סימן קי"ג - הלכות יום הכפורים

[א] כתוב{א} בחֹדש השביעי בעשור לחֹדש תענו את נפשותיכם, וכל מלאכה לא תעשו וגו'. וקיבלו חז"ל שחמישה דברים הם הנחשבים עינוי ואסורים ביום הכפורים, ואלו הן. א' אכילה ושתייה, ב' רחיצה, ג' סיכה, ד' נעילת הסנדל, ה' תשמיש המטה. ואסור גם כן בכל המלאכות ובטלטול, כמו בשבת{ב}. וכיון שצריכין להוסיף מחול על הקודש, לכן אסורים בכל אלו מבעוד יום זמן מועט קודם בין השמשות{ג}, וכן במוצאי יום הכפורים זמן מועט לאחר צאת הכוכבים{ד}: 

[ב]אסור ליגע באוכלין ובמשקין, אלא אם־כן כשצריכים לתת לילדים קטנים{ה}: 

[ג] דיני איסור רחיצה ביוהכ"פ, הם כמו בתשעה באב, וכמבואר לעיל סימן ק"ה סעיפים י"ג י"ד{ו}. וגם יום הכפורים אינו אסור רק ברחיצה של תענוג. וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו. ואף לתפילת מנחה, נעילה, וערבית, לא ירחץ אצבעותיו{ז}: 

[ד]החולה אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו{ח}. כלה בתוך שלשים יום משנישאת, רוחצת פניה כדי שלא תתגנה על בעלה{ט}: 

[ה] סיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהְמא, ואפילו על מקצת גופו. אך חולה אעפ"י שאין בו סכנה, סך כדרכו. ומי שיש בו חֲטָטִין (פי' אבעבועות, פצעים), במקומות שאין רגילים הבריאים לסוך בחול, כמו אצלינו, אסור לו לסוך משום דמוכח שהוא עושה לרפואה{י}: 

[ו] אסור לנעול סנדל או מנעל, אפילו אם הסנדל של עץ אלא שהוא מחופה בעור. אבל אם אינו מחופה בעור, או עשוי מבגד או מ"גומי", או גמי או קש, או לבדים, מותר{יא}. ואפילו מי שצריך ללכת בין הגויים, אסור בנעילת הסנדל{יב}. ובמקומות שמצויים עקרבים או שאר דברים נושכים, מותר{יג}: 

[ז] אם ירדו גשמים ורוצה לילך מביתו לבית־הכנסת או להיפך, והוא אסטניס שמצטער הרבה לילך במקום הגשמים בלי סנדל, מותר, אלא שלפני פתח בית־הכנסת, יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא יגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה, כדי שלא יצטרך לרחוץ ידיו. ועדיף יותר שינעל סנדלים שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל. ואם יש בקרקע רפש וטיט, כל בני־אדם נחשבים אסטניסים לזה{יד}: 

[ח] מותר לעמוד על כַּרִים וכסתות אפילו הן של עור, אבל בתפילת העמידה אסור לעמוד אפילו על כרים וכסתות שאינם של עור משום שנראה כמתגאה. אך מותר לו לעמוד על שאר דברים, אם אינם גבוהים ג' טפחים מן הארץ{טו}: 

[ט] כל חולה אף־על־פי שאין בו סכנה, או מי שיש לו מכה ברגלו, וכן היולדת כל שלשים יום, מותרין בנעילת הסנדל, לפי שהצינה קשה להם{טז}: 

[י] גם מעוברות ומניקות, חייבות להתענות כל היום אעפ"י שהן מצטערות{יז}. ומניקה שֶׁוַּלְדָּהּ חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה, ואם תתענה יהיה סכנה לולד, לא תתענה{יח}: 

[יא] מעוברת שהריחה איזה מאכל ונתאוותה לו, וידוע שאם אין נותנין לה ממה שהיא מתאווה היא וּוַלדה מסוכנים, לכן אם אמרה צריכה אני לאכול אף־על־פי שאין פניה משתנים (או שרואים שפניה משתנים אף־על־פי שאינה אומרת כלום{יט}), לוחשים לה באזנה שהיום הוא יום הכפורים, כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך, שאולי שכחה שהוא יום הכפורים. ואם לא נתיישבה דעתה, מאכילין אותה מתחילה דבר מועט, שטובלין אצבע בָרוטב וכדומה ונותנים לתוך פיה,

 כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך. ואם לאו, נותנים לה פחות מכשיעור (המבואר לקמן סעיף י"ג) מן הרוטב. ואם לאו, מן המאכל עצמו. ואם עדיין לא נתיישבה, נותנין לה די צרכה{כ}. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא, ומתנהגים עִמו כמו שכתבנו. אבל כל זמן שלא נשתנו פניו, אין מאכילין אותו אף־על־פי שהוא אומר צריך אני{כא}: 

[יב] יולדת או מפלת, וכן חולה שיש בו סכנה, לענין אכילה ושתייה וחילול יום הכפורים, דינם כמו בחילול שבת, וכמבואר לעיל בהלכות שבת סימן ע"א וסימן ע"ב. אלא שלעניין אכילה ושתייה, אפילו כמה רופאים אומרים שאינו צריך, ואפילו אומרים שהאכילה או השתייה תזיק לו והחולה אומר שהוא צריך, ואפילו הוא אומר שעדיין אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל יכבד עליו החולי ויסתכן, שומעין לו ומאכילין אותו. כי לעניין אכילה ושתייה הוא יותר מבין בעצמו, וכמו שנאמר{כב} לב יודע מָרַת נפשו{כג}: 

[יג] כשמאכילין את המעוברת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומרים להם, אם יודע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כרגיל עד שתבין כי די לך. אבל אם אפשר לך שלא לאכול בפעם אחת כשיעור, עשה כך. ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה, דהיינו כ־30 גרם (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביום הכפורים, הוא כַּכּוֹתֶבֶת הגסה, דהיינו תמרה גדולה, שהיא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה), וישהה קצת, ושוב יאכל כך. וישהה בין אכילה לאכילה, עד שיהא מסוף אכילה הראשונה עד תחילת האכילה השניה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס. וכן יכול לאכול אפילו הרבה פעמים רק שלא יהיו שתי אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס, מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת). ובשתייה ישתה בפעם אחת קצת

 פחות מִמְּלוֹא לֻגְמָיו, כל אדם לפי מה־שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו (ובאדם בינוני, שיעורו כ־40 גרם), וישהה גם־כן קצת ויחזור וישתה. ושהיות אלו יהיו גם־כן לכל הפחות כדי אכילת פרס, או על כל פנים לפחות כדי שתיית רביעית (עיין לעיל סימן ל"ז סעיף ה'). ואכילה ושתייה אינן מצטרפות. ויש לשקול קודם יום הכפורים שיעורים אלו, כדי שידעו אותם אֶל נכון{כד}: 

[יד] ויולדת תוך שלושה ימים (עיין לעיל בהלכות שבת סימן ע"ב סעיף ד') לא תתענה כלל{כה}, אלא תאכל כדרכה. ואם אמרה שאינה צריכה, תאכל בכל פעם פחות מהשיעור{כו}: 

[טו] חולה שאין בו סכנה, מותר לו לבלוע תרופות בצורת "גלולות" או טיפות אם טעמן מר, ובתנאי שלא ישתה עמהן מים. ואם אין טעמן מר, אפשר להתיר ע"י בליעתם כשהם עטופים בנייר דק ורך{כז}. ובשני אופנים אלו, יכול להקל על הבליעה ע"י שיאסוף תחילה רוק בפיו{כח}: 

[טז]מי שאחזו בֻּלמוֹס, והוא חולִי מחמת רעבון, וסימניו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיֵאוֹרו עיניו{כט}: 

[יז] בכל אלו שמאכילים אותם משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר, מאכילים אותם מאכל איסור{ל}. ואם מאכילים אותם דבר איסור, יש להאכילם פחות פחות מכזית אם די להם בכך{לא}: 

[יח] אם דעתו מיושבת, מברך לפניהם ולאחריהם, אבל קידוש לא יעשה. ובברכת־המזון יאמר יעלה ויבוא, ואם חל בשבת יאמר גם רצה והחליצנו. אך אם שכח לאמרם, אינו צריך לחזור ולברך, לפי שאין חיוב היום לאכול פת{לב}: 

[יט] קטן וקטנה פחותים מט' שנים, אפילו אם רצונם להתענות קצת, אין מניחים אותם, שלא יבאו חס־ושלום לידי סכנה. אבל משיש להם ט' שנים שלימות והם בריאים, מחנכים אותם שיתענו קצת ולא יאכלו בבוקר עד לאחר שעה או כמה שעות ממה שהם רגילים לאכול, לפי כוחם{לג}. ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה, יש לחנכם גם קודם ט' שנים{לד}, אך אם נתלכלכו בצואתם יכולים לרחצם{לה}. ומאחת־עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, צריכים להתענות כל היום{לו}. אלא א"כ הם חלשים, סומכים על דעת המקילים בזה{לז}. אבל נקיבה בת י"ב שנה ויום אחד, וזכר בן י"ג שנה ויום אחד, הרי הם כגדולים וחייבים להתענות כל היום גם אם הם חלשים{לח}: