סימן קי"ט - הלכות הושענא רבה, ושמיני עצרת,ושמחת־תורה

[א] ביום שביעי של־סוכות, שהוא הושענא רבה, נוהגין להיות ניעורים כל הלילה לעסוק בתורה. בתחילה קוראים כל ספר דברים (ופרשת וזאת הברכה, נוהגין לקרותה אז שמו"ת לצאת ידי חובה, כסדר דלעיל סימן נ"ד סעיף י"ג). ומפרשת בראשית, עד אשר ברא אלהים לעשות. [ויש מקומות הנוהגים שהרב דורש בנתיים בפני הקהל בדברי תורה, ונושאים ונותנים בהלכה ובמדרש וכדומה]. ואח"כ אם נותר פנאי, קוראים אִדְּרָא זוטא, ויש נוהגין לקרות תהלים במקום האִדרא. והטעם לַלימוד אז, לפי שֶׁבֶּחָג נידונין על המים, שכל חיי האדם תלויים במים, והיום הוא יום האחרון שֶׁלֶּ־חָג והכל הולך אחר החיתום. וגם תלמידי־חכמים ובני הישיבות, צריכים לקרוא אז כל ספר דברים כדלעיל, ולא יעסקו אז בלימוד גמרא ופוסקים, אלא אחרי־כן. ועל פי הקבלה הטעם לפי שהוא זמן גמר החיתום, כי בראש השנה נכתבים, וביום כיפור נחתמים חותם פנימי העיקרי, ובליל הושענא רבה נחתמים פעם שנית חותם חיצון. שהפתקים אשר נחתמו ביוהכ"פ, נמסרים עתה ביד השלוחים על ענשי פורענות בני־אדם, לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב ולא חזר בתשובה בימים שמיוהכ"פ עד הושענא רבה. ולפיכך יש קצת מקומות שנוהגים להתפלל ערבית דהושענא רבה, בהכנעה ונעימה של ר"ה ויום הכיפורים. ויש שמרבים אז (קצת) נרות בבית הכנסת כמו ביום הכפורים, וגם בשחרית{א}: 

[ב] דין ברכות השחר וברכות התורה, הם כדלעיל סימן צ"ג סעיף ג' לעניין ליל שבועות{ב}. ומנהגינו שהתפילה ביום זה כמו בשאר ימי חוהמ"ע, דהיינו שאין מוסיפין לומר מזמורים ונשמת כל חי וכיו"ב כבשבת ויום טוב. ואחרי ההלל חוזרין ההושענות של כל הימים, ומקיפין ז' פעמים ומרבים תחינות כמו שכתוב בסידורים{ג}: 

[ג] ביום זה יכולים אפילו לכתחילה לקרות ק"ש ולהתפלל שחרית תֶּכֶף שעלה עמוד השחר, מפני ריבוי ההושענות והתחינות שצריכים לאמרם אחרי ההלל, ומה־גם שניעורים כל הלילה. וכן הוא מנהגינו פשוט. ואת הזמירות אומרים קודם עלות השחר, אבל אין מברכים אז על הציצית מאחר שזמנה משיכיר בין תכלת ללבן (כדלעיל סימן ח' סעיף י"ט). ויש מקומות שמקילין לקרות ק"ש ולהתפלל עוד קודם עלות השחר, אלא שבסיום התפילה קודם חֶבְטַת ערבה מברכין על הציצית וחוזרין לקרות את שמע{ד} ויש להם על־מה שיסמוכו, אבל היא קולא יתירה, ואין לעשות כן אלא במקום שכבר נהגו. מאידך יש בזמנינו החושבים שהם מהדרים וממתינים מלהתפלל גם ביום זה עם הנץ החמה (עיין לעיל סימן ט"ז סעיף א'), אבל יצא שכרם בהפסדם, כי הנסיון הראה שרובם ככולם באים על־ידי־זה לידי מכשול, לפי שהם נרדמים או מתנמנמים בק"ש וברכותיה מפני רוב העייפות, ומתפללים וקוראים ההלל וכדומה במהירות רבה ובלא שום כוונה. ואין זו אלא עצת יצר־הרע דוקא ביום זה שהוא יום חיתום הדין שצריך אדרבה להתפלל בהתעוררות גדולה ופחד ומורא, וקל וחומר שנוסף עוון שינה חוץ לסוכה{ה}: 

[ד] מנהג נביאים שכל אחד יטול ביום זה ערבה מיוחדת מלבד הערבה שבלולב, לחבוט אותה. וכל הדברים הפוסלים בערבה שבלולב, פוסלים גם בערבה זו. אלא שאם נשרו אפילו רוב העלים, כשרה. ואפילו עָלֶה אחד בבד אחד, כשרה. ומכל־מקום הידור מצוה הוא שיהיו בה עַלִּים הרבה ובדים ארוכים. והמנהג לקחת ה' בדים, ויש נוהגין ג' בדים, ואוגדים אותם בפני עצמן בעלי לולב או ערבה{ו}: 

[ה] בשעת ההלל יש לאחוז רק את הלולב והאתרוג, ולא את הערבה דְּחֶבְטָה, אבל בהקפות נוהגין לאחוז את כולם{ז}. והמנהג פשוט לומר גם י"ג מדות{ח} (זולת קצת מהשאמי שאין אומרים אותם{ט}) ויש נוהגין אז לתקוע בשופר סימן תשר"ת כדי לעורר את הרחמים{י}: 

[ו] בסיום התפילה אחרי עלינו לשבח, חובטין את הערבות בקרקע ג' או חמש פעמים, ודי בזה אפילו לא נחסרו העלים. ואומר תחילה, יהי רצון שיכבשו וכו'. ותוך כדי חֶבְטָה אומר, חביט חביט ולא בריך. ולאחר החבטה לא יזרקם על הקרקע משום ביזוי מצוה. וטוב להצניעם, ויש בזה סגולת שמירה{יא}: 

[ז] אסור לאכול את האתרוג כל שבעת ימי הֶחָג, מאחר שהוקצה למצותו, ואפילו בהושע"ר אחר שקיים המצוה, ורק מליל שמיני עצרת ואילך מותר. ובחו"ל שעושין שני ימים טובים, אסור עד ליל תשיעי{יב}. ואין מברכין עליו שהחיינו כשאוכלין אותו, לפי שהוא דר באילן משנה לשנה{יג}: 

[ח] בארץ ישראל אין לשבת בסוכה בליל שמיני עצרת ויומו, אפילו בלא לברך, מפני שנראה כמוסיף (אבל לפני סוכות, ואף בערב סוכות, אין חשש בזה). ולא יסתור הסוכה ביום שביעי, אבל מזמן מנחה קטנה ומעלה מוציא את הכלים ממנה, ומכין את הבית לכבוד יום טוב. ואם אין לו מקום אחר לאכול אלא בסוכה, צריך לִפְחוֹת מן הסכך ד' על ד' טפחים, לעשות היכר שיושב בה שלא לשם מצות סוכה. ובחוצה־לארץ מצוה לאכול ולישַן בסוכה בליל שמיני עצרת וכל היום, אלא שאין מברכין, מפני שאין הישיבה בה אלא מפני הספק. ובשמיני סמוך לחשיכה יכול לפנות את הכלים מן הסוכה לתוך הבית. אבל לא יסדרם ביום, משום דהוי כמכין מיום טוב לחבירו: 

[והיום] התשיעי שֶׁלֶּ־חָג, שהוא גם כן שמיני עצרת, נקרא שמחת־תורה, לפי שמסיימין בו את התורה ושמחים בה. ובארץ ישראל עושין שמחת־תורה ביום שמיני{יד}: 

[ט] שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, ולפיכך אומרים בו שהחיינו בקידוש, משא"כ בשביעי של־פסח{טו}. ונוהגים בחו"ל לאחר את תפילת ערבית עד שתחשך, כדי שלא יבואו לקדש מבעוד יום ואז יצטרך לברך על הסוכה, ואיך יזכיר בקידוש שמיני עצרת דהוי תרתי דסתרי{טז}. ואין צורך עתה שהגדול שבציבור (או חזן בית־הכנסת) יסדיר את התפילה, רק יודיע שהתפילה כמו ביום טוב ראשון זולת שאומרים את יום חג שמיני עצרת הזה זמן שמחתינו{יז} באהבה (כן הוא בנוסח בלדי, ובשאמי אומרים שמיני חג עצרת) וכו'{יח}. ומי שטעה ואמר את יום חג הסוכות הזה, אפשר שיצא ידי־חובתו ואינו צריך לחזור, ובפרט כשכבר סיים ברכת שים שלום{יט}: 

[י] יש נוהגים לעשות שני חתני־תורה, אחד המסיים פרשת וזאת הברכה מן ולאשר אמר עד לעיני כל ישראל, ואחד המתחיל בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות. הראשון מברך תחילה וסוף ומחזירין הספר ואומרים פיוט ומוציאין ספר שני, ומברך הקורא בראשית תחילה וסוף. והרוב נוהגים שחתן אחד קורא הסיום יחד עם ההתחלה בלא שום הפסק ובברכה אחת תחילה ואחת בסוף, על־ידי שמוציאין ביום זה שני ספרי התורה כאחד, או שקודם סיום וזאת הברכה מוציאין ספר שני לקריאת בראשית. וכשסיים פסוק ולכל היד החזקה וגו' לעיני כל ישראל, מתרגמו התורגמן, וכל הקהל שונים בקול־רם יחד את הפסוק, ומתחילים מיד פסוק בראשית ברא וגו'. ובנתיים פונה הקורא לימינו שם פתחו כבר ספר בראשית, וכשסיימו הקהל לקרות הפסוק מתחיל הוא וקורא (ומתרגמו התורגמן, ומחליפים מקום הספרים), עד אשר ברא אלהים לעשות{כ}: 

[יא]יש אומרים שראוי שחתן־תורה יהיה תלמיד חכם ולכל הפחות מחשובי הקהל, אבל המנהג שכל המרבה במחיר זוכה{כא}: 

[יב] רבים נוהגים שכל ילדי בית־הכנסת, הקטנים וקטני־הקטנים, עולים לספר תורה אחד אחד, לקרות פסוקי ולאשר אמר וגו', או פסוקים אחרים מן הפרשה{כב}. [ויש מקומות שאינם נוהגים כן, והם מעלים כל קטני הקטנים בארבע שבתות הנזכרות לעיל סימן ס' סוף סעיף ג']: 

[יג] אחר קריאת בראשית, מוציאין כל ספרי תורה שבהיכל, ואומרים פיוטים בשמחה רבה ומקיפים התיבה{כג}, ורבים נוהגים גם בליל שמח"ת לעשות כן{כד}: 

[יד] בזמן ההקפות, מנהגינו שמכניסים בפעם הראשונה לבית־הכנסת בניהם הקטנים כבני שנה או שנתיים, ומעטרים אותם במלבושים נאים, ומתנדבים עבור אנשי בית־הכנסת פירות ומיני קליות ומתיקה וכיו"ב, ויש מתנדבים ג"כ מטפחת לספר תורה{כה}: 

[טו]בסיום הפיוטים יש נוהגים לומר ברכה לָרבים{כו}. ותרגום ההפטרה ביום זה, יש נוהגים שאומרים כל הילדים יחד{כז}: 

[טז] מנהגינו שהכהנים נושאים כפיהם גם במוסף כמו תמיד, משום דלא שכיח שכרות אצלינו{כח}. אבל אם שתו רביעית יין, לא{כט}: 

[יז] יום שמחת־תורה שחל להיות בשבת (בארץ ישראל), צריך להקפיד לעשות סעודת שחרית קודם חצות היום שאז הוא זמנה, כי מצות היום בשלוש סעודות, משא"כ כשחל בחוֹל דליכא קפידא בזה, מאחר שאין נוהגין אז לאכול סעודה שלישית (כדלעיל סימן צ"ח סעיף ג'). לפיכך כשחל בשבת ישכימו להתפלל, כדי שיוכלו לומר כל הפיוטים והתפילות, ויספיקו לקדש ולסעוד קודם חצות היום{ל}: 

[יח] יש נוהגין שחתני־התורה עושין משתה ושמחה בביתם לריעיהם לסיומה של תורה ולהתחלתה, דאיתא במדרש{לא}, על האמור בשלמה המלך, ויבוא ירושלם ויעמוד לפני ארון ברית י"י וגו' ויעש משתה לכל עבדיו{לב}, אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה{לג}: