סימן צ"ח - הלכות שמחת יום־טוב,הקידוש והסעודות. ועוד

[א] כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה, כך מצוה לכבד כל ימים טובים ולענגן, שנאמר{א} לקדוש י"י מכובד. וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש{ב}: 

[ב] איזהו כבוד. זה שאמרו רבותינו ז"ל, שמצוה על האדם להסתפר בערב יום־טוב, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. וכן מצוה לרחוץ בחמין ולחפוף ראשו ולקצוץ צפרניו, בערב יום טוב, ולהתעטף בטלית מצוייצת בכניסת יו"ט, כמו בערב שבת (וכדלעיל סימן נ"ד סעיף ט"ו, וסימן נ"ח סעיף ב'). וכן טוב ללוש ולאפות בבית לחמים בערב־יום־טוב לכבוד יום־טוב כמו בערב־שבת (וכדלעיל סימן נ"ד סעיף ז'). וכן מצוה שלא לאכול בערב יום־טוב מזמן מנחה קטנה ולמעלה, כמו בערב־ שבת, כדי שיאכל סעודת יו"ט לתיאבון (וכדלעיל שם סעיף י"א). ואם חל ערב יו"ט בשבת, יאכל סעודה שלישית קודם זמן מנחה קטנה, או ימעט בסעודתו. ויש אומרים שכן הדין גם ביום־טוב ראשון שחל בשבת, שהוא ערב־יום־טוב שני{ג}: 

[ג]איזהו עונג. זה שאמרו רבותינו ז"ל, שחייב לאכול ביום טוב בכל יום שתי סעודות אחת בלילה ואחת ביום. אבל סעודה שלישית, אין נוהגין בו. וחייב לקדש על היין קודם הסעודה, ולבצוע על שתי ככרות שלימות כמו בשבת{ד}, ובפסח יש נוהגים על ככר ומחצה, כדלעיל סימן צ"א סעיף ט"ו. ולעניין ברכת נר של־יום טוב, עיין לעיל בהלכות שבת סימן נ"ז סעיף י"ח: 

[ד] בכל יום־טוב, בקידוש שבלילה, אומרים לאחריו ברכת שהחיינו על שמחת החג. חוץ מליל שביעי של־פסח (וכן בחו"ל בליל שמיני) שאין מברכין שהחיינו, כיון שאינו רגל בפני עצמו כמו שמיני עצרת{ה}. ובקידוש יו"ט שחרית, אחר ברכת בורא פרי הגפן, אסור להוסיף ברכת אשר קידשנו וכו' כבלילה. ויש לבטל מנהג הטועים בזה{ו}: 

[ה] חייב אדם לשמוח ולשמֵּח את אשתו ובניו וכל הנלוים אליו, כל אחד כראוי לו. כיצד. הקטנים, נותן להם מיני מתיקה ופירות. והנשים, בבגדים ותכשיט כפי יכלתו. והאנשים ביין, שאין שמחה אלא ביין{ז}. ולדעת הרמב"ם גם בבשר [ויש אומרים דהיינו דוקא בשר בהמה, ולא סַגֵ– י בעוף]. ונראה שאין שיעור לשתיית היין [ואכילת הבשר] אלא כל אחד כפי טבעו. ואם אינו מתענג ביין, ישמח בשאר דברים{ח}. ונוהגין להרבות במיני מאכלים ביום טוב יותר מבשבת, כי ביום־טוב נאמר בו שמחה ולא בשבת. וגם נוהגים שבגדי יום־טוב, יהיו חשובים יותר משל־שבת{ט}: 

[ו] יש מי שאומר שביום שני של פסח יש לעשות בסעודה איזה דבר לזכר סעודת אסתר שהיתה ביום זה, שבו ביום נתלה המן{י}. ובעניין מנהג המאכלים בשבועות, עיין לעיל סימן צ"ג סעיף ה': 

[ז] אף־על־פי שהאכילה והשתייה במועדות היא מצות עשה, לא יהא אוכל ושותה כל היום כולו, שהרי כבר נאמר{יא} עצרת לי"י אלהיך. ואף־על־פי שנאמר{יב} עצרת תהיה "לכם", כבר פירשו רבותינו ז"ל{יג} חָלְקֵהו, חציו לה' וחציו לכם. לפיכך צריכין לעסוק גם בתורה{יד}: 

[ח] וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האֲמֵללים, שנאמריא} והלוי והגר והיתום וגו'. אבל מי שנועל דלתי חצרו, ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר{טו} זבחיהם כלחם אוֹנים להם, כל אוכליו יִטַּמָּאו, כי לַחְמָם לנפשם. ושמחה כזאת, קלון הוא להם, שנאמר{טז} וזֵריתי פֶרֶשׁ על פניכם, פרש חגיכם{יז}: 

[ט] כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יִמָּשֵׁך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מה שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. כי השַׁכרות והשחוק וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוֹלֵלוּת וסִכלוּת. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר{יח} תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. הַא למדת שהעבודה היא בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שַׁכרות{יט}: 

[י] מדת החסידים אשר ה' לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקדוש־ברוך־ הוא אשר שִׂמַּח אותם. ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו, אם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל, כי יש אחריה תוגה וצער, מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה. ויתפלל להשם יתברך שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלבב שלם, ושישמחנו בשמחת עולם ויזכנו לחיי העולם הבא לֵיאוֹר באור פני מלך חיים{כ}: 

[יא] בפסח שבועות וסוכות, ילך להקביל פני רבותיו או גדולים ממנו בחכמה. והוא מעין מצות ראִייה בבית־המקדש להקביל פני השכינה, וכן הוא המנהג{כא}: 

[יב] חייבים להשגיח שלא לִטַּיֵּיל במקום שיבאו חס־ושלום לידי קלות ראש בהתערבות עם קלי־הדעת, ושלא יתקבצו אנשים ונשים יחד. רק יהיו קדושים, כי קדוש היום{כב}: 

[יג] ביום טוב דפסח שבועות וסוכות, וגם בחול־המועד, מנהגינו שמברכים איש לרעהו בנוסח זה, תזכה לשנים רבות ומועדים טובים (וי"א בקיצור, מועדים טובים). והַלָּהּ משיב, בחייך ובימיך הטובים. ורבים נוהגים שגם החזן מברך כך לקהל בהוצאת ספר תורה שני דיום טוב (אחרי י"י עוז לעמו וגו') תזכו לשנים רבות וכו', והם משיבים בחייך וכו' כנזכר{כג}. והנוסח שאומרים בראש השנה וביום הכפורים, עיין לקמן סימן ק"י סעיף ו': 

[יד] מקצת דיני תפילות ימים טובים, מבוארים לעיל בהלכות שבת סימן נ"ח. ועיין עוד לקמן בהלכות ראש השנה סימן ק"י סעיף י': 

[טו]מנהג הקריאה בענייני יציאת מצרים בליל שביעי שֶׁלַּ־פֶּסח{כד}, לא נתקבל אצלינו ברוב הקהילות{כה}: 

[טז] המנהג לקרות בבית־הכנסת, בשביעי של־פסח שיר השירים, ובשבועות רות, ובשמיני עצרת קוהלת{כו}. כל קריאות אלו קודם תפילת המנחה, וקוראים גם את התרגום. ואין נוהגים שיהיו כתובים על קלף, ואין מברכין על מקרא מגילה{כז}. הרב או חזן בית־הכנסת מתחיל וקורא הפסוק הראשון, וכל הקהל שונים אחריו. וחוזר הוא לבדו וקורא תרגומו. אחריו קורא היושב לצידו (דרך ימין) פסוק שני, ושונים וכו' על זו הדרך. ואם נשאר פנאי, קורין פירוש רש"י{כח}: 

[יז] במוצאי יום־טוב לחוֹל, או לחול־המועד, אומר בתפילה הבדלה בחונן הדעת. ועל הכוס אומר שתי ברכות, בורא פרי הגפן, והמבדיל בין קדש לחול. אבל לא על הנר, ולא על הבשמים{כט}. והטעם שאומרים בנוסח ברכת המבדיל "ובין יום השביעי לששת ימי המעשה" אעפ"י שחל היום־טוב באמצע השבוע, מפני שסדר הבדלות הוא מונה{ל}: 

[יח] יש נוהגין להרבות קצת באכילה ושתייה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים, והוא נקרא אסרו־חג{לא}. וטוב שלא להתענות בו אפילו חתן וכלה ביום חופתם, ולא יארצייט. ובאסרו־חג שלאחר חג השבועות גם מצד הדין אסור להתענות בו, לפי שבזמן שבית־המקדש היה קיים, אם חל שבועות בשבת, היה יום זביחת הקרבנות (שלמי שמחה ועולת ראִייה) ביום שלאחריו. אבל של־פסח ושל־סוכות, היו מקריבין ביום ראשון דחול־המועד{לב}: 

[יט]תענית וסליחות בשני וחמישי ושני אחרי פסח וסוכות{לג}, אין נוהגין בקהילותינו{לד}: