אם רשאי ש"צ להתחיל אמירת קדיש תוך כדי הליכה לתיבה

אם רשאי ש"צ להתחיל אמירת קדיש תוך כדי הליכה לתיבה

שאלה:

ראיתי  בבתי-כנסיות  מסויימים  של-בני  קהילותינו,  שישנם  כמה  אנשים  הרגילים

להתחיל באמירת הקדיש יתגדל ויתקדש וכו' כבר בעת הילוכם ממקום מושבם לתיבה. האם יש סמך לכך, האם כך נהגו גם בתימן והאם יש חילוק בין קדיש של-תפילה לקדיש יתום:

תשובה:

לענ"ד  לא-נכון  לעשות כן, כי תוך כדי הליכה אינו דרך כבוד כלפי מעלה, וגם טרוד מלכוון דעתו למה שהוא מוציא מפיו. וכן אמנם רבים בקהילותינו מקפידים בזה, ובפרט במקומות שהם בני-תורה, הן בתימן והן בזמנינו כאן בא"י. והכי נמי דייק לשון רבינו הרמב"ם ריש פרק ט' מתפילה, בשחר כל העם יושבים ושליח-ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם, ומתחיל ואומר קדיש וכו' ע"כ, הרי שאינו מתחיל עד שהגיע ועמד לפני התיבה. הגם כי מאידך לא שמענו ולא ראינו מי שמיחה ביד הנוהגים כן הן בתימן והן כאן, דהיינו שמתחילים יתגדל ויתקדש וכו' תוך כדי הליכתם לתיבה. או אומרים במקומם יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ולאחר מכן ממשיכים לומר תוך כדי הליכה, וישנם אף יודעי-ספר העושים כן, באין פוצה-פה ומצפצף. וזה לאו דוקא בקדיש, אלא אף בעניינים דומים לזה:

ונראה כי טעמם שהם ממהרים בכך, מפני שחוששים מלהטריח את הציבור להמתין בשתיקה, כדרך שמצינו בדוכתי טובא שחששו חז"ל לכך בש"ס ובפוסקים. וכך אמנם שמעתי מתלמידי-חכמים שמזו הסיבה עושים אותם אנשים כן. וצד הכוונה, יש ללמד עליהם זכות דסבירא להו שאין איסור בכך אלא באמירת ברכות, אי נמי דוקא בדאורייתא כגון קרית-שמע וברכת-המזון כנזכר בשולחן ערוך סימן ס"ד סעיף ז' וסימן קפ"ג סעיף י"ב, וכבר הארכתי בס"ד בבירור שיטות האחרונים בזה, בתשובותי לעיל חלק ב' סימן ר"ח אות ה', וסימן רס"ט. אי נמי סבירא להו שהליכה לתיבה, אינה דבר הטורד ומסיח את דעתו, כיון שהאדם מכיר ורגיל בדרך זו, דומיא שרגילים לקפל רצועות התפילין בזמן אמירת פרשת ציצית (שהיא מדרבנן לכולי עלמא) שבקרית-שמע ערבית מוצאי תעניות, במקומות שנוהגים לחלצן כשמגיעים לכימי השמים על הארץ, ולא אחרי מנחה (ועיין מ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר אורח-חיים הלכות תענית ציבור סימן ק"ב סוף סעיף י'), ומאי אית לך למימר, אלא כיון שקיפול תפילין הוא דבר ההווה ורגיל בכל יום ויום אין הדבר טירדא, והעדיפו זאת כדי שלא להשאיר את התפילין בלתי מקופלות, שאינו דרך כבוד (עיין בן איש חי שנה א' חיי- שרה סעיף י"ט), וכיוצא בזה בנדון דידן משום דאיכא טורח ציבור להמתין בשתיקה. אבל מסתברא שאין לחוש בכך לטורח ציבור, הואיל ואינו אלא זמן קצר, ועיין בתשובותי שם סימן כ"ט אות ב' בשם שו"ת נשמת כל חי, כמה הוא שיעור טורח ציבור. ואם אפשר, יקדים ללכת ולעמוד לפני התיבה קודם סיום העניין, כדי שיוכל להתחיל מיד בלי שום עיכוב:

ויש  קצת  אנשים העומדים במקומם כשהם מתחילים לומר קדיש, וכשהציבור עונים אמן יהא שמיה רבא אז הם הולכים לתיבה. ולענ"ד לא הרויחו בזה, כי הלא גם הם צריכים לענות עם הציבור יהא שמיה רבא בכוונה, ואדרבה נמצא שהפסידו את העיקר. אלא אם-כן במקומות שאין השליח-ציבור מסיים יחד עם הציבור לעלם ולעלמי עלמיא, אלא אומר זאת בקול-רם אחרי שהם מסיימים (עיין מ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר הלכות קדיש סימן י"ג סעיף ו') שאז יש לו שהות קצת בנתיים ללכת בלא לומר כלום, וע"ע שו"ת החיים והשלום סי' ל"ב לעניין המניחים תפילין חולצין אותן בעת הקדיש:

*

למדנו כי אעפ"י שאין איסור להתחיל באמירת הקדיש תוך כדי הליכה, מכל-מקום אינו הגון. ואין שום חילוק בין קדיש יתום, לבין קדיש של-תפילה, או איזה עניין שיהיה: