|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
האוכל סנדויץ' בסוכה ושולחנו בתוך הבית, האם יצא - עניין דרך ארץ באכילת סנדויץ' |
||||||||
מספר צפיות: 11231 | ||||||||
האם ממידת דרך ארץ לאכול סנדויטש? ונפק"מ למחלוקת פוסקי זמנינו בדין אכילת סנדויטש בסוכה כששלחנו בתוך הבית. מעשה מבעל מנחת אלעזר ממונקאטש, ודברי החיד"א בסיבת ירידת הדורות. מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א במוצש"ק שלח לך התש"ע נעבור לנושא אחר. אבל נקדים עניין נוסף, ואח"כ תבינו את הקשר. בגמ' מסכת סוכה דף כ"ח ע"א, מתני' מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. אמרו להם ב"ה לב"ש, לא כך היה מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר. אמרו להם ב"ש משם ראיה. בתמיהה. ויש גירסא בלי תמיהה. אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. ובדף ג' בגמרא יש אריכות ופלפול שלם על מה מדובר, האם על סוכה גדולה או סוכה קטנה, ומה הטעם, והאם יש הבדל בטעם בין הגדולה לקטנה, אם הפסול מצד השיעור של הסוכה, או שמא ימשך אחר שלחנו. הרי"ף והרמב"ם פוסקים, וכך להלכה הובא בשו"ע סימן תרל"ד כמו שיטתם, ששני העניינים הם מאותה סיבה, טעמייהו דבית שמאי ובית הלל, והלכה בזה כבית שמאי. למרות שיש הרבה ראשונים שסוברים הפוך, שהן שתי מחלוקות ללא קשר. לפני שניכנס לעניין הזה, שואלים פה מה הפירוש? הם הלכו לבקר את ר' יוחנן בן החורנית וראו אותו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר. באים בית שמאי ואומרים, לא, הם כן אמרו לו. וכי זו מחלוקת במציאות? איך היה? לכאורה יש פה ויכוח מה היה במציאות. על מה מתווכחים? שאלה פשוטה. ראיתי באחרונים דבר נחמד, שבעצם ר' יוחנן בן החורנית היה אז חולה, הלכו לבקרו ומצאוהו שהיה חולה, וחולה פטור מן הסוכה. כעת כשראו ששלחנו בתוך הבית, מה יגידו לו, לא קיימת מצות סוכה? מסכן, לא מספיק שהוא חולה עוד יצערו אותו. לכן הם שתקו, לא אמרו כלום, כי בלאו הכי הוא פטור. אבל אחר כך, בהזדמנות אחרת שפגשו אותו אחרי שהבריא אמרו לו זאת, וכנראה זקני בית הלל לא היו באותו מעמד ולא שמעו מה שזקני בית שמאי אמרו לו אח"כ. ממילא זה מתיישב. והדבר רמוז במלה שהלכו זקני ב"ש, 'את הדרך ילכו בה' זה ביקור חולים. הלכו לקיים מצות גמ"ח, כמו שלמדו חז"ל מהפסוק הזה. עוד מעט תשמעו מדוע אני מדבר על זה, למרות שעכשיו איננו חג הסוכות. להלכה נפסק בשו"ע, אם אדם יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית, לא קיים מצות סוכה, גזירה שמא ימשך אחר שלחנו. ראיתי שמתווכחים גדולי תורה בדור שלנו, מה הדין אם אדם אוכל סנדויטש, הרי הוא לא אוכל סנדויטש על השלחן, לא מתוך צלחת. א"כ לכאורה אין את הגזירה שמא ימשך על שלחנו, אולי הוא יימשך אחרי הסנדויטש. דנו בזה, האם גם בסנדויטש יש את הגזירה שמא ימשך על שלחנו או לא. אני מדבר על סנדויטש רגיל שאנשים אוכלים. כריך. צריכים לדעת מאיפה בכלל התחיל כל הנושא הזה של סנדויטש. היום משתמשים במושג סנדויטש לכמה דברים. יש עצים שקוראים להם סנדויטש, דיקט בשני הצדדים ובאמצע מילוי. גם אצל ילדים, בין הגדול והקטן, לבינוני קוראים סנדויטש. זה כבר נהיה שם מושאל. בכל אופן תראו, כתוב כך, מה שכתבת בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ונדפס בקונטריס הלכות והליכות בשמו, שבאכילת סנדויטש לא שייך הגזירה שמא ימשך על שלחנו, דאינו השלחן לגביו אלא כארון בלבד. תשמעו סברא שאומר הרב אלישיב, השלחן לא עושה לך כלום, הוא כמו ארון. א"כ אפילו שהשלחן בתוך הבית, אין קשר בינך לבינו. בא הרב אשר וייס שליט"א ואומר כך, בעניי אין זה נראה. אלא כל כי האיי גוונא לא פלוג. לא חילקו. וגם בסברא אין נראה לחלק כלל, דמכל מקום יושב הוא ליד השלחן שיש עליו אוכל ומשקה. הוא טוען, מאחר ויש על השלחן עוד כל מיני דברים, נכון שהוא אוכל סנדויטש, אבל יש עוד דברים על השלחן, ואולי ירצה אח"כ לקחת משהו, וממילא ימשך אחר השלחן. ומה בין מי שצלחתו לפניו בתוך הסוכה, ומי שמאכלו בידו בתוך הסוכה? מה ההבדל אם אני אוכל בתוך צלחת, או אם אני אוכל סנדויטש? החשש הוא כיון שהוא סועד ושלחנו לפניו, ועל השלחן יש אוכל ומשקה, שמא ימשך לשבת במקום אחר כמו שאמרו כששלחנו בתוך הבית. ואם כן חשש זה שייך בסנדויטש, בדיוק כמו שיש בצלחת. ואינני רואה סברא לחלק בין זה לזה. אמנם מודינא שאם אינו יושב כלל ליד השלחן, אלא מחזיק את מאכלו בידו, ואין עיניו וליבו על המאכלים שבשלחן, מותר. אבל כל עוד הוא יושב ליד השלחן, יש חשש שיסתפק מן האוכל שיש עליו כדרך העולם, והרי הוא בכלל הגזירה. יוצא לפי דבריו שיש חילוק בין אם אתה יושב ליד השלחן ועיניו וליבו על המאכלים שבשלחן, לבין אם לא. הרב אלישיב לכאורה לא חילק בזה, ובסנדויטש אין את החשש שמא ימשך על שלחנו. נלך לפי הסדר. דבר ראשון, מה טוען הרב אשר וייס, לא פלוג. האם אתם מבינים את הטענה הזאת? אני לא הבנתי. מי לא חילק? חז"ל לא חילקו? בזמן חז"ל אכלו סנדויטש? מה זה לא פלוג רבנן. הרי לא אומרים סתם לא פלוג. [דרך אגב, לצערנו היום לא יודעים לקרוא, היום קוראים לא פְּלוג (בשו"א), אבותינו גרסו לא פַלּוג (בפת"ח, והלמ"ד דגושה). עכשיו מי שישמע את המבטא, יבין מה פירוש המלה הזאת. כמו כל דתַקּון רבנן, כך לא פלוג. לא חילקו חכמים.] איזה חכמים לא חילקו בסנדויטש? הרי בעבר אף אחד לא אכל סנדויטש. מאיפה התחיל כל עניין הסנדויטש בעולם. אמרו שיש סיפור, כנראה שהוא התפרסם בכמה עלונים, ומסתמא יש לזה מקור, שפעם אחת היה איזה נסיך גוי, בעיר באנגליה הנקראת סנדויטש, שהיה טרוד ועסוק כל־כך, כל הזמן במשחקי הקלפים וההימורים שלו, ולא רצה לבוא לאכול, ועלה לו רעיון לשים את הבשר בין פרוסות הלחם, וכך לאכול. לעשות סנדויטש, כך שהוא לא יצטרך להתעכב לאכול עם צלחת. אבל ברצוני להגיד לכם, שלא כ"כ פשוט הנושא הזה של אכילת סנדויטש. יש פה סיפור, בס"ד ממש קיבלתי אותו. כתוב כך, את הסיפור הזה שמעתי מפי הרב החסיד ר' מרדכי זאב ברויאר, נאסף עתה לבית עולמו. הוא סיפר לי מפי עד ראיה שהיה בשעת מעשה, שמלמד מה רב־כוחו של חינוך ילדים קטנים לדקדוק בהלכה. פעם אחת נסע רבי אלעזר ממונקאטש בעל מנחת אלעזר ברכבת. בעל שו"ת מנחת אלעזר, ר' חיים אלעזר ממונקאטש, מחבר כמה ספרים חשובים, כגון דברי תורה, נימוקי אורח חיים, שהיה לפני מאה שנה בערך, בדור לפני השואה. לפתע עלה לרכבת אדם שנראה כגוי גמור, גלוי־ראש, עם שפם עבות יושב מולם. באמצע הדרך הוא מוציא כריך לחם, בתוכו היה חתיכת נקניק של בשר טריפה, או גרוע מכך רח"ל בשר דבר אחר, אני לא זוכר מדויק מה היה סועד. בעל מנחת אלעזר מתבונן לרגע על הפנים שלו, ואומר לו בקול נרגש, יהודי, זה אסור. הוא מסתכל, כאילו מה אתה רוצה, לא התייחס, הגיב בקרירות. אבל הרב לא עזב אותו וקרא שוב, יהודי, אבל זה אסור. הוא התבלבל קצת, ובהה בעיניים, וניסה להכחיש את יהדותו, ולבסוף נשבר וזרק את זה. הרהורי תשובה שטפו את נפשו, והוא החליט בו במקום לחזור ליהדותו. אחרי דקות ארוכות, אזר הלה שלא ניכרה יהדותו כליל בכל מלבושיו אומץ, ושאל את המנחת אלעזר בהתרגשות, איך ידעת שאני יהודי? אף אחד לא מכיר אותי בתור יהודי, כולם חושבים שהוא גוי, ומזה עידן ועידנים אין אחד שמזהה אותו כיהודי, ואיך אתה ידעת? ענה לו כך, אני ראיתי איך אתה אוכל, ומהצורה שאכלת ניכר היה שאתה יהודי. אתה לקחת חתיכת בשר הורדת פיסה ואכלת, לא נגסת בשיניך וזללת כמו גויים. אמרתי, רק יהודי אוכל כך. ידעתי שזו גירסא דינקותא שלך, ואתה ממקור טהור. חינכו וגידלו אותך כמו יהודי, שלא אוכלים בצורה של זלילה. גויים נוגסים ואוכלים. מזה הבנתי שאתה יהודי, וכמה שתתרחק תישאר קרוב. מאותו היום, התחיל אותו אדם להתחזק, עד שחזר בתשובה שלימה. אני חושב כך. תראו. האמת היא שהדור שלנו קצת לא מבין את המושגים האלה. היום חינכו לא נכון, לפי עניות דעתי. בזמנינו הרגילו בתלמודי תורה ובבתי ספר שעושים סנדויטש ואוכלים, כדי לחסוך את ההגשה. אבל אין זו דרך ארץ. גם כשאוכלים סנדויטש, לא חייבים להכניס אותו לפה בשלימות, אפשר לחלק אותו לחלקים. האמהות והאבות שלנו בדורות שעברו, היו מלמדים את הילדים, לא לתפוס את האוכל בחמש אצבעות, רק בשלש אצבעות, שלא ייראה כגרגרנות. היום תופסים את הסנדויטש בעשר אצבעות, חמש מפה וחמש מפה. פיתה פלאפל, זה בכלל פראי. אבל לצערנו, פשוט כבר קהו החושים. הרגילו אותנו בצורה לא נכונה. אינני מטיף מוסר לאף אחד. גם על עצמי אני מדבר. רק בזמן האחרון התחלתי לשים לב לזה, שלצערנו פשוט הרגילו אותנו למושגים לא נכונים. שאלה מהקהל: הרב כותב את זה בשלחן ערוך המקוצר שאם אוכלים סנדויטש צריך לחתוך חתיכה חתיכה, אבל זה לא נוח. הרב: לא נוח? חשוב יותר לנהוג בדרך ארץ ומוסר. למעשה מי ששואל מבחינה הלכתית, מובא בבית יוסף (סימן ק"ע) לא רק שלא להכניס ביד גודל של כביצה, אלא גם לא להחזיק בפה שיעור כביצה. אבל היום אני רואה, עד כדי כך, לא רק שלא דנים על אכילת סנדויטש אם הדבר ראוי או לא, אלא כבר דנים מבחינה הלכתית האם יש בסנדויטש גזירה שמא ימשך אחר שלחנו לגבי סוכה או לא. כבר עושים מזה נידון הלכתי, ועוד טוענים לא פלוג. כי במציאות אין מה לדבר, זה לא היה בדורות שעברו. כל העניין הזה התחיל אצל הגויים, ולצערנו בסופו של דבר נכנס גם אלינו, ולא שמים לב. אני חושב שיש עניין להעיר על עצם צורת אכילת הסנדויטש. בספר וזאת הברכה פרק ב' דף י"ז וכן בפסקי תשובות, ראיתי שמביאים בזה מחלוקת. גם בעבר שמעתי ת"ח שמעירים על זה, אבל אז היה נראה לי מסברא בעלמא שזה בסדר. כי נכון שאין זו דרך ארץ לקחת פרוסה גדולה ולהכניס לפה, זו גרגרנות. אבל אם המאכל כך עשוי וזה הצורה שלו, היה נראה שזה אפשרי. וכך ראיתי עתה בפסק"ת שמביא סברות שמתירים מהטעם הזה, כיון שזו צורת האכילה. אבל הא גופא קשיא. על עצם צורת האכילה הזאת. תראו, אולי היה צריך להוסיף לפני כן עוד דבר. לכאורה על הויכוח בין הפוסקים שדיברנו, במשנ"ב מפורש הדבר. מרן אומר בסי' תרל"ד ס"ד מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו חוץ לסוכה ואכל, כאילו לא אכל בסוכה, אפילו אם היא סוכה גדולה גזירה שמא ימשך אחר שלחנו. בעל המשנ"ב בשעה"צ מסביר באריכות את המקורות, והוא אומר, נראה דכל זה דוקא ביושב על פתח הסוכה מבפנים, ולוקח מן המאכל שערוכים לפניו על השלחן מבחוץ, וכמו שצייר הגמרא דיתיב על פומא דמטללתא, דאז גזרינן שמא ימשך על שלחנו. אבל שלא בכה"ג שיושב בסוכה ואוכל ואינו לוקח מן השלחן כלל, רק שנוהג כמו עני שפתו בידו ואוכל, אז לא גזרו חכמים כלל שמא ימשך. א"כ לכאורה המשנ"ב כותב בהדיא, שאם אדם אוכל כמו עני, אין לו במה לטבל והוא לא צריך שלחן, לא גזרו חכמים שמא ימשך. רק אם יש לו מאכלים הערוכים על השלחן. א"כ לכאורה על מה הם מתווכחים אם פתו בידו, הרי הדין מפורש בשער הציון. אלא מאי, צריך לומר שיש הבדל. עני, פתו בידו, אבל הוא אוכל כמו יהודי. הוא אינו לוקח את הככר ומכניס אותו לפה, אלא מחזיק ביד ופורס חתיכה חתיכה ואוכל. אם מדובר על צורת אכילה כזאת, אזי בדברי המשנ"ב יש מקום להתווכח. נכון שהוא אוכל כך, אבל בכ"ז בגלל שיש שם שלחן, יש צד לומר שנלך אחר השלחן, כי יש לו קשר לשלחן. אבל אם מדובר על סנדויטש שמכניס את כולו לתוך הפה, לכאורה פה יש צד יותר גדול להגיד שהשלחן אינו קשור אליו כלל, כי אין לו שום שימוש בשלחן, הוא מכניס את כל המאכל בשלמות לפה. בתשובה לשאלה מהקהל: הלל הזקן שכרך מצה ומרור וקרבן פסח ביחד ואכל, אם נעשה חשבון לפי שיעור כזית לדידן, שזה כרביעית ביצה, זה בכלל לא הרבה. הקושיא תהיה רק לפי הסוברים שכזית הוא שיעור גדול. אבל לדידן שלשה זיתים, כזית מצה כזית מרור וכזית פסח, ביחד זה מגיע לשלשת רבעי ביצה, א"כ זה עדיין לא שיעור כביצה שאמרנו שזה לא דרך ארץ. ולשיטתם אפשר לומר דשאני התם שכך היא המצוה, לכן אין בזה משום חסרון דרך ארץ. בכל אופן, בפסקי תשובות מובא חילוקי דעות בזה. הוא כותב (שם בסימן ק"ע), אמנם בכל דבר שדרך העולם להחזיקו יותר מכביצה אין חשש להחזיקו בידו ואין בזה משום חוסר מדת דרך ארץ, וכגון סנדויטש (כריך) פיתה, וכל כיוצא בזה. ומביא מקור שו"ת אור לציון. ויש הסוברים שראוי להחמיר גם באלו. המקור מספר וזאת הברכה בשם הגר"י פישר. נזכרתי עוד דבר. בספר חידושי בתרא, בהגהותיו על המשנ"ב, גם הוא הבין שיש בזה בעיא. הוא עוד מוסיף ואומר לכאורה זה מאוס לראות את מקום הנגיסה, אפילו כשזה מונח בצלחת. אם הוא אוחז ביד, ידקדק לשמור שמקום הנגיסה לא תהיה כלפי חוץ. יש פה עוד עניין, כתוב שאדם לא ישוך פרוסה ויניחנה על השלחן שאדם לא יראה את מקום הנגיסה שלו. לכן אם הוא אוכל כך, רואים את מקום השיניים, וזו גם בעיא. המשך מהשיעור השבועי - קרח
בשיעור הקודם [מוצש"ק שלח לך ה'תש"ע] דיברנו בס"ד בנושא אכילת הסנדויטש. ברצוני לומר, ברור שאני מבין שדבר זה אינו פשוט, אבל הראו לי שיש בספר משנה הלכות חיזוק נוסף לכך, חוץ ממה שהבאנו בשם ספר וזאת הברכה. בספר משנה הלכות חלק ט"ו סימן ס"א, מביא שהשואל שאל אותו, כתוב במסכת דרך ארץ רבה, לא יאחז אדם פרוסה כביצה בידו, ואם עשה כן הרי זה רעבתן וגרגרן. ומביא את הבית יוסף שהזכרנו, שאם אדם אוחז פרוסה כביצה אפילו שאינו אוכל ממנו רק קצת, נקרא רעבתן. רק לכבוד סעודת שבת מובא בפוסקים שאפשר לחלק כביצה לכבוד הסעודה. אבל ככה סתם, רק כזית. אין לחלק למסובין מפרוסת הבציעה כמות גדולה כי זה גרגרנות. וכך גם אם אדם לוקח בשביל עצמו. הוא כותב שהשואל שאל, נפשו בשאלתו על מה סמכו העולם שיש מיני מאכלים כמו סנדוויצ'ים שמניחים בשר או דגים בין שתי חתיכות פת, וכן מאכל פיצה או פלאפל שמאכלו יותר מכביצה וגם נושכים בתוך המאכל בשיניו, אם הרגיל לאכול כזה נקרא רעבתן, או כיון דהעולם אין מקפידין אין זה רעבתן. והוא עונה, שאלה גדולה שאל. פשוט דדבר הלכה שהוא מובא בכל הפוסקים ובגמרא אין לדחות בקש. והלא דברי המס' דרך ארץ הובאו בטור ושו"ע או"ח סימן ק"ע להלכה וז"ל, לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן או רעבתן, לפי הנוסחאות. וגם בקיצור שלחן ערוך ושאר אחרונים הביאו הלכה זו פשוטה. והיאך נוכל לבטל כל זה מפני רעבתנים וגרגרנים? מה אתה רוצה למחוק את הסעיף הזה? כי כל אכילת סנדויטש או פיצה או פלאפל וכיוצא בה הוא דרך רעבתנים. עכשיו תשמעו, ולא מזמן רב, לפני כעשרים שנה או שלשים שנה, אם היה בחור־ישיבה אוכל פיצה, אמרתי לו שלא יבוא להישיבה. לא הכניס אותו לישיבה אם היה אוכל פיצה. היום אני חושב תהיה לנו בעיא, כי היום הכל הפוך. עכ"פ לא ראיתי מקום סתם להקל בזה, אלא בני תורה ילמדו דרכי סעודה, וכמו שעשו אבותינו כשיצאו ממצרים, משה רבינו דרכי סעודה לימדם. אומר לכם משהו. נכון שישנם הרבה דברים בעולם שהשתנו, חינכו את הילדים והנוער לא נכון, הרגילו תרבות אחרת בעולם. אבל למעשה כל זה לא התחיל מהיום. החיד"א כבר כותב את זה בספר נחל אשכול על ספר קהלת, עה"פ "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". הוא שואל, למה בדורות האלה אין צדיקים קדושי עליון כמו שהיה בזמן הראשונים? מה ההבדל? ואפשר לומר בחקירה אחת, שהתנאים והאמוראים היו קדישי עליונין, ועתה הגם שיתמרמר האדם ויבכה ויעשה סיגופים ותעניות, לא מסיק אלא כמא דמסיק תעלא מבי כרבא. וכמה ילאה האדם לעשות מעשים טובים בטורח גדול, ולא יעלה אפילו אחת מרבוא מהראשונים. מדוע אנחנו לא מצליחים להגיע למדרגות של הקדמונים, מאי שנא? ויש הרבה תשובות לדבר, ועתה נזכיר קצת מהם. אחת, שהנשמות של הראשונים, היו מבחינות עליונות ומתוקנות. ועתה, הדורות האחרונים, מבחינות תחתונות ומליאות חסרונות. שנית, שאז היה כל התורה בעל פה, ואשר נדבה רוחו להיות ת"ח היה צריך יום ולילה כל ימי חייו לחזור על לימודו שלא ישכח, וזה גורם לקדושה ודבקות על ידי התורה שהוא הוגה יום ולילה, וזו סיבה לפרישות מענייני העולם וניצול מיצר הרע, וגדולה תורה כמבואר בפרק קנין תורה. בזמנם כל התורה היתה בעל פה ומי שרצה ללמוד ולהיות ת"ח, היה צריך ללמוד תורה כל הזמן, כי הרי התורה שבע"פ לא כתובה בספר, לכן תמיד היה צריך ללמוד ולהיות שקוע בלימוד, יום ולילה לחזור על לימודו, וזה גורם לקדושה ולדביקות, ולהינצל מיצה"ר ומכל העבירות. תירוץ שלישי, ועוד בה שלישיה, שהיה מצוי להם אפר פרה, וכמ"ש חבריא מידכן בגלילא. היה להם בזמן חז"ל אפר פרה אדומה, והיו מיטהרים. החיד"א כותב במקום אחר, שאין לו ספק כי האר"י הק' היה ניטהר באפר פרה אדומה. אבל כל העולם כולו שאין להם אפר פרה, ממילא נמצאים במדרגות שלא מסוגלים להתרומם. עכשיו התשובה הרביעית, ואת רב"ע, שעתה גברה מאד הסטרא אחרא ועשתה הכנות לחטוא הן בענין המאכלות, הן בענין הנהגת המדינות והנהגת בני אדם, שכלן סיבה לכמה חטאת הציבור והיחיד. פשוט בגלל התרבות. אינני יודע למה הוא מתכוין בעניין המאכלות, הוא לא כתב סנדוויטשים, אולי הכוונה שעשו כל מיני מתכונים שמושכים את בני אדם. אלו הם דברים סתומים, שאפשר לפרש בהם מה שרוצים, ואולי במקום אחר הוא מסביר את דברי עצמו. בכל אופן הוא אומר, וזהו שאמר, אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה. שהתנאים והאמוראים, היו קדושים, ורוח הקודש שורה עליהם, ואליהו הנביא זכור לטוב רגיל אצלם. ועתה בל ימצא בגדולי דורנו והחסידים שמץ מנהו. כי לא מחכמה שאלת על זה, כי יש תשובות רבות נכוחות על זה. לכן אני אומר, זה המצב שלנו, ולא פלא שיש לנו כ"כ הרבה הפרעות. במלים אחרות, הקדושה הצניעות והטהרה, לא כפי מה שהיתה. אין בכלל מה להשוות את הצניעות של היום, למה שהיה. אני מדבר אפילו על האנשים הכי צדיקים היום, אין דבר כזה כמו מה שהיה אצל אבותינו. בדור שעבר, אינני יודע אם יש כאלו גם היום, מי שהכיר את הזקנות של פעם, כשהיו רואות גברים היו בורחות הצידה. אפילו זקנה בת תשעים, לא היתה הולכת בפני גברים. היום אפילו בת שמונה עשרה, רצה לפני כולם. אפילו סמוך לבית הכנסת. אפילו ילדות. לא מחנכים את הילדות מקטנותן לצניעות. בעבר ילדה בת חמש ידעה, אם עובר איש, היתה עומדת בצד עד שהוא יעבור, ואז ממשיכה ללכת. איפה נשמע דברים כאלו היום? אין מי שיחנך, כי גם האמהות עצמן, המורות עצמן, לא מחונכות. אם רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו. אם המורה והאמא לא מתנהגת כך, איך הבנות יתנהגו כך. אבל בדורות שעברו כך זה היה, ולא רק בתימן. הרב מייזליש סיפר שבירושלם בעבר, גם האשכנזים כך היו. הוא סיפר שהיה מוליך את אמו ברחוב, כי היא היתה כבר זקנה שבקושי הולכת, מדדה. פתאום עברו אנשים, והיא היתה אומרת לו, בוא נלך לצד. אמר לה, אמא, את כבר זקנה בת תשעים, מי מסתכל עליך? אמרה לו, כך אני רגילה. היא התרגלה, וזה כבר בדם. יש מה שנקרא הכנות לחטוא, כלשון החיד"א דלעיל. התרבות של היום, מביאה את הדברים האלה. פעם אמרו, כל כבודה בת מלך פנימה, היום צריך לעשות תיקון, קילקול, כל כבודה "בן" מלך פנימה. היום אנחנו אלה שצריכים לברוח. אנחנו צריכים לתת להם ללכת ראשונות, כי פגיעתן רעה. לכן אל תתפלאו שאנחנו במצב כזה. אני חושב, מי יכול לתקן את הדברים האלה? אבל אולי מי שימסור נפש, אולי זה יעזור במשך הזמן. |
||||||||
|
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|