי לא קאמר הראנ"ח דהוו ברכות לבטלה]. הגם שיש לדון ולומר דאף לטעם משום טורח ציבור, היינו רק שלא חייבו, אבל אין איסור למי שרוצה לו' תשע. דומיא דאשכחן לה' תיקון יששכר שלמד ממש"כ רש"י במס' מגילה טעמא דאין מפטירין בשני וחמישי ובר"ח משום שהם ימי מלאכה ויקשה בהם העיכוב לציבור וכו' נראה שלפי הדין אין שום איסור בדבר, וא"כ הרוצים להפטיר בתעניות [בברכות] כדי לעורר הלבבות הרשות בידם, והביא מהרי"ץ דבריו בסדר תשעה באב ע"ש. א"כ אפשר שגם לדברי רה"ג הכא, שפיר דמי לומר תשע [ובפרט שכן משמע מדמסיים רה"ג באותה תשובה בזה"ל, לא תיקנו לו בלחש יותר מז' שהוא בציבור, ולא תיקנו לו לפסוע לאחוריו בציבור אלא לאחר תפילה שבלחש ע"כ. וקודם לזה שם ביאר דכשהתפלל הש"צ מתחילה ז' פוסע בסיום תפילתו, אבל אם לא התפלל קודם אלא מעיקרא ט' בקול גדול לציבור אינו פוסע, ויש בשלוחי ציבור מי שמחמיר ע"ע לפסוע אלא שהוא מבליע את פסיעותיו לבלתי היראות, דלא ניחזי כיוהרא ע"כ. הרי מפורש דאף שלא תיקנו לו לפסוע אחר תפילה בקו"ר, מ"מ שרי להחמיר ע"ע. א"כ מסתברא דה"ה לעניין הברכות שלא תיקנו אלא שבע, שכן יגיד עליו רעו. ולעיקר עניין הפסיעות אחר תפילתו, ע"ע לקמן סוף אות י'], מ"מ לפי הסברא דלעיל דבעינן לשמוע התקיעות דווקא ע"ס הברכות שבהן יוצאין יד"ח, ודאי אין לומר בלחש כ"א שבע, כי אם יאמרו תשע כבר יי"ח, ונתיישבו דברי הראנ"ח. וא"ת דאכתי יש מקום לומר דמה שפסק רה"ג בפשיטות דאם בא לומר בלחש תשע שפיר דמי, לאו היינו מטעם שכתבנו, אלא משום דעכ"פ בתלמודא לא נזכר אלא טעם דאוושי ולא הטעם משום תקיעות ע"ס ברכות, משמע דטעם דאוושי עיקר. וי"ל לפי מה שביארנו לעיל דנראה שהיה לפניהם בתלמוד שני אלו התירוצים. גם לשון רב עמרם, במקום ש"צ אין יחיד מתפלל ט' ברכות וכו' [הבאנו לשונו לעיל ד"ה והדברים] משמע דאסור לומר. אבל שמא יש לפרש דהיינו דאין צריך לומר, ואתא רק לאפוקי ממש"כ אח"כ דבמקום שאין ש"צ גם היחיד חייב בתשע ואכמ"ל:

ח) ויש לעיין בטעם מנהגינו, מכח הא דאיתא בשבלי הלקט סימן י"ז וז"ל, מה שנוהגין העולם לפרקים כגון בר"ה ויוהכ"פ שמגביה החזן קולו בתפילת לחש להשמיע לציבור, והם מתפללים עמו בלחש, מצאתי לגאונים ז"ל תשובה וכו' אין רשות לכל אדם להתפלל בקול דגמרינן מחנה (בגמ' ברכות כד:) וקולה לא ישמע וכו'. ואם מפני שאין רוב הקהל בקיאין בתפילות ר"ה ויוהכ"פ, יכוונו את לבם כשיורד ש"צ לפני התיבה ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה ויי"ח וכו'. ור' בנימין אחי נר"ו כתב דלא סבירא ליה [כלומר שחולק על הגאונים] כל היכא דקא עביד ברשות וליכא למיחש לטרדא דציבורא, שרי וכו'. ואיתא בירושלמי וכו' תפשוט מהא כל להתלמד בני הבית או בני ביהכ"נ מותר לחזן לומר בקול כדי שילמדו אחרים, וכן מנהג פשוט בישראל ע"כ וע"ש באורך. עוד בשבלי הלקט סימן מ"ז כתב בשם רה"ג כדברי תשובת הגאונים הנז'. והריצ"ג דף ל' כתב, ויש מקומות נהגו בר"ה לירד

ש"צ לפניהם ומתכוונים ציבור לעמוד אחריו, ואין זה העיקר. אלא שהר"ר ישראל [בנו של רב שמואל גאון] אוה"ג דף ע', הורה לעשות כן בכל תפילה ותפילה, ולא סמכו חכמים על דבריו ע"כ. [היינו בכל תפילות השנה. אבל הכא במוסף ר"ה מדחזינן דכאן דווקא תיקנו כך, בוודאי שיש להם טעם בדבר]. וכן באוה"ג דף ע"א בשם רב שרירא גאון שאסור שהש"צ יתחיל מיד בקו"ר ע"ש. הרי שבמה שאנו חוששים לדעת הגאונים שבלחש הן ז', סותרים מאידך גיסא לדעת הגאונים שאסור להתפלל מיד הש"צ בקול רם:

אמנם יש חילוק, דבעניין ז' בלחש, הוא קבלת הגאונים בפירושא דמתניתין ותלמודין, גם הוא מנהג פשוט ומשתלשל אצלם דור אחר דור, הא ודאי להן שומעין, ובכיוצא בזה הוא דאמרי' שדבריהם דברי קבלה. ועי' להנצי"ב בקדמת העמק אות ט"ו, וזכורני שדיבר בזה אחד ממפרשי הרא"ש, פלפולא חריפתא או קרבן נתנאל, וכעת לא ידעתי איה מקומו. משא"כ הכא דהוא מסברא דנפשייהו, שפיר סמכינן אסברת החולקים, דבכגון זה ליכא משום מקטני אמנה ומגסי הרוח וכו', שהם ר' בנימין אחיו של השבה"ל ושכן מנהג פשוט, וכ"מ מתשו' הרמב"ם סימן רנ"ו ורנ"ח דלית ליה סברת הגאונים הנז', ועל זה אנחנו סומכים בכל מקום שיש דוחק שהציבור נחפזים לצאת, להתפלל תפילה אחת, שקרוב הדבר שלא יכוונו ליבם לחזרה, וכמבואר בפסקי מהר"יץ הלכות תפילת המנחה. דהכי עדיף לן, למיחש לספק ברכוה לבטלה, מלחוש לתפילה בקול:

וגם להטעם הפנימי לאסור תפילה בקול, שהוא משום שלא יתאחזו בה החיצונים, כדאיתא בספר התיקונים תיקון יו"ד, ובשער הכוונות דרוש א' בחזרת העמידה דף ל"ח ע"ב, ובמחזיק ברכה סימן תקפ"ב אות ח' ע"ש, לא אתאמר כי האיי גוונא שיש טעם וסיבה לעשות כן. וכיוצא בזה מבואר בכף החיים סי' ק"א סק"ז אחר שהביא דברי התיקונים ושער הכוונות, כתב וז"ל, ודע דמה שנוהגים שמי שלא השיג לענות קדושה עם הציבור שמגביה קולו ותפילתו ואומר ג' ראשונות בקול רם וכו' לא נכנס בסוג זה ומותר, כיוון דהוא עושה כן כדי לזכות את עצמו ואת אחרים כדי שיענו עמו קדושה, מצוה זו תגין לבל יתאחזו בה החיצונים, ומנהגם של ישראל תורה היא ע"כ. דון מינה ואוקי באתרין. לבד זה, הרי כל קביל דנא יש לנו סייעתא דשמיא בשתי תשובות מן השמים להקדוש מהר"י ממרוי"ש דברים נמרצים שהטוב והנכון להתפלל מוסף דראש השנה מיד בקול רם, כמו שהביא מהרי"ץ במקומו שם, ובס"ד עמדנו כבר לבאר אותם התשובות בספה"ק בארות יצחק על הלכות ראש השנה:

ט) ומדברי הרמב"ם שכתב בזה"ל, מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותם יכולין לכוון דעתם בהם כש"צ, לפיכך אם רצה היודע לסמוך בב' ימים אלו על תפילת ש"צ להוציאו יד"ח הרשות בידו ע"כ, מוכח בהדיא דס"ל דליכא שום קפידא אם יתפללו מעיקרא בלחש, ואין לנו רק שהרשות ביד הבקי אם ירצה לסמוך על הש"צ. וזה מוכח בהדיא מהגמרא רף לד: דלרבן גמליאל, דכוותיה קיימ"ל, נמי מתפללין מתחילה בלחש, שהרי אמרו חכמים לרבן גמליאל לדבריך למה הציבור מתפללין, אמר להן כדי להסדיר ש"צ תפילתו. ומזה שהרמב"ם לא הזכיר בשום מקום במוסף ראש השנה ז' ברכות, מוכח דלית ליה סברת הגאונים דבלחש הן שבע. דכל כי האיי חידושא, פשיטא דהו"ל להרמב"ם לכתוב בשפה ברורה. וע"ע פ"ב מתפילה הל"ו ופ"ג מהלכות שופר הל"י [ויש להעיר דלשונו בהלכות שופר אינו מוכרע אם הציבור מתפללין תחילה בלחש. ומ"מ אפי' אם תמצי לומר דהיינו בלא לחש, היינו ממנהגא, וכמ"ש בתשובותיו סימן רנ"ו, שבכל המקומות שעבר נוהגין שמתפלל מיד הש"צ בקו"ר וכמ"ש לעיל אות ח', והרי הקדים שם בהל' שופר לכתוב בתחילת ההלכה, המנהג הפשוט וכו' וי"ל דחוזר גם על זה. וע"ע לעיל אות ד' ד"ה ומצינו, שנראה שהרמב"ם נמשך בזה אחר הריצ"ג שסתר דברי הגאונים]. וא"כ מהא דרבנן קמאי בתכאלי"ל העתיקו טעמו של הרמב"ם, ומהרי"ץ עצמו הביא לשונם, מוכח דלית להו סברת הראנ"ח, אלא פשיטא להו דאם מתפללין לחש אומרים תשע ברכות, א"כ צריכין אנו לידע היאך בנה מהרי"ץ יסוד עפ"י דברי הראנ"ח, שהוא בהיפך מעיקר יסוד מנהגינו, באופן דארכבה אתרי רכשי:

ואין לומר דדברי הראנ"ח הביא רק כתוספת למשמרת מנהגינו, דא"כ כלפי מי מכוונים דבריו שם בזה"ל, מי הוא זה אשר יראה המלכים האדירים האלו, מסכימים וכו' שצ"ל תפילה אחת וכו' עש"ב. דמהרמב"ם והתכאליל אין ראייה שצ"ל דווקא תפילה אחת כדבר האמור. ורבי' יונה הגם שכך היה מנהגו, אבל אכתי לא מצינו שסובר דבדווקא צ"ל כן. ונשאר לנו רק תשו' מן השמים ומהר"י בשירי שכתבנו בהדיא לא להתפלל לחש, וזה לא מסתברא דעלייהו לחוד כתב מהרי"ץ זאת. מה גם דההיא דתשו' מן השמים לא מכרעא כל כך מטעם דלא בשמים היא [ובהכרח שגם דעת רבי' המחבר כך היא, דהא כמה וכמה מילי דלא נהיגינן כתשובות מן השמים, וכן פסק מהרי"ץ בכל אותן מקומות ולא חש להו, ובבארות יצחק הל' ראש השנה הארכנו בזה בדוכתיה]. וגם בדברי מהריב"ש נלע"ד דאינו מוכרת שכוונתו דאסור להתפלל בלחש רק שא"צ להתפלל בלחש, ולא אתיא אלא לאפוקי ממש"כ בתהילת דבריו שבשאר ימוה"ש מוכרח הלחש. וכן מצאתי בהדיא בלשון תכלאל קדום בלשון אין צריכין כדלהלן. ואדרבה עדיף טפי לפרושי הכי, מאחר שאין בדבריו שום ביאור וטעם לאסור בזה, רק מש"כ הרמב"ם:

ואפשר לומר דטעמיה דמהרי"ץ דעל כרחין לא סגי לן למימר דמנהגינו בזה עפ"ד הרמב"ם ותו לא, דא"כ אמאי ביטלו תקנת חז"ל בתפילת הלחש ללא צורך כי היכולין לכוון מיבעי להו להתפלל העיקרא בלחש אף שהן מועטין כדמוכח מדברי הרמב"ם [על דרך שטען הראנ"ח נגד הריב"ש] ואיככה קבעו רבנן קמאי בתכאליל להלכה ולמעשה עד זמנינו שבראש השנה לעולם אין מתפללין לחש אלא כולם עומדין ומתפלל הש"צ מיד בקול רם. ועל כן ביקש לנו מנוח אשר ייטב לנו והוא טעמו של הראנ"ח, אשר הוא טעם כעיקר. ואם כן התכאליל שהביאו דברי הרמב"ם זהו טעם רק להיתר לסמוך על הש"צ, אבל עדיין צריכין אנו טעם למה שקבעו כן בתדירא. והדברים מתקבלים על הלב, שהרי מנהג זה פשוט הוא בהרבה קהילות ישראל עוד מלפני זמנו של הרמב"ם כמו שיתבאר לקמן אות י', ומסתמא גם בתימן, וא"כ כשכתבו בתכאליל דברי הרמב"ם אינו אלא להסמיך המנהג המוחזק בידם מקדם קדמתה, הגם שעדיין אין בו די בא"ר. [אמנם מצאתי בתכלאל אחד קדום, שנכתב בשנת א'תתצ"א לשטרי, שכתב וז"ל מועתק ללשה"ק, ואין צריכין להתפלל תפילת מוסף בלחש, לפי שהיא ארוכה וכבר יהיה בקהל מי שאינו יודעה כתיקונה, לכן יעמוד ש"צ בתפילת מוסף והוא מוציא בר"ה חובת הקהל, היודעין כשאינן יודעין וכו' ע"כ. הרי מפורש רק שאין צריכין. (ויש להעיר גם מלשונו וכבר יהיה בקהל וכו' דמשמע קצת מהן, וזה דלא כרמב"ם). גם בתכלאל המיוחס למה"ר ישראל משתא כ' בלשון (ולא יחתאגו) ואין צריכין יעו"ש. מאידך מצאתי לשון תכלאל כת"י זקני מהריק"א זצ"ל שכתב בזה"ל, ולפי שתפילה זו ברכותיה ארוכות ואין רוב הציבור יכולין לכוון) (כל כך) (לכך)התקינו שיהא ש"צ מתפלל בקו"ר וכו']. וכבר רמז מהרי"ץ שמנהג זה אצלינו מוקדם לזמן הרמב"ם, במה שכתב בעץ חיים שם דמנהג זה כמעט מימות החרבן, וכיו"ב כתב לעיל בחלק שני דף ל"ו ע"א ביתר ביאור לגבי מנהג קירוי ההלל שהמנהג כך אצלינו עוד קודם הרמב"ם. הגם דמה שכתב כאן דמנהג זה מימות החרבן צל"ע איך יתכן כמ"ש בס"ד בביאורנו להלכות ר"ה:

ועוד יש להוסיף דהוקשה למהרי"ץ דהתינח בזמנם שהיו שותקים ומכוונים לדברי הש"צ. אבל השתא דנהוג שכל אחד ואחד מהציבור אומר עמו (כדלקמן אות י"א) א"כ תו אי אפשר לנו לומר דהמנהג נסמך על הרמב"ם והתכאליל בלחוד, דלדידהו היינו משום דהם סומכים על הש"צ שמכוון כראוי וכוונתו מועלת להם. אבל השתא הרי כל אחד ואחד נפיק בצלותא דנפשיה, וא"כ היו צריכין להחזיר תפילת הלחש למקומה כתקנת חכמים. [ואם תאמר שזה מפני שהמציאות בזמנם שלרוב הקהל לא היה סידורים ועל כן א"א להם להתפלל אלא עמו ואחריו בלחש מלה במלה. אין זה מספיק, דעכ"פ המיעוט שיש בידם רמי עלייהו להתפלל בלחש, כדמוכח מדברי הרמב"ם כנז"ל. ולא מסתברא למימר דבהתפללם אחרי הש"צ בלחש ממילא יכולים לכוון דעתם ודו"ק. וע"ע בדברי הרא"ש שהובאו בטור סוס"י נ"ט שבאמרו בפיו ואינו סומך על הש"צ מועיל שיי"ח אף אם קרא מקצת הברכות בלא כוונה, משא"כ כששותק] ועל כן הוצרך לצרף דברי הראנ"ח, דחיישינן לדברי הגאונים שבלחש מתפללים היחידים שבע לחוד:

והגם דאנן חיישינן לשיטת הגאונים, מ"מ העלה מהרי"ץ בספרו עץ חיים דף ע"ט ע"ב מלשון התכאלי"ל שמי שאינו בציבור מ"מ מתפלל כמו הציבור גם המוסף ור"ל תשע ברכות. דשאני התם דכיון שאין ש"צ שיוציאנו ידי חוקתו בתשע, על כן מתפלל הוא עצמו התשע. וכן מבואר בדברי הגאונים עצמם כמש"כ הריצ"ג (דף כ"ח) רב נטרונאי אמר, נהיגי בתרתי מתיבתא בר"ה לצלויי ציבור תשע, ויחיד שבע. ויחיד מתפלל בביתו, תשע, כדי שיי"ח במלכיות זכרונות ושופרות. ואמר רב עמרם, במקום ש"צ אין יחיד מתפלל ט' ברכות וכו' אבל במקום שאין ש"צ יחיד חייב בט' ברכות וכו'. ועוד בתשו' מתיבתא דרב כהן צדק, הובאה באוה"ג לראש השנה דף ע:

י) הריב"ש בתשובותיו סימן רצ"ה כתב, אין ספק שמנהג היפה הוא שיתפללו הציבור תחילה והש"צ עמהם בלחש להסדיר התפילה ויחזור הש"צ להתפלל בקו"ר. וכן המנהג בקטאלוני"א ובכל מקום שהם בני תורה. אבל באראגו"ן לא נהגו כן, אלא מתפלל הש"צ תפילת המוסף מיד עם הציבור יחד, מבלי שיתפללו הציבור תחילה. ונראה שנהגו כן מפני שרובם ע"ה ולא יוכלו להתפלל מתוך הספר אלא בעמל גדול משום דאוושי ברכות, ולזה מתפללים כולם יחד עם הש"צ כמו שאחד מקרא אותו ע"כ. וכבר השיב עליו הראנ"ח (מהר"ר אליהו בן חיים. שהיה רב בקושטנדינ"א בזמן מהרשד"ם, ונדפסו ב' חלקי תשובותיו העמוקות בשם מים עמוקים ודרושיו הנחמדים) דאין טענתו מספקת שאם כן היה להם לציבור להתפלל תחילה, ומי שיורע להתפלל היה מתפלל וכו' וכמו שהביא מהרי"ץ בעץ חיים שם, עיין עליו:

ואני הקטן מוסיף, בשלמא עיר אראגו"ן מידע הוה ידיע ליה מהריב"ש שרובן עמי הארץ, אבל הלא זהו מנהג מפורסם בישראל, שכן מצינו להרמב"ם בתשו' סימן רנ"ו שכך ראה המנהג בכל מקום שעבר בו ע"ש. ומהרי"ץ שם בשם שו"ת מן השמים שכן הוא מנהג הרבה מקומות, ושכן היה מנהג מקומו של רבי' יונה. וכן מצינו בשו"ת הרשב"א ח"א סימן רצ"ה שנזכר בשאלה נהגנו שנתפלל עם ש"צ ע"ש. ולעיל אות ח' הבאנו דברי הריצ"ג שיש מקומות שנהגו כן, ודברי שבלי הלקט שזהו מנהג פשוט בישראל (ואיירי השבה"ל בכל תפילות ר"ה ויוהכ"פ ולאו דווקא במוסף ר"ה) ע"ש. העל כל אלה יתכן לומר שרובן עמי הארץ. אתמהא. הא ודאי היה הריב"ש מודה אילו הוה שמיעא ליה. על אחת כמה וכמה אצלינו בק"ק תימן יע"א מפורסם שרובן ככולן בקיאין היטב בקריאה, שעל כן נתקיים אצלינו המנהג עד זמנינו שכל העולה לס"ת קורא הוא בעצמו כתקנת חז"ל. וכיוצא בזה מצינו שהעיר הריב"ש על קלקולים גדולים במצוות התורה בארגו"ן, מה שלא נראה ולא נשמע בגבולינו, שכ"כ בכש"ט ח"ז דף כ"ח מובא מתשו' הריב"ש סי' שצ"ט (ואני לא מצאתיה), רבים מעמי הארץ אין עושין סוכה בחג הסוכות וכל החג אוכלים חוץ לסוכה, רק שבלילה הראשון מקדשין באיזה סוכה או שומעין הקידוש מפי המקדש בסוכתו והולכים להם. ומדעתי כמו כן עושין שכמותן בשאר מקומות ארגו"ן. ראה עתה איך הם בקיאים בשאר מצוות, שבמצוה מפורסמת כזו טועין זו הטעות, ואין אני חפץ לספר בגנותן של ישראל ע"כ. גם בכל בו דף ל"ז ע"ר איתא, זה שנהגו בקצת מקומות בגבול ארגו"ן שעושין סוכה בחצר ביהכ"נ ועוברין דרך שם ומקדשין בה והולכין אח"כ לאכול בבתיהם, אותו המנהג טעות הוא בידם וכו' ועי' תשו' הריב"ש סימן של"ד. וע"ע למהרי"ץ בהל' בית הכנסת סעיף י"א שקהילת ארגו"ן שניצולו ונמלטו מגלות ספרד, היתה לרוב שקידתם על התפילה ולקום בלילה להתחנן במזמורי תלים:

ואגב אבוא העי"ר, דהנה השואל להרמב"ם שם כתב, אנחנו מנהגינו שאין הציבור מתפללין תפילת מוסף של ר"ה בלחש, שחוששין שמא כשיסיימוה ויתחיל ש"צ לחזור התפילה שיוצאין בה ידי חובתן, ידברו ואולי ייצאו מקצתם לחוץ בסמכם על רגילותם בשאר ימות השנה שמוציאין את עצמם בתפילת לחש. אלא מתחיל הש"צ מתחילתה ועד סופה מלה במלה והציבור שותקין ושומעין (עי' לקמן אות י"א) מה שהוא אומר וכו' ע"כ, וטעם זה יצא לו לפי הבנתו שבראש השנה לרבן גמליאל שהלכה כמותו אין יוצאין ידי חובה בתפילת הלחש כמש"ש בתחילת דבריו. וכבר דתה הרמב"ם סברתו זאת בתחילת תשובתו. ומכל מקום כתב שם שמנהג זה יפה שאין בו שום דופי. וצ"ע, דמהשתא ליכא טעם למנהגם. אמנם אחר זה כתב הרמב"ם שהוא הנהיג בשאר ימות השנה להתפלל תפילה אחת כמנהג מקום השואל במוסף ראש השנה, מטעם שהציבור מדברים בחזרה וכו' כיעו"ש באורך. אפשר שלפיכך שיבח הרמב"ם מנהגם עכ"פ בראש השנה, הגם שלדעתו אין חילוק בזה בין ראש השנה לשאר ימות השנה. אבל בטעם יסוד מנהגם שמחלקין בין ר"ה לשאר ימות השנה צריכין אנו לדברי הראנ"ח שהביא מהרי"ץ:

ועכ"פ נתברר מזה שאין שייכות למנהג זה שבראש השנה מתפלל בס"ד מיד בקול רם, עם תקנת הרמב"ם. שהרי מנהג זה בראש השנה היה מוקדם לזמנו של הרמב"ם. וכן הרי"צ גיאת כבר כתב שיש מקומות שנהגו כן, כדלעיל אות ח' ד"ה ויש לעיין:

ועיין תשובת הרדב"ז ח"א סימן של"ט שדעתו דלמאי דקיימ"ל כרבן גמליאל בברכות של ר"ה ויוהכ"פ ואין תפילת הלחש אלא להסדיר הש"צ תפילתו, משמע שהש"צ אינו יוצא בלחש אלא בחזרת התפילה, ולכן צריך הוא לפסוע בסיום החזרה ע"כ. ודבריו צל"ע, כי הרי משמע מהגמרא וכל הפוסקים שהש"צ מתפלל כמותם דהיינו שחותם בשם ומלכות, ואם אמת נכון הדבר שאינו יוצא אז יד"ח לעצמו, נמצא דהוו ברכות לבטלה (עיין מש"כ בס"ד בביאורינו להלכות ר"ה בענייני הסדרת התפילה ד"ה כפי שנתבאר). ועכ"פ אם הרדב"ז סובר שלא יחתום בשו"מ בתפילת הלחש דידיה, מסתבר שלא יפסע אז. וע"ע רי"ץ גיאת דף כ"ט, ובית יוסף סימן קכ"ג בשם אהל מועד, ובספר פקודת אלעזר שם. ולעיל אות ז' ד"ה ולפי זה:

יא) ומעיקר הדין ברור דסגי בראש השנה לשמוע מהש"צ, וכן הוא מפורש בכל התכאליל כתיבת יד אשר יסדו חכמי תימן ראשונים ואחרונים. וכן העתיק מהם מהרי"ץ בעץ חיים דף ע' ע"ב יעו"ש. מיהו חזינן דהמנהג פשוט שכל הקהל אומרים עמו בלחש מלה במלה. [ויש אף שמגביהין מעט קולם, וזה גם בשאר תפילות ימים אלו, ועיין בשלח7 ערוך סימן תקפ"ב סעיף ט']. וכן מתבאר באגב מתוך דברי מהרי"ץ עצמו שגם בזמנו כך היה המנהג, מהא דכתב בדף ע"ג וז"ל, ראיתי העולם אומרים אוחילה עם הש"צ מלה במלה לפי מנהגינו שמתפללים תפילת מוסף עם הש"ץ בלתי חזרה ע"כ. גם ממה שמצאתי כתוב בתכלאל כת"י קדשו בעצמו בזה"ל, משלימין התפילה יחד הם וש"צ רצה ומודים, זכור רחמיך וכו' ברכת כהנים וכו' ע"כ, כמסודר בספרנו פסקי מהרי"ץ במקומו. [ואין לדחות, דמהא דדף ע"ג ע"א ליכא הכרח, משום דמיירי התם מברכת רצה ואילך, על פי דעת הרמב"ן וסיעתו שהבקי אינו יוצא יד"ח בראש השנה בשמיעה מהש"צ אלא במלכיות זכרונות ושופרות, ולא בג' ברכות ראשונות ואחרונות וברכה אמצעית כמו שנתבאר לעיל. דהלא עכ"פ מלשון הרמב"ם והתכאלי"ל שהביא מהרי"ץ, מבואר דפליגי וס"ל דבכל הברכות מוציאן הש"צ ידי חובה. וכן מפורש בשאלת השואלים לרמב"ם בתשו', כדלעיל אות י'. וכ"כ הב"י רס"י תקצ"א דדעת הרמב"ם והטור דהש"צ מוציאן לגמרי בכל תפילת מוסף ע"ש. והרמב"ן עצמו בספר המלחמות מיספקא ליה מילתא, כדלעיל אות ב'. ובאות ד' בדיבור המתחיל ולאחר העיון, הבאנו שדעת רבינו האיי גאון נמי שהש"צ מוציאן בכל התשע]. וע"ע למהרי"ץ בדף ע"א עמוד שני שכתב בזה"ל, אם מתפללים מלה במלה, יסיימו קודם לש"צ בשלוש תיבות ויענו אמן וכו' ע"כ. וכן מבואר בדברי הראנ"ח שהעתיק מהרי"ץ בדף ע' ע"ב לסעוד ולהכריח כמנהגינו בזה"ל, אף שהציבור כולן מתפללין עם ש"צ ע"ש. ועוד בדף ע"ד עמוד שני בשם תשובת הרשב"א. וכן מצאתי בשבלי הלקט, והעתקנו לשונו לעיל אות ח' ד"ה ויש לעיין:

והטעם למה שנהגו כן, הוא לשופרא דמילתא עפמש"כ הטור סימן תקצ"א וז"ל, אע"ג דקיי"ל כרבן גמליאל דאמר ש"צ פוטרן וכו' מ"מ מוטב שיתפללו יחידים. כי מי שירצה לצאת בתפילת ש"צ צריך שיכוון לכל מה שאומר ש"צ. ואם חיסר אפי' מלה אחת שלא כיוון לה לא יצא, ואין כל אדם יכול לעמוד בזה. וכל שכן לבעל העיטור שכתב שאין ש"צ פוטר אלא מי שאינו בקי וכו' ע"כ. וע"ע לעיל אות ג' ד"ה גם, בשם הריטב"א והגר"א. ובב"י סימן נ"ט כתב בשם הרוקח סימן רי"ח, ראש השנה ויוהכ"פ דאוושי ברכות שומע מפי ש"צ כל התפילה ויוצא. ואע"פ שש"צ מוציאו, מצוה מן המובחר שיהא היחיד מתפלל בעצמו, שיש בהם כמה מילי דרחמי כייף איניש ליביה ומכוון וכו' ע"כ. ועיין מש"כ על זה מהרשד"ם בתשו' או"ח סימן א' ומש"כ עליו הר"י קריספין בס' שמו יצחק. וז"ל הארחות חיים הל' ר"ה אות ט', עתה פשט המנהג ברוב, שאין שום אדם בקי רוצה לפטור עצמו בש"צ ואפילו בר"ה ויוהכ"פ, ומתפללין כולן בלחש. ונראה לומר כי המנהג לפי שאין אנו בקיאין בכוונה שנכוון בש"צ מראש ועד סוף ע"כ. וכבר בבארות יצחק הלכות ברכת המוציא ס"ק פ"ב ביררנו העניין בס"ד וצייננו להרבה מקומות כזה:

וקשה לכאורה כיוון שמנהגינו שכל אחד אומר בלחש כל הברכות, נמצא שיוצאין אנו בתפילת עצמינו ולא בתפילת הש"צ, והדר למהוי כתפילת לחש דלהגאונים אינן אלא שבע. ברם לפי מה שנתבאר בס"ד לעיל דהטעם שתיקנו שלא לומר בלחש כי אם שבע, הוא משום שלא להטריח על הציבור, א"נ משום דבעינן שיהו התקיעות על סדר ברכות שיוצאין בהן ידי חובה, א"כ אתי שפיר, דלא שייך כשאומרים יחד עם הש"צ, ופשוט. וע"ע בדברי רבי' יונה, שהביא מהרי"ץ שם דף ע"א ד"ה ומצאתי. וטעמא דנהיגינן לומר מלה במלה בלחש ולא סגי לשמוע מהש"צ, הוא משום שמא יסיח דעתו ולא ישמע קצת מהברכה שאז לא יי"ח כמבואר לעיל, וא"כ חזר הדבר להיות כיחיד שאינו שומע מהש"צ דמודו הגאונים דמתפלל תשע כמו שנתבאר לעיל אות ט' ד"ה והגם:

יב) העולה מכל האמור, דמנהגינו שהש"צ מתפלל מיד בקול רם, הוא נכון וקיים ועיקר, כי יסודתו בהררי קדש לצאת בו גם ידי סברת הגאונים, שבלחש אין מתפללים כי אם שבע דווקא. וכמו שכתב מהרי"ץ בשם הראנ"ח. ובעניותנו הוספנו לעיל לחזק הדבר בביאור טעמם ונימוקם אשר לא עמדו ע"ז הבאים אחריהם ולפיכך דחו דבריהם, ואנן אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי, וחזר הדין. ואע"ג דמרן הב"י כתב שפשט המנהג בכל העולם להתפלל תשע ע"ש, כל זה איננו שווה לדידן שמחזיקים במנהגים קדומים כזה וכיו"ב בדוכתי טובא, היפך משאר קהילות ישראל שנתחלפו מנהגיהם, ונהרא נהרא ופשטיה. והן אמנם לדידהו לכאורה ליכא בזה משום ספק ברכות, מאחר דמנהגם כמאן דאמר תשע, וקיימ"ל דבמקום מנהג ל"א סב"ל כנודע. ברם אפשר דמנהגם הוקבע ונתפשט לומר תשע מאחר דלדברי הרמב"ן וסיעתו גם להגאונים אפשר להתפלל תשע בלחש אלא דסגי בשבע. משא"כ לדברינו כמבואר, וא"כ חזר הספק וניעור:

ולעניין החשש שכתבו הריטב"א והגר"א (הובאו דבריהם לעיל אות ג' ד"ה גם) שהציבור מסיחין דעתם, הא מילתא לא שייכא לדידן שהציבור אומרים עמו בלחש מלה במלה. גם אין אנו נוהגין כלל שיאמר הש"צ במוסף פיוטים. דהר"מ המאירי והמג"א (שם ד"ה ואשכחן) כתבו דמהאיי טעמא בפיוטים אין יי"ח האידנא בשמיעה מהש"צ, ולדידן נטול חשש זה, באופן דמדינא אפילו מי שאינו בקי יוכל לצאת יד"ח ממנו אם יכוון דעתו:

מכאן יש ללמוד גם לעניין נדון יחיד שטעה והתפלל שבע, כי בפחד יצחק ע' מוסף דף נ"ב ע"ג הובאו דברי מהר"א שר-שלום באזילה (בעל אמונת חכמים) שנסתפק לעניין מי שבמוסף ר"ה כשהגיע להשיאנו, הלך אחר הרגל לשונו ואמר רצה ומודים ושים שלום, אם צריך לחזור לראש, שי"ל שלא יהיה דיעבד שלנו פחות מלכתחילה של הגאונים וכו'. וה' פחד יצחק השיבו דכיון דהריצ"ג והרא"ש הכריעו להתפלל תשע, אין בדברי הגאונים ממש אף לא לעניין דיעבד עש"ב. וכן הועתק בקיצור בעיקרי הד"ט סימן ל' אות ל"ד. והנה לפי שיטתנו שדברי הגאונים, חיים וקיימים, ממילא יש לפסוק גם להנוהגים תשע, דעכ"פ בדיעבד שהתפלל שבע לא יכניס עצמו לסב"ל. אלא שיש לעיין לכאורה בעיקר נדונם, דעד כאן לא אמרו הגאונים אלא בסתמא כמנהגם שהיחידים היו מתפללים שבע, וממילא הש"צ כשהתפלל תשע בקו"ר התכוון להוציאם [ועיין לעיל סוף אות ט'], משא"כ האידנא. ואפילו אם יאמר לש"צ בפירוש להתכוון עליו באופן מיוחד זה, מ"מ הלא אין עשרה להוציאם בזה אלא אחד. מיהו מהא דשלחן ערוך סי' קכ"ד סעיף י' איכא למילף דשפיר דאמי כה"ג ואפילו אין הש"צ מתכוון עליו רק הוא יכוון דעתו מראש ועד סוף, ועע"ש באחרונים: