סימן פ"ז - הלכות לישת המצות ואפייתן

[א] תנור שאפו בו חמץ כל השנה, ורוצים לאפות בו מצות, כתבו הפוסקים{א} שצריך להכשירו על־ידי ליבון באור, דהיינו שיסיקו כל כך עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו, כי בפחות מזה לא הוי ליבון גמור. וצריך ליזהר שילכו הגחלים על פני כולו. אבל מנהגינו שעושין רק היסק גדול עד שמאדימין הדפנות (בתנורים שלנו העשויים מחרס){ב}: 

[ב] טוב וישר לגרוף התנור ולנקותו היטב אחר ההיסק, ולהמתין עד שיצטנן קצת, ואחר כך לחזור ולהסיקו לאפיית המצות, ולא מיד אחר הליבון. וכן המנהג{ג}. ויש מהדרים לעשות תנור מיוחד לפסח{ד}: 

[ג] אין לשין ואין עושין את המצות אלא במקום מקורה, ולא כנגד חלון פתוח אפילו אין החמה זורחת שם. אבל אם החלונות נעולות ויש בהן זכוכית, מותר אם אין החמה זורחת שם. אך אם החמה זורחת שם, לא מהני חלון זכוכית, אלא צריך לפרוס וילון במקום זריחת החמה. וכן צריכין ליזהר שלא יהא המקום מוסק וחם{ה}. ואין ללוש סמוך לתנור, כדי שלא יתחמם הבצק מחום התנור. וכן אם המקום צר ומתמלא עשן, אין ללוש שם אלא חוצה לו{ו}: 

[ד] לכתחילה אין ללוש עיסה גדולה יותר משיעור חלה (1666 גרם). וטוב למעט, כי שיערו רבותינו ז"ל שאם העיסה גדולה יותר משיעור חלה, אי אפשר לעסוק בה בפעם אחת, וחלק ממנה מונח בלא עסק ויש לחוש פן יתחמץ{ז}. וכן הוא מנהגינו שלשין פחות משיעור חלה. ואח"כ נותנין כל המצות לתוך כלי ומצרפין הכל ומפרישין חלה כשהוא כבר אפוי{ח}: 

[ה] אם לשו עיסה רכה, לא יוסיפו בה קמח לְעַבּותה, לפי שהקמח שמוסיפין אינו נילוש יפה. אלא יעשו עוד עיסה קטנה מגיבול קשה ויערבו אותה עם העיסה הרכה{ט}: 

[ו] אין לדחוק את הקמח תוך המִּדה, כי יש לחוש שלא יהא נילוש יפה, וישאר בתוך המצה משהו קמח, וכשיבא אחר־כך בתבשיל יתחמץ{י}. גם יזהרו שלא להניח את הקמח סמוך למים, שלא יפול מאבק הקמח לתוך המים{יא}. וטוב ליזהר שלא להניח את היד על הקמח שלא לצורך, כי היד מחממת קצת{יב}: 

[ז] הכלי שלשין בו, צריכין להשגיח שלא יהא בו שום נקב או סדק, שיוכל להשאר שם משהו עיסה ותתחמץ. ולא יניח הכלי בשעת לישה על כרים וכסתות פן יתחמם{יג}: 

[ח] אין לתת לתוך העיסה תְּבָלִין, כיון שהם מחממים את העיסה{יד}. אבל מלח מנהגינו לתת, כדעת הרבה פוסקים שמתירים. אמנם משום חומרא דחמץ, נתפשט המנהג למעט במלח של מצת־מצוה (דהיינו של ליל־הסדר, כדלעיל סימן פ"ה סעיף ג') מהרגיל בשאר ימות השנה{טו}. והרב שתילי זתים{טז} כתב שקצת מקרוב נהגו שלא ליתן מלח במצה של מצוה, ומנהג טוב הוא ע"כ: 

[ט] חוץ מן המים של־לישה, צריך עוד מים כדי לצנן את הידים שלא יתחממו ויחממו את הבצק{יז}. ואשה שהיא לשה וגם מְקַטֶּפת (פי' טחה מים על פני המצה להחליקה), צריכה עוד כלי שלישי עבור מֵי־הקיטוף{יח}: 

[י] אם נמצא בתוך העיסה, או בתוך מצה אפויה, גרעין תבואה מבוקעת, יש ליטול מן העיסה כעובי אצבע סביב הגרעין ולהשליך, והשאר מותר{יט}: 

[יא] אין להניח את העיסה אפילו רגע אחד בלי עסק. וכל זמן שמתעסקים בעיסה, אפילו כל היום, אינה מחמיצה. ואם הניחוה בלא עסק שיעור הילוך מיל (דהיינו שמונה־עשרה דקות{כ}), הרי היא חמץ. ויש למהר בעשיית המצות, שיש לחשוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ. ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלא עסק, מיד יחמיץ{כא}. והמנהג אצלינו הוא שאחר גמר הלישה מנדנדין העריבה שהבצק בה עד גמר האפייה. וצריכין זהירות גדולה שלא לשהות אפילו רגע אחד בלא נדנוד, שבעסק זה שאינו גמור כמו בעיטת ידים אלא עסק מועט, השהיות מצטרפות{כב}: 

[יב] אין לעשות במצה שום ציור, אבל מותר לנקבה (כדי שישלוט בה החום מיד) אלא שימהרו בזה בכל מה דאפשר, ומיד יתנוה לתוך התנור. ויזהר מאד שלא ישהה אותה אפילו מעט נגד פי התנור, כי שם תמהר להחמיץ{כג}. ואצלינו לא נהגו לנקב המצה כלל{כד}: 

[יג]צריכים ליזהר שלא להוציא מצה מן התנור כל זמן שלא נאפית קצת, עד שאם היו פורסים אותה אין כעין חוטים נמשכים. כי קודם שיעור זה, הרי היא עדיין כמו עיסה, וכשהיא חוץ לתנור תמהר להחמיץ. וגם המרדה שהוציאוה עליו, גם־כן אסורה עוד למצות. ואם אי אפשר לידע אם היו חוטין נמשכין ממנה או לאו, יש להחמיר מספק. אך אם קרמו פניה, יש להקל{כה}: 

[יד] ראוי לכל ירא שמים שישתדל עם העוסקים בלישת ואפיית המצות שלו. ומי לנו גדול מאביר הרועים הרא"ש, שהוא בעצמו היה עומד ומשגיח בעשיית ואפיית המצות ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתם{כו}: 

[טו] מצה נפוחה באמצעיתה, בין שתפח גוף המצה בין שנחלק עביה דהיינו שעלה הקרום העליון למעלה, וכן מצה שנתכפלה קצת בשעת אפייה, מנהגינו שאין חוששין בזה כלל לחימוץ, כי המצות דקות והאש חזקה ודולקת אל מול פניהם ושולטת בכפלים תכף ומיד. רק אם נפל הככר כולו מדופן התנור ונתכפל הרבה עד שנעשה כחתיכת עיסה, נוהגים להחמיר ומניחים אותו שם על הגחלים עד שישרף כולו{כז}: 

[טז]אסור לעשות מצה עבה טפח. וכבר נהגו לעשותה דקה עד כמה שאפשר{כח}: 

[יז] המנהג הוא שאין אופין המצות של מצוה בערב פסח אלא אחר חצות היום, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח בזמן ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו אמן{כט}. וכיון שאז הוא אחר זמן איסור חמץ, צריך לבטל בפירוש את הפירורים בשעת הלישה. ויאמר בלשון שהוא מבין, עניין זה, "כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן בצק הנדבק בכלים, יהיו בטלים". אבל אחר שנתחמץ, אין ביטול זה מועיל. וכן צריך לומר בכל יום מימי הפסח בשעה שלשין{ל}. ואם חל ערב פסח בשבת, נוהגין ללוש במוצאי שבת{לא}: 

[יח] ואחרי גמר הלישה, יש לרחוץ את העריבה היטב היטב. ואת מימי הרחיצה, וכן את המים שנותרו מצינון הידים בשעת הלישה וכן הקיטוף, צריך לשפוך במקום מדרון, ושלא תהא רצפת אבנים, כדי שיבלעו מהרה בקרקע. שאם ישפכום שלא במקום מדרון, או אפילו מדרון אלא שהוא רצפת אבנים, יש לחוש שמא יתקבצו במקום אחד, ויחמיצו קודם שיבלעו בקרקע, ונמצא חמץ ברשותם{לב}: 

[יט] מצה עשירה, דהיינו שלשו קמח עם מי־פירות, אינה מחמיצה אפילו בשהייה כל היום. אבל אין יוצאין בה ידי חובת מצה בליל־הסדר, לכזית הראשון, משום דבעינן לחם עוני. ומי פירות עם מים, ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסות, הלכך אין ללוש בהן. ואעפ"י שלדעת הרי"ף והרמב"ם אינם ממהרים להחמיץ, אין מנהגינו כמוֹתָם{לג}: