[א] כל דבר שיש בו טרחא יתירה ואינו לצורך המועד, אסור לעשותו בפרהסיא, כדי שיחוג וישמח ולא יזלזל במועד. הלכך אסור להסיע ולישא מִטַּלטליו וכלי ביתו בחול־המועד מדירה שבחצר זו לדירה שבחצר אחרת, וקל וחומר מעיר לעיר, אפילו מדירה כעורה לנאה. אבל מבית לבית בחצר אחת, מותר. וכן אם שתי החצירות סמוכות ויש פתח ביניהן, מותר להוציא החפצים דרך שם. ובמקום הפסד, מותר אפילו מעיר לעיר. וכן מדירה שאינה שלו לדירה שהיא שלו, מותר משום שמחת יום־טוב, ששמחה היא לאדם לדור בדירה שהיא שלו{א}:
[ב]דבר הידוע וניכר שהוא לצורך המועד, מותר להעביר{ב}, כגון מקרר וכיוצא בזה:
[ג] אם צריך להכניס פירותיו או שאר סחורה, מפני שהוא ירא מפני גנבים או משאר הפסד, כל מה שאפשר לעשות בצנעא יעשה. ואם אי אפשר לעשות בצנעא, מותר לעשות אפילו בפרהסיא{ג}:
[ד] בתפילות חול־המועד, מנהג הבלדי שאין מדלגין פסוק והוא רחום [וכן בראש חודש]{ד}. ואומרים את יום מקרא קודש הזה, את יום "מועד" חג המצות, או הסוכות, הזה{ה}. ובקדושה דמוסף, אומרים וְעמך במקום עם עמך [וכן בראש־חודש]{ו}. ובשבת חוהמ"ע אומרים עם עמך, כשאר שבתות ויו"ט [וכן בראש־חודש שחל בשבת]{ז}:
[ה] לא יחשוב אדם, כיון שאסור לעשות מלאכה בימי חול המועד, אם כן אוֹכַל ואשתה ואישן וְאֶטַּייל ואשמח בהם לענג את הגוף, וישכח עונג ותועלת נפשו ונשמתו, חלילה לעשות כן. כי לא ניתנו המועדים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה בלי שום מלאכה המטרידה, והמה ימי רצון ומוצלחים בלימודם. אלא יענג עצמו במאכל ובמשתה וכיו"ב כפי הראוי, ושאר היום יהיה קודש לעבודת ה'{ח}: