סימן ק"ט - הלכות חודש אלול, וערב ראש השנה

[א] מראש חדש אלול עד אחרי יום הכפורים, המה ימי רצון. ואעפ"י שבכל השנה הקב"ה מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה, להיותם ימי רחמים ורצון. כי בראש חדש אלול עלה משה רבינו אל הר סיני לקבל לוחות שניות, ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשירי בתשרִי, שהיה אז גמר כפרה. ומאז הוקדשו ימים אלו לימי רצון, ויום עשירי בתשרי ליום הכפורים{א}. וסמך לזה מהפסוק ואשר לא צדה והאלהים אִ'נה ל'ידו ו'שמתי ל'ך{ב} ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה. וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה{ג}. עוד אמרו דורשי רשומות, ומל י"י אלהיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך{ד} ראשי תיבות אלול. וכן א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י{ה} ראשי תיבות אלול. וכן א'יש ל'רעהו ו'מתנות ל'אביונים{ו} ראשי תיבות אלול. רמז לשלשה דברים, שהם תשובה, תפילה וצדקה שצריכין להזדרז בהם בחודש זה. ומל י"י וגו', רומז לתשובה. אני לדודי וגו', רומז לתפילה שהיא רנת דודים. איש לרעהו ומתנות לאביונים, רומז לצדקה{ז}: 

[ב] מיום שאחרי ראש חדש אלול, נוהגים להשכים ולבוא לבתי כנסיות באשמורת האחרונה של־לילה לומר סליחות ותחנונים, עד יום הכפורים{ח}, חוץ משבתות וראש־השנה. ולכן קוראים אותם בשם "אשמורות"{ט}. וצריכין ליטול ידיהם תחילה ולברך על נטילת ידים. אמנם לאחר האשמורות טוב ליטול הידים שנית בלא ברכה, כיון שהנטילה הראשונה היתה קודם עלות השחר{י}. ונוהגים לומר תחילה גם יתר ברכות השחר וברכות התורה, ויש נוהגים לאמרם רק אחר גמר האשמורות{יא}: 

[ג] השליח־צבור, יתעטף בִּטְלִיתוֹ המצויצת קודם שמתחיל. ולא יברך עליה, משום דקיימא לן דלילה לאו זמן ציצית הוא (עיין לעיל סימן ח' סעיף י"ט). ומנהגינו שגם כל הקהל מתעטפים, וקודם התחלת התפילה כשרואים שהגיע זמן ציצית, מברך הממונה בקול־רם להוציא את כולם ידי חובתם{יב} (ועיין שם סעיף י"ח). ונוהגים לחלק האשמורות לשלושה שלוחי ציבור, והשני מתחיל מן אלהינו שבשמים, שמע קולינו וכו'. והשלישי מתחיל מן אם אפס רובע הקן{יג}. וצריך לומר האשמורות בתחינה וקול בכי{יד}. ולא נהגו שהמתפלל האשמורות מתפלל כל אותו יום, כמו שיש סוברים. אלא מזמינים אחרים כרצונם, וכרגיל בשאר ימות השנה{טו}. ובמשך כל זמן אמירתם הקהל יושבים, ורק הש"צ עומד. חוץ מבוידוי שעומדים בכפיפת קומה (ואין להישען, כמו שיתבאר בס"ד לקמן סימן קי"ד סעיף ו'), ואח"כ זוקפים ונשארים עומדים עד סיום פסקת בטרם שחקים. ויש מהשאמי שנוהגין לעמוד גם באמירת אל מלך יושב וכו' ושלוש עשרה מדות{טז}: 

[ד] נוהגים לתקוע בשופר בכל יום לאחר סיום האשמורות{יז} (יש התוקעים ממש בסוף, דהיינו אחרי עשה למען שמך, ויש לפני כן{יח}) תשר"ת, דהיינו ת'קיעה ש'ברים תר'ועה ת'קיעה. ויש מהשאמי שתוקעין גם בשעת אמירת י"ג מדות{יט}. חוץ מערב ראש השנה שאין תוקעין בו, כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצוה{כ}. וכן בין ר"ה ליום הכפורים, אין תוקעים{כא}. וטעם התקיעות בחודש זה, כדי לעורר את העם לתשובה. כי כן הוא טבע השופר לעורר ולהחריד, כמו שאמר הכתוב{כב} היתקע שופר בְּעִיר, ועם לא יחרדו{כג}. וקצת מהשאמי נוהגין מראש חודש אלול עד הושענא רבה, לומר שחרית ומנחה לאחר התפילה, את המזמור{כד} לדוד י"י אורי וישעי{כה}: 

[ה] יחיד האומר אשמורות, אינו רשאי לומר שלש עשרה מדות כהוייתן, וכן כשעדיין לא באו עשרה לבית הכנסת. אלא נוהגים לומר שני השמות בחילוף א"ת ב"ש כזה, מְצֹפָץ מְצֹפָץ אל רחום וגו'{כו}. אבל במקום שנזכרו שלש עשרה מדות, כגון זכור לנו ברית שלש עשרה מדות וכדומה, אין מדלגים{כז}. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי כגון רחמנא אדכר לן וכו', מרן דבשמיא וכו' מחי ומסי וכו' מנהגינו שאומרים אותן אעפ"י שאין עשרה, וכל זה אפילו יחיד ממש{כח}. ויש סוברים שכשאין עשרה בתחילת האשמורות, צריך לומר את הקדיש כשיבואו, ומנהגינו אינו כן{כט}: 

[ו] אם אין פנאי לומר כל האשמורות, יקצרו ויאמרו לכל הפחות את י"ב הסליחות המסודרות באלפ"א בית"א. ואלו הן המחוייבות כפי סדרן של ראשונים ועל פי רבינו האר"י ז"ל. בתחילה אשרי יושבי, וקדיש. לך י"י הצדקה. אל מלך. ויעבור. בעת רצון. א) רחמנא וכו' ויעבור. ב) אנשי אמונה. ג) תמהנו (שהוא על סדר תשר"ק). ד) אל תעש עמנו כלה. ה) אשמנו בגדנו. ו) אשמנו מכל עם וכו' לעינינו עשקו. [אך את אשמנו באומר ובפועל, אפשר לדלג]. ז) אלהינו שבשמים. ח) עננו אבינו. ט) אדון הסליחות. י) עשה למען אמיתך. יא) נפילת פנים, לדוד אליך י"י נפשי אשא. יב) אליך י"י נשאתי עיני{ל}: 

[ז] אָבֵל תוך שבעה, אסור לו לצאת מביתו ללכת לבית־הכנסת לאמירת האשמורות, ואפילו בערב ראש השנה, לפי שאין מנהגינו להרבות בסליחות אז יותר משאר ימים{לא}. אלא הציבור אומרים האשמורות בבית־הכנסת, ואחר־כך באים לבית־האבל לתפילה{לב}: 

[ח] משבת שלאחר תשעה באב ואילך, מפטירים בשבע שבתות שבע דנחמתא, וסימנם נו"ע ארק"ש. דהיינו נ'חמו נחמו. ו'תאמר ציון. ע'ניה סוערה. א'נכי אנכי. ר'ני עקרה. ק'ומי אורי. ש'וש אשיש{לג}, ומנהגינו להקדים פסוק ונודע בגויים{לד}. אבל אם חל יום א' דראש חדש אלול בשבת, דוחין עניה סוערה, ומפטירין השמים כסאי, לפי שהיא מדינא דתלמודא, או מפני שיש בה גם־כן מנחמות ירושלם{לה}. [ובשבת פרשת כי תצא שאז מפטירין רני עקרה, לא נהגו להשלים עליה גם עניה סוערה, אעפ"י שהיא סמוכה לה{לו}]. ואם טעה ואמר עניה סוערה, אם נזכר קודם שבירך לאחריה, יאמר גם השמים כסאי ויברך לאחריה. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות, יאמר השמים כסאי בלא ברכות{לז}. ויש מהשאמי שנוהגים להפטיר אז עניה סוערה, ולא השמים כסאי{לח}. ואם חל ראש חדש אלול באחד בשבת, יש דוחין הפטרת מחר חודש, מפני שאין בה מנחמות ירושלם ומפטירין עניה סוערה. ויש שמפטירין מחר חודש מפני שהיא מדינא דתלמודא, וכן עיקר, בפרט למנהג הבלדי{טל}: 

[ט] ידקדקו לבחור שלוחי־צבור שיתפללו בימים נוראים אנשים הגונים וגדולים בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא. וגם שיהיו מבני שלושים שנה ומעלה, שאז כבר נחה רתיחת דם הבחרות ונכנע ליבם. וגם שיהיו נשואים (ויהיו להם ילדים), שהם שופכים ליבם ומפילים תחנונים מקירות הלב. וכן ידקדקו לבחור תוקע בעל תורה ויראה כפי מה שאפשר להם למצוא. מיהו כל ישראל כשרים, רק שיהיו מרוצים לקהל. ואם רואה שיש מחלוקת בדבר, ימנע עצמו אף־על־פי שיעמוד מי שאינו הגון{מ}: 

[י] אָבֵל כל שנים עשר חודש אחר פטירת אביו או אמו, מנהגינו שהוא יכול להיות שליח־צבור אפילו בראש־השנה ויום־ הכפורים, וכן תוקע בראש השנה{מא}: 

[יא] שלוחי צבור שיתפללו בימים נוראים, וכן התוקע, ראוי שיפרישו את עצמם שלושה ימים לפני ראש השנה ויום הכפורים, מכל דבר המביא לידי טומאה. וילמדו כפי יכלתם פירושי התפילות והפיוטים, והלכות התקיעות בספרי רבותינו הפוסקים. וגם ילמדו בספרי מוסר המעוררים את לב האדם לירא מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ. ומה־טוב שילמד גם־כן סודות התקיעות{מב}, אם הוא ראוי לכך: 

[יב] נוהגין לעשות התרת נדרים בערב־ראש־השנה בסיום תפילת שחרית אחרי עלינו לשבח. (ורמז לדבר, לא' יחל' דברו' ככל'{מג}, סופי תיבות אלול{מד}). והמנהג שחולקים את הקהל לִשְׁנַיִם, אלו שבצד זה ואלו שבצד זה, ועומד אחד מצד האחד ואומר בלשון רבים, שמעו נא רבותינו וכו' לפני הקהל שבצד השני, והם משיבים הכל יהיו מותרים לכם וכו'. ומוסר מודעא, ואומר יהי רצון וכו' והם משיבים הכל מותרים לכם וכו'. ואח"כ עומד אחד מהצד השני, ואומר לפני הראשונים כנז"ל{מה}: 

[יג] אין מנהגינו להתענות בעשרת ימי תשובה, אבל בערב ראש השנה יש נוהגים להתענות{מו}. וכל אדם ישתדל לעסוק כל אותו היום בתורה ובמצוות ובתשובה, בפרט מעבירות שבין אדם לחבירו. וראוי שלא ימתין עד ערב יום הכפורים, אלא יקדים את עצמו היום לבקש מחבירו מחילה{מז}: 

[יד] יש נוהגים לילך להתחנן בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית בבית־הקברות על קברי הצדיקים, וכן על קברי אבותיהם, ונותנים שם צדקה לעניים. ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, שימליצו טוב בעדינו ביום הדין. וגם מחמת שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום הוא קדוש וטהור והתפילה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת־קודש. ויעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים. אבל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, כי קרוב הדבר שיהיה בכלל מה שנאמר{מח} לא ימָצא בך וגו' ודורש אל המתים. אך יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר{מט}. וכשבא לבית־הקברות, אם לא ראה את הקברים שלושים יום, צריך לברך כדלעיל סימן מ"ו סעיף ט': 

[טו] יש נוהגים לטבול בערב ראש השנה במקוה כשרה (אנשים, ולא נשים{נ}). ומצוה על כל אדם להסתפר ולהתרחץ לכבוד יום־טוב. ויש להיזהר להסתפר קודם חצות (ובדיעבד אפשר כל היום{נא}). וירבה בצדקה כפי כוחו, כי סגולתה לכפר עוונות וזדונות. ולובשים בגדים נאים בראש־השנה, להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לאור משפטינו{נב}: