[א] המנהג לומר מזמור לתודה גם בערב פסח. שאעפ"י שאין מקריבין אז קרבן תודה משום חמץ, מ"מ מזמור זה לא נתקן לשם הקרבן אלא לשם הודאה, וכדי לזרז באמירת הזמירות והתפילה ביראה ובכוונה ובשמחת הלב. ולכן אומרין אותו גם בחול המועד פסח{א}. ובבלדי נוהגין לאמרו אפילו ביום טוב, חוץ מבשבת שאומרים במקומו מזמור שיר ליום השבת{ב}:
[ב] עד ליל בדיקת חמץ ועד בַּכְּלָל, מותר לאכול מצה. אבל ממחרת בבֹּקֶר במשך כל יום ערב פסח, אסור. ואפי' להאכיל ילדים וילדות קטנים אסור, כל שהם מבינים מה שיספרו בליל הסדר מעניין יציאת מצרים{ג}. וחמץ מותר לאכול עד סוף ארבע שעות זמניות מתחילת היום. ובהנאה מותר הוא עוד שעה זמנית אחת, ומותר למכרו אז לגוי. אבל אחר־כך אסור גם בהנאה{ד}. וצריך לשרוף את החמץ ולבטלו כל זמן שהוא מותר בהנאה{ה}, כדלעיל סימן פ"א סעיף י"א. ויזהר לנקות היטב את השיניים, כדי שלא ישארו ביניהן פירורי חמץ{ו}. ושלוש שעות זמניות קודם הלילה, אסור לאכול כל מאכל הנעשה מחמשת מיני דגן, כגון לביבות העשויות ממצה כתושה (קמח מצה) או "עֲצִיט" (קמח־מצה ששופכין לתוך מים רותחים) וכיוצא בהם. וכן מצה עשירה (עיין סימן פ"ז סעיף י"ט) אסור אז. אבל מותר לאכול מעט פירות או ירקות, וכן בשר, דגים, ביצים, אורז וכיוצא בהם, באופן שלא ישׂבע מהם. וכל זה קבעו חז"ל כדי שאכילת המצה בלילה תהיה לתיאבון{ז}:
[ג] מצה מבושלת בכלי ראשון שעל גבי האש, וכן מצה מטוגנת, אינן בכלל איסור אכילת מצה בערב פסח, לפי דעת הרבה פוסקים. לכן מותר לאכלן במשך כל היום, עד שלוש שעות קודם הלילה. והמחמיר תע"ב{ח}:
[ד] לביבות העשויות ממצה כתושה עם ביצים ומטוגנות בשמן, ברכתן בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה, ואפילו אם קובע סעודתו עליהן. ומצות מטוגנות או מבושלות בכלי ראשון שעל גבי האש, אם יש אפילו באחת מהן כזית, מברך המוציא, וברכת המזון לבסוף, ואפילו אינו קובע סעודתו עליהן. ואם אין בהן כזית, ברכתן מזונות ועל המחיה אפילו בקביעות סעודה{ט}:
[ה] אחרי חצות היום, אסור לעשות מלאכה גמורה, כגון תפירת בגדים חדשים, תספורת וכביסה. אבל בגדים שנקרעו מעט וצריכים ללָבשם במועד, מותר לתקנם אז. וכן מותר לגהץ בגדים ולקצוץ צפרנים. וקודם חצות היום, מקום שנהגו לעשות מלאכה, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ובמקומותינו נהגו להתיר לעשות מלאכה קודם חצות{י}. ויש בזה כמה פרטי דינים, המבוארים בשלחן ערוך סימן תס"ח:
[ו] יש מקומות שנהגו שהבכורים (זכרים ולא נקיבות) בין בכור לאב בין בכור לאם, מתענים בערב פסח, ואפילו חל בערב שבת. [ואם חל ערב פסח בשבת, עיין לקמן סימן פ"ט סעיף ב']. וגם הבא אחר נפלים, צריך להתענות{יא}. וכשהבכור קטן, אין צריך האב להתענות במקומו{יב}. בסעודת־מצוה יש מתירים לאכול, וכן נתפשט בזמנינו המנהג בהרבה מקומות שהבכורים משתתפים בסיום מסכתא, אחרי תפילת שחרית, כדי לפטור עצמם מתענית זו{יג}. ויש מקומות שלא נהגו הבכורים להתענות כלל ועיקר{יד}:
[ז] בכור המתענה, אומר עננו בתפילת ערבית שחרית ומנחה{טו}. ואם הם כמה בכורים, אם מתפללין בציבור, לא ירד בכור לפני התיבה, ואפילו יש שם עשרה בכורים, כי אין לומר עננו בחזרת התפילה בקול כיון שהוא חודש ניסן (שאין בו תענית ציבור, כדלעיל סימן פ' סעיף ג'){טז}: