סימן פ"ג - הלכות תערובת חמץ, חוזר ונֵיעוֹר,מצה שרויה, קטניות, מצה עשירה. ועוד

[א] אם נמצאת איזו תערובת חמץ בערב פסח עד הלילה, הרי הוא כמו שאר איסורין שבטל בששים{א}. ולכן אם נמצא אז גרעין חטה בעוף ובתבשיל, זורקו, והשאר מותר לאכול{ב}. אבל בתוך הפסח, חמץ אוסר אפילו במשהו גם בהנאה{ג}. ובכל מקום שנמצא איזה גרעין מחמשת מיני דגן או משהו חמץ, צריכים לשאול מורה־הוראה: 

[ב] בזמנינו שעשיית המאכלים היא במפעלים ובתי־חרושת גדולים, ורבו ההמצאות והחידושים בהכנתם, באופן שלא יעלה על הדעת שיש חשש תערובת חמץ למי שאינו מצוי אצלם ובקי בדרכיהם, ורבה המכשלה ח"ו, לכן אסור ליקח אלא אם יש עליהם כתב הכְשֵר מרבנים יראי השי"ת ידועים למוסמכים ונאמנים ביותר{ד}. ולא עוד אלא שמנהגינו פשוט מימי קדם ועד עתה להחמיר ביותר עד קצה האחרון, וכשיטת הגאונים והרמב"ם ועוד פוסקים, שחמץ שנתבטל בששים קודם הפסח, אפילו הכי חוזר וניעור בפסח. ולא רק יבש ביבש (כמו האשכנזים{ה}) אלא אפילו לח בלח, ואפילו רק טעמוֹ ולא ממשוֹ, ואפילו הבלוע בדפנות הכלים מחמץ גם בקדירה שאינה בת יומהּ שהוא נותן טעם לפגם, אוסרים (וכמ"ש הרשב"א והפרי חדש). ומי יערב אל ליבו לפרוץ גדירן של ראשונים{ו}. לפיכך יש ליזהר גם מכמה מאכלים שיש עליהם הכשר לפסח, כיון שיש מהם (הספרדים) שסומכים על הביטול בששים שלפני הפסח{ז}. כמו־כן במשקים אע"פ שיש הכשר מהודר ביותר (מהאשכנזים), יש לחקור ולדרוש אחריהם{ח}: 

[ג] הרטבת המצה והשרייתה בתוך מרק וכיוצא, אפילו במשך זמן רב, אין בה שום חשש חימוץ, וכפי שאנו נוהגים{ט}, מאחר שהמצה כבר אפויה היטב. ואפילו אם נחשוש שאולי יש איזה מקום שלא נילוש, או שמא נפל אבק של קמח על גבי המצה, על כל פנים החום בתנור גדול ושורף וקולה את הכל באופן שלא שייך שיחמיץ עוד אחר כך{ט*}. אמנם בזמנינו כאן יש מצות שניכר לעין שאינן אפויות היטב, ובהן נראה לכאורה שיש לחשוש ולהיזהר{י}: 

[ד] כל מיני הַקָּטְנָיוֹת ואפילו אורז, מנהגינו פשוט כפי הדין שמותרים באכילה בפסח, בין לקלייה בין לבישול, וכמבואר בגמרא{יא} ובפוסקים (ואין מי שחושש להחמיר בהם זולת האשכנזים{יב}. והיא חומרא יתירה מחשש תערובת דגן. וגם שכמה מיני קטניות דומים קצת לדגן). אבל יש לברור אותם היטב מחשש תערובת מיני דגן, וכן לחקור אם לא נארזו במקום שאורזים גם קמח כמו שמצוי בזמנינו. אך בגרעיני ה"חִלְבּהּ", דבר שכיח להימצא בהם חיטים, לכן יש ליזהר מאד לבדקם היטב אחד אחד במקום שיש הרבה אור, כי החיטים דומים בצבעם ובגדלם ל"חִלְבּהּ". וראוי לבדקם כמה פעמים{יב*}, וכן לטחנם קודם פסח{יג}: 

[ה] מֵי־פירות אינם מחמיצים. לפיכך מותר לאפות קמח (כשר) עם מי ביצים או שאר מי פירות כגון חלב או יין וכדומה, והיא נקראת מצה עשירה, ובלבד שיזהרו שלא יתערב בהם אפילו מעט מים. אבל בליל פסח צריכים לאכול כזית הראשון, מצה ממש{יד}, וכמו שיתבאר לקמן סימן פ"ז סעיף י"ט: 

[ו]כדורים ושאר תרופות שיש בהם חשש חמץ, ישאלו מורה־הוראה: 

[ז] הנותן תבואה או מורסן (דהיינו קלִפּת־החטה) לפני עופות, יזהר לתתם במקום יבש שלא יתלחלחו. אבל לבהמה, אסור ליתן מורסן כי יתלחלחו מן הרוק. וגם אם נותן להם תבואה, יזהר לתת להם מעט מעט, שלא ישאירו מלוחלחים, ואם השאירו יבערם מיד{טו}: 

[ח] בערב פסח משעה שהחמץ נאסר בהנאה, וכן בכל ימי הפסח, אסור ליהנות אפילו מחמצו של גוי, ולכן אסור לישראל להוליך או לשמור חמצו של גוי, ומכל־שכן שאסור לקנות חמץ בשביל גוי אפילו במעותיו של גוי{טז}: 

[ט] וכן אסור להשכיר אז לגוי בהמה או מכונית שתביא לו (דהיינו לגוי) חמץ, או חדר לשִׂים בו חמץ, מפני שאסור להשתכר באיסורי הנאה. אבל מותר להשכיר לו בהמה או מכונית לפסח (חוץ משבת ויום־טוב, עיין לעיל סימן נ"ה) בסתם, שאין הגוי מפרש לו שהוא צריך אותה להביא חמץ. ואף־על־פי שהוא יודע שהגוי יוליך עליה חמץ, אין בכך כלום, דכיון שאף אם לא יוליך עליה כלום, יצטרך לפרוע לישראל כל שכרו מֻשְׁלָם, אין הישראל משתכר כלום מהחמץ. וכן מותר להשכיר לו חדר שידור בו בפסח, אף־על־פי שיודע שיכניס לתוכו חמץ, מכל־מקום הישראל אינו נוטל ממנו שכר הכנסת החמץ אלא שכר הדירה, שאף אם לא יכניס לשם חמץ לא ינכה משכרו{יז}: 

[י]אסור למסור בהמתו לגוי אפילו זמן רב לפני פסח, כשיודע שיאכילנה חמץ בפסח{יח}: 

[יא] מותר לומר למשרתו גוי אפילו בשעה שהחמץ אסור בהנאה, הֵילָךְ מעות וקנה לך מזונות ואכול, אף־על־פי שהוא יודע שיקנה חמץ. ובשעת הדֹּחַק, מותר גם־כן לומר לו, צא ואכול אצל גוי ואני אפרע לו. או לומר לגוי אחר, תן למשרתי לאכול ואני אשלם לך. אבל אסור להקדים לו את המעות בשביל מה שיתן למשרתו{יט}: 

[יב] וכן מי שהוא צריך להאכיל לתינוק חמץ, ישאהו לבית גוי ויאכילהו הגוי חמץ. ויפרע לו הישראל אחר־כך. אבל הישראל לא יאכילהו חמץ. ואם התינוק מסוכן, פשיטא דהכל מותר{כ}: 

[יג]לשתות חלב מבהמת־גוי האוכלת גם חמץ בפסח, יש אוסרין ויש מתירין{כא}, ומנהגינו כהאוסרים{כב}: