[א] משחרב בית המקדש, תיקנו חכמינו ז"ל שבכל שמחה יהא בה זכר לַחָרְבָּן, כמו שנאמר{א} אם אשכחך ירושלם וגו' אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. וגזרו שלא יבנה לו ישראל בנין מסוייד ומצוייר כבנין המלכים. ולא יסייד את כל ביתו בסיד, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד, כדי לזכור החרבן{ב}:
[ב] וכן תיקנו חז"ל שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים, ואפילו סעודת מצוה כמילה וחתונה, לא יתן כל התבשילין הראויין לסעודה. (ובזמנינו לפי שאין סדר קבוע לתבשילין אלא כל אחד מביא כפי יכלתו, אין נוהגין כך{ג}). וכן האשה לא תתקשט בכל תכשיטיה בפעם אחת, אלא תשייר בכל פעם אחד מהם. והחתן בזמן חופתו, נותנים מעט אפר מֻקְלֶה על ראשו במקום הנחת תפילין{ד}, כדי שיתקיים בנו הכתוב{ה} לתת להם פאר תחת אפר. ומה שנוהגים האשכנזים בשעת השידוכין לשבור כלי זכר לחרבן{ו}, אין נוהגין אצלינו. וגם מה שנוהגין בזמנינו בחופה אחרי ז' ברכות ששובר החתן כוס זכוכית, לא נהגו בתימן, אלא אפר מוקלה כנז' לעיל{ז}:
[ג] וכן גזרו חז"ל שלא לשמוע שום כלי שיר. וכשהוא על היין, אסור אפילו שירה בפה, אא"כ הם דברי תושבחות להקב"ה כנהוג. ולצורך מצוה כגון לשמחת חתן וכלה, מותר אפילו בכלי שיר, ומכל־מקום אין לשמוח ביותר. ודברים של ניבול פה, פשיטא שאסור בלאו־הכי{ח}:
[ד] השמר לך מלראות קניגנאות (פי' ציד־חיות) של גויים, וכן מחול או שום דבר של שמחתם. ואם תשמע קולם שמחים, תיאנח ותצטער על חרבן ירושלם, ותתפלל להקב"ה עליה. ואפילו לקניגנאות של ישראל אסור ללכת, משום דהוי מושב לצים{ט}:
[ה] הרואה מקום בית־המקדש בחרבנו, דהיינו הר־הבית או הכותל המערבי, צריך לומר תחילה את הפסוק{י} בית קדשנו ותפארתנו אשר הִֽ–ללוך אבותינו, היה לשריפת אש, וכל מחמדינו היה לחָרְבָּה{יא}. ואחר־כך יקרע כל בגדיו (חוץ מהמעיל העליון וטלית־קטן ו"גופיה") לצד שמאלו עד שיגלה את ליבו, בידו ולא במספריים או בסכין, מֵעוֹמֵד ולא מִיּוֹשֵׁב. ולא יְאַחֶה קְרָע זה לעולם{יב}. ואם ראהו כבר בתוך שלושים יום, אינו צריך לקרוע אפילו אם לא קרע בפעם הראשונה, כגון שהיה אז שבת ויום טוב, או ששגג או הזיד ולא קרע{יג}. [ועיין עוד בשלחן ערוך סימן תקס"א ובאחרונים, יתר הדינים והפרטים לעניין הרואה ערי יהודה וירושלם בחרבנן]:
[ו] אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה אפילו בשמחה של־מצוה כגון חתונה או פורים{יד}, שנאמר{טו} אז ימלא שחוק פינו, אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: