סימן צ"ד - הלכות יום טוב,מלאכות האסורות והמותרות

[א] כל מלאכה שאסור לעשותה בשבת, אסור לעשותה ביום־טוב{א}. וכמו שבשבת אסור לעשות אפילו על־ידי גוי, כמו כן ביום־טוב{ב}. (ויש אומרים כי גם כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה ביום־טוב{ג}). ואין בין יום־טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, שנאמר{ד} אך אשר יֵאָכל לכל נפש הוא לבדו יֵעָשה לכם. דהיינו לישה, אפייה, שחיטה ובישול. כי אם יעשם מערב יום טוב, יש בהם חסרון טעם. ופרטי דיניהם יתבארו להלן בס"ד: 

[ב] הוצאה מרשות לרשות, וכן הבערה, מותרים ביום־טוב (ודוקא מאש מצויה, כדלקמן סעיף כ"ה) לא רק לצורך אוכל נפש אלא גם לצורך אחר, כמו שקיבלו רבותינו זכרונם לברכה, דאמרינן בהו מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש, הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש{ה}, ועיין לקמן סעיף ז': 

[ג] אסור למרח שום דבר ביום־טוב, כמו בשבת (כמבואר לעיל סימן ס"ב סעיף ל"ב). ולכן אסור לחמם נר של־שעוה לדבקו בפמוט או במנורה או בכּוֹתָל, שמא ימרח{ו}. ואם הפמוט או השפופרת ממולאים בשעוה, יכול לנקותם בסכין וכיו"ב דבר שאינו מוקצה, ואין בזה משום תיקון כלי{ז}: 

[ד]אין מגעילים ואין מלבנים כלים שנאסרו{ח}. ודין טבילת כלים ביום־טוב, עיין להלן בחלק יורה דעה סימן קל"ח סעיף י"ב: 

[ה] דין הֲדָ–חת כלים ביום־טוב, כמו בשבת (כמבואר לעיל סימן ס"ב סעיף י"ג, דיבור המתחיל כמו־כן). ואסור לַהֲדִ–יחן מיום־טוב ראשון ליום־טוב שני{ט}: 

[ו] דבר שאינו מלאכה גמורה ואסור לעשותו בשבת משום רפואה לחולה שאין בו סכנה (עיין לעיל בהלכות שבת סימן ע'), גם ביום ראשון של יום־טוב, וכן בשני ימים־טובים של ראש השנה, אסור לעשותו (דדרשינן אך אשר ייאכל, ולא לרפואה{י}) כי־אם על־ידי גוי. אבל ביום טוב שני (חוץ מראש־השנה), מותר לעשותו גם על־ידי ישראל. אך מלאכה גמורה, אסור לעשות לחולה שאין בו סכנה אפילו ביום־טוב שני, כי־אם על־ידי גוי{יא}. ודוקא כשנפל למשכב או חלה כל גופו{יב}. ומותר לכחול את העיניים ביום טוב שני (אבל לא ביום ב' דראש השנה) הן לחיזוק הראִייה, הן לנוי, בין לנשים בין לאנשים, וכן הוא מנהגינו{יג}. אבל ביום טוב ראשון, אסור: 

[ז] כבר ביארנו בסעיף ב' שמותר להוציא חפצים אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד, ואפילו שלא לצורך אוכל נפש. והיינו כגון להוציא תינוק, לולב, כלים, סידורים ושאר ספרים, מפתחות וכיו"ב. יש אומרים שאפילו שלא לצורך היום כלל מותר, כל שאינם לצורך מחר. אבל אבנים וכיוצא בהן שאסורים אפילו בטלטול משום מוקצה, כל שכן שאסור להוציאם מרשות לרשות אם אין צורך כלל בדבר{יד}. ולפי־זה אין צורך לעשות עירובי חצירות ליום טוב. אעפ"י שעירובי תחומין צריך, כמו בשבת{טו}. ויש אומרים שאין להוציא אלא כשיש קצת צורך בדבר כגון שעון, מטפחת־אף וכיו"ב, או אם מתיירא שלא יגנב, וכן נכון להחמיר{טז}: 

[ח] לא ישא משאות גדולים ברחובות כמו שהוא עושה בחול, ואפילו צורך אוכל נפש, כגון פירות ומשקאות, אלא ישנה. כיצד. דבר שהדרך לישא אותו ביד, ישאהו בכתפו. בכתפו, ישאהו בידו, וכיוצא בזה. ואם אי־אפשר לשנות, כגון שממהר מפני שיש לו הרבה אורחים, וע"י השינוי נגרם עיכוב, עושה כדרכו{יז}: 

[ט] אסור לשחק בכדור ביו"ט, כמו בשבת (כמבואר לעיל סימן ס"ז סעיף כ"ג). ואפילו ילדים קטנים. שאעפ"י שמתענגים ושמחים בכך, מכל־מקום הוא זלזול בכבוד היום{יח}: 

[י] כל המלאכות המותרות לעשות ביום־טוב, זהו דוקא לצורך אדם, אבל לא לצורך בהמה. דכתיב יֵעָשה לכם, ודרשינן לכם ולא לבהמה. ולכן אסור לבשל או להוציא איזה דבר מרשות לרשות לצורך בהמה, כמו בשבת{יט}: 

[יא] אסור לבשל או לאפות ביו"ט לצורך גוי. אך מי שיש לו משרת גוי, יכול להוסיף ולבשל בקדירה אחת שיהא בה גם בשביל המשרת. אבל בשביל גוי מכובד, אסור אפילו להוסיף. ולא עוד אלא אפילו אם בישל הישראל או אפה בשביל עצמו, אסור להזמין גוי שיאכל עמו. שחששו חז"ל שמא יבשל לו בקדירה בפני־עצמה. ורק גוי שאינו מתכבד בו, מותר לתת לו איזה דבר ממה שבישל או אפה. ולאפות פת, אפילו בשביל גוי משרתו, אסור{כ}. ומחלל שבת בפרהסיא, דינו כגוי{כא}: 

[יב]אסור להוציא שום דבר בשביל גוי, או מחלל שבת בפרהסיא, כי אם במקום שמותר להוציא בשבת{כב}: 

דיני הכנת אוכל ביו"ט 

[יג] אוכל נפש אעפ"י שאפשר לעשותו מערב יום טוב, דהיינו שאינו מפיג הטעם, מותר לעשותו ביו"ט כרגיל{כג}, כגון ללוש בצק (עיין לקמן סעיף ט"ו) ולאפות מיני עוגות ועוגיות (על אש, אך לא בתנור חשמלי עיין לקמן סעיף כ"ה), או לבשל מרק פירות (הנקרא "קומפוט"). אבל ראוי להחמיר לעשותם מערב יו"ט, ואם שכחו או לא הספיקו יעשו ביום טוב בשינוי קצת{כד}: 

[יד]דברי אוכל נפש שאינם מפיגים הטעם אלא שהדרך לעשותם לימים רבים, כגון מיני מרקחת (שקוראים בזמנינו בשם "ריבה"), ושוקולד, אסור לעשותם אלא דוקא ע"י שינוי{כה}. וכן אין עושין גבינה או חמאה ביום טוב, ואין מעמידין חָלב על־ידי קיבה או שאר דברים שיתקבץ החלב ויקפה{כו}. ויש מתירים לתת מים בהקפאה שייהפכו לקרח, וכן לעשות "גלידה", לצורך היום{כז}: 

[טו] מותר ללוש בצק ולאפות פת ביום־טוב בלי שום שינוי (עיין לעיל סעיף א', וסעיף י"ג). ומכל מקום אסור למדוד את הקמח, אלא לוקחים באומד הדעת. ואם לוקח כלי המיוחד למדה אלא שאינו מצמצם את המדה אלא פוחת או מוסיף, מותר{כח}. ומותר ללוש ולהקציף "חִלְבּהּ" בלי שום שינוי{כט}: 

[טז] קמח שכבר נופה, אלא שרוצים לנפותו שנית, יש לנפותו על־ידי שינוי קצת, כגון לנפות על השולחן במקום לתוך כלי, או באחורי הנפה. וקמח שעדיין לא נופה, אסור לנפותו אפילו בשינוי ואפילו ע"י גוי. ומותר לברור פָּסולת מתוך הקמח, כגון שנפלו לתוכו צרורות או קִסְמִים וכדומה. וכן לברור מתוך מצות כתושות את הפירורים הגדולים{ל}: 

[יז] עיסה שנילושה ביום־טוב, מותר להפריש ממנה חלה. אבל אסור לשרפה דאין שורפין קדשים ביום־טוב, וגם אסור לאפותה משום דאינה ראויה לאכילה, שהרי כולנו טמאי מתים (רק בחוצה־לארץ שאפשר להאכילה לכהן טהור, עיין להלן בחלק יורה־דעה הלכות חלה סימן ק"ע סעיף כ"א, מותר לאפותה), ואסורה גם בטלטול. רק בעודה בידו יניחנה במקום המשתמר עד מוצאי יום־טוב וישרפנה. ועיסה שנילושה בערב־יום־טוב, אסור להפריש ממנה חלה ביום־טוב, ואין לה תקנה אלא אם ילושו עוד עיסה שצריכים אותה ויפרישו ממנה גם על הראשונה. והיינו בחלת ארץ ישראל, אבל בחו"ל אפשר לאפותה ולאכלה ולהניח קצת פת שיפרישו ממנו במוצאי־יום־טוב, וצריך שיניחו פת כדי שיפרישו ממנה וישאר עוד קצת. וכן אסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב{לא}: 

[יח] כשמכינים דברי אפייה ביום־טוב, אסור לעשות בהם ציורים או אותיות על ידי דפוס, או ביד לעשות מן העיסה איזה ציורים כגון עופות וכדומה{לב}: 

[יט] מותר למלוח בשר להכשירו מדמו, אפילו שהיה אפשר למלחו מאתמול. ודוקא אם יש בו לצורך היום. ואם יש לו בשר יותר והוא מתירא שלא יתקלקל, מותר למלוח הכל ביחד אפילו הרבה גם מה שאינו לצורך היום, שהכל טירחא אחת היא. אבל בשר שכבר נמלח מדמו, וכן דגים שמשתבחים כשמניחים אותם במלח והיה אפשר למלחם בערב־יום־טוב, אסור למלחם ביום־טוב{לג}: 

[כ] אסור להשחיז סכין במשחזת שלה, אבל מותר לחדדה ע"ג עץ או אבן או ע"ג סכין אחרת. ואין להורות דבר זה לרבים, אלא כל אדם מעצמו מותר לעשות כן{לד}: 

[כא] מיני תְּבָלִין שאם יטחן אותם קודם יום־טוב יפיגו טעמם, מותר לדוכם ביום־טוב בלי שינוי. וכן תמכא (שקורין בלשון אשכנז "חְרֵיְן") שגוררין על מגרדת. וכן מותר לרסק שום או בצל, וכיוצא בהם. ודברים שאינם מפיגים טעמם, צריכין ליזהר לדוכן מערב יום־טוב, אך אם שכח יש להתיר על־ידי שינוי. וכל הנזכר אינו מותר אלא מה שהוא צריך לאותו היום ולא למחר{לה}. וכן מותר לגרר במגרדת גזר או צנון, ולרסק תפוחי־אדמה או בננות וכיוצא בהן. וגם לטחון בשר במכונת־יד. ומותר אף להרכיב חלקי המכונה{לו}: 

[כב] מותר לברור קטניות וכיו"ב, כמות שצריכים לאותו היום, אבל לא בנפה ולא בכברה. וגם לא יתנם לתוך המים כדי שתצוף הפסולת, או האוכל. אלא יברור ביד וילקט מה שהוא נוח לו יותר, אם נוח לו ללקט הפסולת, ילקט הפסולת, ואם נוח לו ללקט האוכל ילקט האוכל{לז}. וזה מותר אעפ"י שהיה אפשר לברור מערב יו"ט{לח}: 

[כג] יין־שרוף ("ערק") אסור לעשות בשום אופן{טל}. וכן אסור לסחוט פירות ביום טוב, אפילו דברים שאם יסחטם מעי"ט יפגם טעמם, והדין בזה כמו בשבת (כמבואר לעיל סימן ס"ב סעיף ה'){מ}: 

[כד] אסור לבקע עצים, או אפילו לשברן ביד, אם הם ראויים להסקה בלא ביקוע, ויש מתירים ביד. ואסור ללקט עצים ממקום שהם מפוזרים{מא}: 

דיני אש, חשמל ועישון ביו"ט 

[כה] אסור להוציא אש בין מאבן בין מזכוכית. שלא הותר ביום־טוב להבעיר אלא מאש מצויה. ולכן אסור להדליק גפרור ע"י חיכוך, אבל להדליקו משלהבת של נר וכיו"ב מותר. ואחר גמר ההדלקה, לא ישליך את הגפרור בחָזקה, כי עי"ז מתכבה, אלא יניחנו בנחת שיכבה מעצמו. וחשמל אסור להדליק כי אין זה נחשב אש מצויה, הן מנורות והן כלים חשמליים, ולכן הם מוקצים{מב}. וכל מה שאנו מזכירים במלאכות המותרות ביו"ט, היינו דוקא כשהם נעשים בידים ולא ע"י מכשירים חשמליים{מג}: 

[כו] מותר לחמם מים על האש לרחוץ פניו ידיו ורגליו, והוא הדין שאר איברים, אבל לא את כל גופו. ולצורך תינוק, אם צריך לרחצו, אסור גם־כן לחמם מים בשבילו ואפילו על־ידי גוי, אך יכולין להרבות בשבילו, דהיינו כשצריכין קצת מים לבישול מותר לחמם אפילו דוד גדול. רק יש לתת כל המים קודם שהעמידו את הדוד על האש, ולא שיוסיפו אחר־כך{מד}. ואם התינוק חולה קצת, מותר לחמם בשבילו על־ידי גוי{מה}. ומים שהוחמו מעי"ט, מותר לרחוץ בהן כל גופו. אבל בבית הַמַּרְחֵץ, אסור אפילו רק פניו ידיו ורגליו{מו}: 

[כז] אסור לכבות אש ביום־טוב. אבל לגרום כיבוי, מותר אפילו שלא במקום הפסד{מז}. והמחמיר לעצמו, תבוא עליו ברכה{מח}. ולכן מותר להעמיד נר דולק במקום שיכולה הרוח לנשב ולכבותו, בתנאי שעתה אין הרוח מנשבת. וכן מותר לפתוח דלת או חלון כנגד הנר הדולק בשעה שאין הרוח מנשבת, שאין זה אלא גרם כיבוי{מט}. ויש אומרים שאסור גם להנמיך אש של מכונת בישול, וכן פתילה של מנורת נפט וכיו"ב, מפני שהוא מקצת כיבוי. ויש מחמירים גם שלא להנמיך שלהבת של "גאז" כדי שלא יקדיח התבשיל או כדי שיתבשל יפה, אם יש לו אפשרות להדליק אש אחרת קטנה יותר. ורק אם אין, מותר. אבל לכבות את האש לגמרי אחר סיום הבישול, אסור. והוא הדין שאסור לכבות מפני סיבה אחרת. ומעיקר הדין מותר להרתיח מים בכלי שיעלו על גדותיו ויכבו את אש הגאז (ואח"כ יסגור את הכפתור) בתנאי שדעתו לשתות את המים, כדי שיהא הבישול לצורך{נ}: 

[כח] מותר לכסות את האש בכלי (אבל נֵר אסור לכבות) או באפר מוכן. ואף־על־פי שאפשר שתכבה קצת על־ידי הכיסוי, מכל־מקום כיון שאינו מתכוין לכיבוי (וגם היא מלאכה שאינה צריכה לגופה) מותר לצורך יום־טוב. ודוקא לצורך אותו היום. אבל לצורך הלילה, אסור, שהרי הלילה שייך ליום שני{נא}: 

[כט] מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק, בין לנפץ ראש הפתילה ביד, בין במחט. אבל אסור לחתכו בין ביד בין בכלי, שמא יחתוך מגוף הפתילה ואסור משום תיקון כלי. ואין חילוק בזה בין נר של שמן לנר של שעוה{נב}: 

[ל] אין עושין מֻגְמָר, דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח בין לגמר את הבית או כלים (עיין לעיל סימן מ"ד סעיף י"א). דכתיב לכל נפש, ובעינן דבר השוה לכל נפש, מה שאין כן מוגמר שאינו נצרך אלא למפונקים ומעונגים{נג}. אך לתת מי־ורדים על הידים והפנים והזקן מותר, ואין קפידא אם נשפך על הבגדים בלא מתכוין, כמו בשבת (כדלעיל סימן ס"ט סעיף ט'). ובעניין עישון סיגריות וטוטון, נחלקו הפוסקים, ונתפשט המנהג אצלינו וגם בכל תפוצות ישראל כדעת המתירים{נג*}. וצריך להדליק משלהבת, ולא יסיר את מה שנשרף, וכן בגמר העישון לא ישליך את הסיגריה בחָזְקה כי היא נכבית ע"י זה. ומי שאינו רגיל בעישון, צריך להימנע לגמרי. ומותר לחתוך את עלי הטוטון ביום־טוב ביד לחתיכות בינוניות, ולכתחילה יחתוך מערב יום טוב{נד}: 

דיני שחיטה ביום־טוב 

[לא] כבר ביארנו בסעיף א' שמותר לשחוט ביום־טוב. אבל אסור למכור את הבשר במשקל ולא בקציצת דמים, אלא נותן לו איזה חלק סתם ולאחר יום־טוב ישלם לו{נה}. ואם נמנו על הבהמה מערב יו"ט ושילמו, וביו"ט שואלו הטבח בכמה נמנית, והוא משיב לו בכך וכך, אין חשש איסור בדבר, כיון שאין קוצצים הדמים ביו"ט רק מזכירים מה שנקצץ מעי"ט, וכ"ה מנהגינו{נו}. אמנם מקרוב הנהיגו בשאר קהילות ישראל שלא לשחוט בהמות (אלא אם־כן לצורך גדול) כשראו שבאים לידי חילול יו"ט במכירת הבשר ושקילתו, והניחו רק את העופות בהיתרם{נז}: 

[לב] דוקא בהמות ועופות העומדים לאכילה, הוא שמותר לשחטן, אבל לא העומדים לחלב או לחרישה או לביצים, שהם מוקצים (לפי מה שיתבאר בס"ד לקמן סימן צ"ה סעיף ה') אלא א"כ הכינם מערב יו"ט{נח}. דהיינו שיאמר זה וזה אני נוטל מחר, ויעשה לו סימן בדעתו או בטביעות־עין. אבל אם אינו מפרש, אלא אומר סתם מכאן אני נוטל מחר, אסור{נט}. וגם העפר לצורך כיסוי הדם צריך להיות מוכן מערב יו"ט, וכן להשחיז את הסכין אז{ס}, ועיין לעיל סעיף כ': 

[לג] השוחט בהמה, טוב לו שלא לבדוק את הריאה עד לאחר שיפשיט את העור. כי אם יבדוק ותימצא טריפה, אסור להפשיטה{סא}. אבל הסכין בודקים, לפי שרוב הסכינים אינן נפגמות, וכן המנהג{סב}. ומותר לטלטל את העור מבהמה ששחטה היום כדי להצניעו, אבל לא לשטחו על־גבי יתידות. ושאר עורות, אסורים בטלטול. וכן הנוצות מעוף ששחטו היום, מותר לטלטלן ולהצניען. אבל שאר נוצות, אסור לטלטלן{סג}: 

[לד]נוהגים לנקר בשר ביום טוב (רק מה שצריך לאותו היום) אפילו שנשחט מעי"ט, בלא שום שינוי{סד}: 

[לה] עופות שהם בביתו או בחצר העומדים לאכילה, והם כבר הורגלו בבית, שאפילו יוצאין לחוץ באים לערב לביתו, מותר לצודן אפילו חוץ לחצר לצורך יום־טוב לשחטן. אבל שלא לצורך אכילה, אסור לצודן. ואם הם חדשים שלא הורגלו, אסור לצודן אפילו לצורך אכילה אפילו כשהן בביתו, אך בלילה כשהן יושבין מותר לקחתן. ובכל עניין יש ליזהר שיברור מערב־יום־טוב איזה הוא רוצה לשחוט ביום־טוב, כי שמא זה שיטול יִמָּצֵא כחוש, ונמצא שטלטל שלא לצורך. ועופות שאינן עומדין לאכילה אלא לביצים, הן מוקצה{סה}: 

[לו]יוני שובך ויוני עלִיָּה, אף־על־פי שכבר הורגלו לבא לקיניהן, אסור לצודן אפילו הזמינן מערב־יום־טוב{סו}: 

[לז] דגים שבבֵיבָר (פי' בריכה), אם אי אפשר לתפסן בידים אלא בכלי, אסור לתפסן. אבל אם אפשר לתפסן בידים, מותר לתפסן אפילו בכלי. ואם יש שם דגים הרבה, צריך שיזמין בערב־יום־טוב זה שהוא רוצה לקחת ביום־טוב, שיעשה בו איזה סימן. ואם צריך לכולם, יזמין את כולם, דהיינו שיאמר בערב־יום־טוב, כל אלו הדגים אני מזמין ליום־טוב{סז}: 

[לח] ספק צִידה (כלומר שיש ספק אם ניצוד היום או אתמול) וספק מוכן, אסור. וביום־טוב שני מותר, אך לא בראש־השנה{סח}: 

[טל] כל בעלי־חיים שהם מוקצים, אסור להשקותם או ליתן להם מזון בסמוך להם, שמא ישכח ויקחם לאכלם, אלא רחוק קצת{סט}. והקונים דגים מערב יום טוב לאכילה ומניחים אותם בכלי, וכן דגי־נוי, מותר להאכילם, וכן לתורנגולות המטילות ביצים שנמצאות בתוך לול{ע}: 

[מ] שחט עוף ונמצא טרפה, אסור לטלטלו כדין שאר מוקצה. אבל אם שחט בהמה ונמצאת טרפה, מותר להצניעה במקום שלא תתקלקל. וטעם החילוק, מפני שבבהמה מצוי טרפות, ואם לא יתירו לא ישחטו וימנעו משמחת יו"ט. ואם אי אפשר להצניעה שלא תתקלקל, מותר למכרה לגוי באופן שלא יקצוץ דמים ולא ישקול{עא}: