גלות מַוְזַע
למרות התלאות הקשות, הגליות והטלטולים, העוני והדוחק, השכילו אבותינו הקדושים לשמור על מנהגיהם הקדומים. קדמוני חכמי תימן לא העלו על הכתב את מנהגיהם, הן מקוצר רוח, והן מפני שהמנהגים היו קבועים ומפורסמים, ללא עוררין וללא פורצי גדר. אולם, גלות מַוְזַע הקשה, שאירעה לפני כשלוש מאות שנה, גרמה שוד ושבר בקהילות, וכפי שתיארו כמה חכמים ברשימות ובקינות שחיברו עליה:
מדבריו של הסופר מוהר"ר פנחס בן גד הכהן, שהיה מן הגולים למוזע וז"ל, ואודיעך אחי ממה שאירע לנו בזמן הזה, מתחילת שנת א'תתק"צ וא'תתקצ"א לשטרי [ה'תל"ט וה'ת"מ ליצירה], כי המלך גזר והחריב כל בתי כנסיות של כל ערי תימן. ויש מן הספרים וכתבי הקודש נתבזו ביד הגויים בעוונותינו. ולא היינו מתפללים אלא יחידים בחשאי בבתים. ואחר כך גזר המלך על היהודים שיגלו אל מדבר מוזע. והחריבו הבתים. ויש שמכרו את הבית ששווה אלף זהובים, מכרו אותו במאה. ויש ששווה מאה זהובים, בעשרה. והיינו לחרפה בגויים, מבקשים עלינו עלילות דברים שימירו, בר מינן. ועמדו כל גלילות ישראל והניחו כל מחמדיהם על קדושת השם ברוך הוא, ושדותיהם וכרמיהם, ומסרו עצמם על קדושת השם ברוך הוא. ואם יכנס אחד לשוק לצורך לו, זה מואס וזה גועל, זה טורף וזה מחרף. ונתקיים בזה הדור, מי יקום יעקב כי קטן הוא, מהכיל כל הצרות. ונתקיים בעוונותינו, והבאתי מורך בלבבם. והשם ברוך הוא נותן לנו כח לסבול כל אותן הצרות והתלאות בכל יום, עכ"ל:
ומהרי"ץ כתב על גלות זו וז"ל, בשנת א'תתקפ"ח ואתתקפ"ט [לשטרות, ה'תל"ז וה'תל"ח ליצירה] הגלו אל מדבר מוז"ע. והיה מקום רע ומר וכו'. ובאותה שנה בצאתם מצנעא ללכת אל מוזע, היה אחד גוי, והפקידו אצלו כמה ספרי תורה וכמה ספרי תלמוד ומקרא ומפרשים, וכמה קונטריסים אשר חיברו הראשונים [מחכמי תימן] כתיבת ידיהם, כי לא יכלו לשאת מפני טורח הדרך, כי גורשו משם הם ובניהם וטפם. וספרים אלו כמעט מלאים בחדר אחד גדול. סבורים היו שיפייסו למלך ויחזרו לקחת ספריהם. ויהי בצאתם, ויקם האיש ההוא ויצת אש בהם וישרפם כולם. ומאותו העת נדלדלה יד ישראל בכל עניין, הן ממעוט ספרים, הן שנשרפו ספרי חדושיהם ופירושם. לא נשאר רק מעט מן המעט ספרי תורה וגמרות ושאר ספרים אשר לקחו ראשי עם בידיהם לצורך עיונם וקריאה בספר תורה, עכ"ל:
אולם, על אף כל התלאות הקשות, שריפת הספרים בכלל וחיבורי קדמונינו בפרט, ופטירתם של רבים מגדולי הדור ההוא שלא יכלו לעמוד בתלאות הדרך, לא נשברה רוחם, אלא החזיקו בנאמנותם לתורת משה מורשת אבותיהם. לפיכך מיד עם שובם מן הגלות, הזדרזו להעמיד מחדש את כל מוסדות הקהילות, ובראשם בתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הדין, בפרט בעיר הבירה צנעא, מרכז התורה והחכמה: