סימן קי"ד - הלכות תפילות יום הכפורים

[א] בעוד שהקהל מתקבצים לבית הכנסת, מתחיל ש"צ לומר פיוט לך אלי תשוקתי וכו' כדי לצאת ידי חובת הסוברים שצריך להתוודות אחר האכילה. ואעפ"י שהוא וידוי, מכל מקום המנהג שהקהל יושבים. ואח"כ אומר שמע קולי וכו'{א}. וכשחל יום הכפורים בשבת, מנהג השאמי שלא לומר סדר הַקְבָּלַת שבת ולכה דודי ובמה מדליקין, אבל מזמור שיר ליום השבת אומרים{ב}. ובבלדי אומרים כל הסדר, דהיינו שיר השירים, לכו נרננה וכו' לכה דודי, בר־יוחאי, ובמה מדליקין{ג}. אמנם מזמור שיר ליום השבת אומרים [אחרי כל נדרי] בבלדי אפילו כשחל יוהכ"פ בחול{ד}: 

[ב] אחרי פיוט שמע קולי, מוציא הגדול שבציבור ספר תורה היותר מובהק ומֻגָּהּ להתרת כל נדרי, ואומר תחילה פסוק אור זרוע לצדיק וגו' והציבור אומרים אחריו שבע פעמים, ומניחו על התיבה. ויש נוהגים להוציא ג' ספרי תורה, ויש נוהגים שבעה. ושלושה אנשים מתירים לו בנוסח זה, שרוי לך, מחול לך, מותר לך, ג' פעמים. ואומר ברעד ובכיה, פיוט יראים שלחוני וכו'. ואח"כ אומר בישיבה של־מעלה וכו', כל נדרי וכו'. ושונה כל נדרי וכו' שלוש פעמים. וכל זה מֵעוֹמֵד, הן הש"צ והן הציבור. (דהיינו שעומדים מֵעֵת הוצאת ספר תורה, עד אחרי ברכת שהחיינו, כדלקמן סעיף ג'). ואם אפשר שתהיה אמירת כל נדרי מבעוד יום, טוב הדבר. אבל מפני רבוי העם שמתקבצים לבית־הכנסת וקצתם מאחרים, נוהגים לאמרו אחרי חָשיכה{ה}: 

[ג] ואחר כך אומר ברכת שהחיינו, ויכוין להוציא את הציבור. ומכל־מקום טוב שהשומע יכוין שלא יצא בברכתו אלא יברך בעצמו בלחש, וימהר לסיים קודם לו כדי שיענה אמן{ו}: 

[ד] אומרים השכבות למתים ביום הכפורים, משום דזכירת המתים משברת ומכניעה לבו של אדם. ועוד לפי שגם המתים צריכין כפרה, כדאִיתַּא בספרֵי{ז} כפר לעמך ישראל, אלו החיים. אשר פדית, אלו המתים. מלמד שהמתים צריכין כפרה. וטוב לידור צדקה בעבורם (עיין להלן בחלק יורה דעה הלכות נדרים ושבועות סימן קס"ח סעיף ד'). וסמך לזה בסוף פרשת תצוה, כתיב אחת בשנה יכפר{ח}, וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לי"י. ומועילה הצדקה בעבור המתים, כי ה' בוחן לבבות שאם היה זה המת חי, גם־כן היה נותן צדקה. והחי יכול לבקש להקל דין המת, כמו דוד שהתפלל על אבשלום, והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם{ט}: 

[ה]בליל יום הכפורים ויומו, נוהגים לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם{י}: 

[ו] ערבית שחרית מוסף מנחה ונעילה, מתוודה היחיד בסיום תפילתו, והש"צ באמצע החֶזְרָה (כמובן חוץ מערבית שאין בה חזרה). וצריכים לעמוד אז, וטוב שיכפפו קומתם, וכן המנהג. ואין להישען אז על דבר שאם ינטל אותו דבר, יפול. ויש נוהגים לחזור ולהתוודות בפיהם עם הש"צ ואין מסתפקים בשמיעה ממנו. וכשמזכיר את החטא, יש אומרים כי טוב להכות באגרוף על הלב, כלומר, אתה גרמת לי שחטאתי. סדר הוידוי הכתוב בסידורים, אומרים כולם בשוה. ומי שיודע בעצמו חטא שלא נזכר בוידוי, כיון שהוא אומר את הוידוי בלחש, נכון שיפרט את החטא ההוא, ויתוודה עליו במרירות הלב ובדמעות שליש. וכן אם החטא הוא אחד מהמפורשים בוידוי, אזי כשמגיע אליו יתמרמר עליו ביותר. עוונות שהתוודה עליהם ביום הכפורים שעבר, אף־על־פי שהוא יודע שלא עשה אותם יותר, מכל־מקום יכול לחזור ולהתודות עליהם, והרי זה משובח, שנאמר{יא} וחטאתי נגדי תמיד{יב}: 

 [ז] מנהג הבלדי ליפול על פניהם בכל תפילה ותפילה (ואפילו בערבית ומוסף), מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית{יג}, ובשאמי אין נופלין כלל{יד}: 

[ח] הרבה חילוקי מנהגים יש באמירת הסליחות והתחנונים והוידויים וכו' וסדריהם, וכמפורש בסידורים כל מקום לפי מנהגו. ובדרך כלל השאמי אומרים הסליחות הקבועות בסידורי הספרדים. ובבלדי (וכן יש מהשאמי) כפי הסדר שבתכלאל נוסח תימן, דהיינו שפותח הש"צ תחילה בפסוקי ואני ברוב חסדך וגו' ואח"כ אומר מתוך קובץ הסליחות מה שירצו מהם, כפי כוחם וכפי הזמן בלי מספר קבוע, הן בלילה הן ביום, ובין כל סליחה אומרים אל מלך וי"ג מדות, והכל מיושב. ויש מדקדקין לומר בלילה י"ג סליחות כנגד י"ג מדות, ויש שאין מקפידין רק להשלים כ"ו סליחות כמניין הוי"ה במשך כל יום הכפורים, ויש כ"א כמניין אהי"ה. ויש שמקפידים ביום לומר י"ג סליחות קדמוניות המועתקות מסידור רבי' סעדיה גאון, פתיחתן כי על רחמיך אנו בטוחים וכו' וחתימתן הרבינו לפשוע וביקש ציר בעדינו וכו'. ומסיים ואומר דרכי שבעה רועים וכו' ואחריו סדר הָרַחֲמִים (הנקרא בלשון ערב נַצְדְּ אַל־רחמים){טו}: 

[ט]דיני ברכות השחר ביום הכפורים, הם כמו שנתבאר לעיל בהלכות תשעה באב סימן ק"ה סעיף ו': 

[י] טוב להריח כמה פעמים בבשמים ולברך עליהם כדי להשלים מאה ברכות, וכן נוהגים. אמנם כל זמן שלא הסיח דעתו, אסור לברך שנית דהוי ברכה לבטלה. על כן צריך להפסיק בנתים זמן גדול שיהא היסח הדעת. וטוב שיריח בכל פעם בשמים אחרים אף שהם ממין אחד, ומכל־שכן אם יש לו שלשה מינים כגון עצי בשמים, עשבי בשמים, ומיני בשמים. ואם יכוין לכל ברכות השליח־צבור והקוראים בתורה והמפטירים, לא יחסרו לו רק שלש ברכות לתשלום מאה, וישלים באלו שעל הבשמים{טז}: 

[יא] עיקר כפרת העוונות ביום הזה היא בשביל העינוי, ולכן לא יצפה מתי יסתיים הצום ובבקר יאמר מי יתן ערב, אלא אדרבא ישמח על כל רגע שסובל צער העינוי מאכילה ושתייה וכו'{יז}: 

[יב] כשיש תינוק לִמּוֹל, מלין אותו קודם המוסף, ותחילה מחזירים הס"ת למקומו, ויוצאים למקום המילה, וכשחוזרים אומרים [והוא רחום וכו'] אשרי יושבי וכו' וקדיש ומוסף{יח}. ואינו מברך על הכוס כלל, ומברך על הבשמים, ואשר קידש ידיד מבטן{יט}. מוהל הנוהג למצוץ ביין לא יזלפו בפה, רק ביד ומוצץ בפה כדרכו{כ}. ומותר לו לחטא את פיו במשקה מרובה ב"אלכוהול", ולא חיישינן שמא יבלע, מפני שאינו ראוי לשתייה לשום אדם{כא}: 

[יג] מה שנוהגין בשאר קהילות להשתחוות וליפול על הפנים בסדר־עבודה, זכר למקדש, אינו נהוג אצלינו{כב} וכנז"ל סימן ק"י סעיף י"ז: 

[יד] תפילת נעילה מרוממת מאד על כל ארבע תפילות היום, ומזמינים להיות שליח־ציבור את הגדול שבהם, או מחשוביהם. והיא תפילה נוספת ביום הקדוש הזה לעורר רחמים בעת נעילת שערי היכל העליון, שקודם שינעלו תיכנס תפילתינו. ולכן בכל מקום שנזכר בתפילה זו לשון כתיבה, אומרים חתימה תמורתו, אך אם טעה ואמר כתיבה אינו חוזר. וזמנה הוא כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה עם צאת־הכוכבים. ולפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה ואפילו הכי אומרים חתמנו, לפי שאין הדין מסתלק עד שיגמרו ישראל את סדריהם למטה{כג}: 

[טו] מתפללין ערבית לאחר צאת הכוכבים, ויש להעמיד שליח־צבור הגון, ויתפללו בנחת ובכוונה, ואומרים הבדלה בתפילה. ולאחר התפילה מברכים על הלבנה. ואחר כך מנהגינו לומר איש לרעהו בשמחה ובטוב לבב{כד} תְּבֻשָּׂר במחילה וסליחה וכפרה (כדלעיל סימן ק"י סעיף ו') והולכין לבתיהם לשלום: 

[טז] אחרי צאת־הכוכבים ותוספת מחול על הקודש (כדלעיל סימן קי"ג סעיף א') מותרים במלאכה, רחיצה סיכה ונעילת הסנדל, בתנאי שיאמרו תחילה ברוך המבדיל בין קודש לחול. אבל אכילה ושתייה אסור עד שיעשו הבדלה{כה}: 

[יז] בהבדלה של מוצאי יום הכפורים, צריכין לברך דוקא על נר ששָבַת, ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים, או "גפרור" וכדומה, ולא במה שהודלק מהם. והמובחר הוא להדליק נר אחד מן הנר שהדליק אתמול בביתו (עיין לעיל סימן קי"ב סעיף ח') ולברך על שניהם, לצאת ידי דעת הסוברים שאין לברך על נר שלא נעשה להאיר אלא רק לכבוד היום. ואם אין לו נר בביתו, יביא את הנר הדולק מבית־הכנסת וידליק עוד אחד מזה הנר ויברך עליהם. ויש אומרים שבשעת הדוחק מברכין על הנר שהודלק מנר של גוי, או מאור שהודלק משלהבת שהוציאו מאבנים, או מאור שהודלק משלהבת של "גפרור" וכדומה. ואין אומרים הפסוקים אל י"י ויאר לנו וגו', אלא רק כוס ישועות וגו', ומברכין על הכוס ועל הנר והמבדיל. ואין מברכין על הבשמים, ואפילו כשחל יוהכ"פ בשבת, אלא שאז אומרים אל י"י ויאר לנו, כמו בשאר מוצאי שבת{כו}: 

[יח] מצוה להרבות בסעודה ולשמוח במוצאי יום הכפורים, שהוא נחשב קצת יום־טוב. דְּאִיתַּא בַּמִּדְרָשׁ{כז} שבמוצאי יום הכפורים בת קול יוצאת ואומרת, לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך{כח}: 

[יט] המדקדקים במצוות, מתחילים לעסוק מיד במוצאי יום הכפורים בעשיית הסוכה, ובארבעה מינים שבלולב, לקיים{כט} ילכו מחיל אל חיל{ל}: 

[כ] בימים שבין יום הכפורים לסוכות, אין להתענות אפילו ביום שמת בו אביו או אמו{לא}, לפי שהם ימי שמחה שהיו מחנכים בהם את המזבח בימי שלמה, וגם אנחנו עוסקים במצות בניין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים, לכבוד אדון האדונים מקדש ישראל והזמנים{לב}: