סימן ק"ג - הלכות בין המְצרים, ושבוע שחל בו תשעה באב

[א] כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החָרבן, לכן נוהגין כמה ענייני אבילות מיום זה עד תשעה באב. אין נושאין נשים אפילו מי שעדיין לא קיים מצות פרו ורבו{א}, ואפילו סעודת־שידוכין אין עושין בימים אלו{ב}, ולא סעודת חנוכת־הבית וכיו"ב. ורבים נמנעים אפילו מסתם שירה בפה{ג} (חוץ מבשבתות). ורק סעודות של־מצוה שהגיע זמנן, עושים, כגון מילה ופדיון הבן, ואז שרים כרגיל ואפילו בשבוע שחל בו תשעה באב{ד}: 

[ב] ונוהגים גם כן שאין קונים ואין לובשים בגד חדש מי"ז בתמוז, והוא הדין שלא לקנות כלי חדש, משום שיש בזה שמחה, וגם שהיה צריך לברך שהחיינו. ואפילו בשבת אין לובשין חדש. ועל מילה ופדיון הבן מברכים שהחיינו, שלא להחמיץ את המצוה. ועל פרי יש להקל לברך שהחיינו ובפרט בשבת, או אפילו בחול אם לא ימצא פרי זה לאחר תשעה באב{ה}. ולא יכו את התלמידים או הבנים בימים אלו{ו}: 

[ג] וכן נוהגים רבים שלא להסתפר בימים אלו דהיינו מי"ז בתמוז{ז} לא שערות הראש ולא שער הזקן ולא כל שיער שבגופו. חוץ מהשפה העליונה שבזקן, כל שמעכב את האכילה, מותר. ואסור לגדולים לספר את הקטנים. ויש שנוהגים לימנע מלהסתפר רק בשבוע שחל בו תשעה באב כפי עיקר הדין{ח}. ומי שלא הספיק להסתפר קודם י"ז בתמוז ושערו מגודל באופן שצריך להסתפר לכבוד שבת, מותר לו להסתפר גם אחרי ראש חודש [חוץ משבוע שחל בו ת"ב], אבל צריך להשתדל לא להגיע לידי כך{ט}: 

[ד]מותר לקצוץ הציפרניים אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב{י}, ויש מחמירים{יא}: 

[ה] בשלושת השבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, מפטירים תלת דפורענותא, שהן דברי ירמיהו, חזון ישעיהו, איכה היתה, וסימנם דח"א, לפי מנהג הבלדי{יב}. ובשאמי מפטירין דברי ירמיהו, שמעו דבר י"י, חזון ישעיהו, וסימנם דש"ח{יג}. ואפילו כשחל ראש חדש אב להיות בשבת, אין מפטירין השמים כסאי, אלא שמעו בשאמי{יד}, וחזון ישעיהו בבלדי{טו}. ואין מְשַנים נעימתם, רק יש שמנמיכים הקול קצת. וכן אין אומרים קינות בשום שבת. ויש נוהגים להעלות להפטריות אלו חשובי וזקני בית־הכנסת{טז}, ונכון הדבר, מפני שהן תוכחה{יז}: 

[ו] בכל שבתות אלו, לובשים בגדי שבת וטלית של־שבת, גם בשבת הסמוכה לתשעה באב ואפילו בשבת שחל בו תשעה באב ונדחה ליום ראשון. וכן אין למנוע פריסת הפרוכת של־ארון־הקודש אפילו אם היא מיוחדת לשבת{יח}: 

[ז] משנכנס אב, ממעטים בַּשִּׂמחה. אין בונים בניין של־שמחה או בניין שהוא רק להרוחה. ומי שקצץ עם גוי לצייר לו את ביתו, אם הוא יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר תשעה באב, נכון הדבר. ואם לאו, מותר. וישראל שיש לו דין ודברים עם גוי, ישתמט ממנו, מפני שמזלו רעוע{יט}. אם אפשר ישתמט כל החדש, ולכל הפחות עד לאחר תשעה באב. ואין מברכין על הלבנה עד לאחר תשעה באב{כ}, ועיין לקמן סימן ק"ה סעיף כ"ב: 

[ח] בשאר קהילות ישראל נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בתשעת הימים שמן ראש חדש עד לאחר תשעה באב, ואפילו תבשיל שנתבשל בו בשר או שיש בו שומן ואפילו בשר־עוף{כא}. אבל בקהילות תימן לא נתקבל מנהג זה, ואפילו בשבוע שחל בו תשעה באב אין נמנעים אפילו מאכילת בשר־בהמה ומִשְּׁתיית יין{כב}, זולת בסעודה המפסקת כדינא דתלמודא. ואז נוהגים להחמיר להימנע אפילו מאכילת בשר עוף (כדלקמן סימן ק"ד סעיף ג'): 

[ט] שבוע שחל בו ת"ב אסור לכבס, והוא הדין לגהץ. ולפני כן, מותר{כג}. ואסור לכבס או לגהץ אז אפילו חלוק או בגד שאינו רוצה ללבשו כעת, אלא להניחו לאחר תשעה באב, ואפילו במכונת כביסה. וכן אסור אז ללבוש, או להציע במטות, אפילו את המכובסים מקודם, ובכלל זה הבגדים הפנימיים העשויים לזיעה, כגון "גופיות" ו"גרביים". והוא הדין ל"מגבות" ומפות־ שולחן. ולכן צריך ללבוש מקודם כל הבגדים שיצטרכו לשבוע שחל בו ת"ב, במשך כשעה אחת. ואם שכחו להכין מקודם, יש עצה ללכלך הבגד מעט בקרקע או בתריסי חלונות וכיו"ב מקומות שיש בהן אבק קודם שילבשנו, שעל־ידי זה סר חידושו. וחיתולים שמלפפין בהן את התינוקות, שמלכלכין אותן תָּדֵּיר, מותר לכבסן. ואפילו בגדי שאר ילדים קטנים, נוהגים להקל. ומכל מקום אין לכבס הרבה ביחד, ויכבסו בצנעא אם אפשר. ומנעלים שהוסר צבעם, מותר לצחצחם, אבל ראוי שלא להבריקם{כד}: 

[י] אִיתַּא בתלמוד יְרוּשְׁלְמִי, שנשים הנוהגות שלא לסדר החוטין לאריגה משנכנס אב, משום שזה נקרא שְׁתִי, על־שם שבטלה אבן שְׁתָיָה (שממנה הושתת העולם, פי' נתייסד) שהיתה בבית המקדש, אסור להתיר להן{כה}. ועפ"ז קצת נשים נוהגות שלא לעסוק בתפירת בגדים (והוא הדין רקמה) גם מראש חדש אב, שהכל הוא בכלל זה, לפי שהשתי הוא תחילת המלאכה. ולא רק לתפור לצורך עצמן או לבני־ביתן, אלא אפילו לאחרים ואפילו עבור גויים. ויש נשים שאינן נמנעות מתפירה אלא בשבוע שחל בו ת"ב. וגם זה רק לצורך עצמן או לבני־ביתן, אבל כשנתנו להן אחרים המלאכה מקודם, עושות אפילו בערב ת"ב, ואפילו עבור יהודים. ולצורך גדול כגון לנישואין שיהיו מיד אחרי ת"ב, מותר לתפור ע"י אומן גוי, ואפילו בת"ב עצמו{כו}. ובגד שנפרם או נקרע, נוהגים להתיר לתפרו, וכן לחבר כפתור שנתלש, או לעשות טלאי{כז}: 

[יא] אין ראוי לרחוץ את הגוף במים חמים בשבוע שחל בו ת"ב. אך במים צוננים או בפושרים הנוטים לצוננים, מותר{כח}. ואפילו עם סבון (לשם נקיון, לא לתענוג ולריח טוב) מותר{כט}. ולרפואה, כגון יולדת או אדם חלוש שציווה אותו הרופא לרחוץ, מותרים לרחוץ אפילו בחמים{ל}: 

[יב] ורחיצה בים ובבריכות מים, מותר לפי הדין אפילו בערב תשעה באב, אעפ"י שיש בזה תענוג. אלא שיש נמנעים מזה בזמנינו מי"ז בתמוז מפני שהם ימי סכנה, כיון שנשמעו כמה אסונות רח"ל{לא}. ולשטוף רצפת הבית במים, מותר{לב}: 

[יג] אָבֵל שחל יום שלשים שלו בי"ח בתמוז או אחר־כך עד ערב שבת הסמוכה לתשעה באב, מותר לו להסתפר אפילו להנוהגין איסור תספורת מי"ז בתמוז כדלעיל סעיף ג'. אבל בשבוע שחל בו ת"ב, גם בִּכְהַאיֵי גְּוַנָא אסור בכבוס ובתספורת. ויש אוסרים מראש חדש{לג}: 

[יד] כל הדברים האסורים דלעיל, מותרים מיד במוצאי תשעה באב, כדלקמן סימן ק"ה סעיף כ"ג. [והלשון "שבוע" שחל בו תשעה באב, אינו אלא מפני שאין ת"ב חל ביום קבוע. והכוונה רק לימים שלפניו, כגון אם חל ביום שלישי מותרים בַּכֹּל בהמשך אותו השבוע עצמו{לד}]. ותשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, אין נוהגין אז דיני שבוע שחל בו ת"ב, כדלקמן סימן ק"ו סעיף א': 

[טו] כתבו המקובלים שראוי לכל ירא שמים לבכות ולומר תיקון חצות בכל יום מימי בין המצרים (חוץ מראש־חודש וערב־שבת), לאחר חצות היום וכל שכן אחר חצות הלילה{לה}. ויזהר גם־כן מאוד בימים אלה למעט בשחוק ובתענוג, כי כל העולמות מצטערים בחרבן הבית, והכל תלוי בתשובה. ובעוונותינו הרבים, כל דור שלא נבנה בימיו, כאילו נחרב בימיו. ואם יתבונן בזה, יקרע סְגוֹר־לבבו{לו}: