סימן ע"ח - הלכות ראש חודש, וקריאת ההלל

[א] ראש חודש, מותר בעשיית מלאכה, אפילו מלאכה כבידה כגון חרישה וזריעה. וכן מנהגינו שעושים כל המלאכות כדרכם, הן אנשים והן נשים, ובכלל זה גם תפירה. אמנם מקצת דמקצת נשים, נוהגות שלא לעשות בו מלאכה, ומנהג טוב הוא ואין להקל להן{א}: 

[ב] ראש חודש, אסור בתענית{ב}. וכן אסור הוא בהספד, זולתי לתלמיד־חכם בפניו (דהיינו כל זמן שלא נקבר){ג}. אבל צידוק הדין (דהיינו נוסח צור ממעונו, צדיק הוא וצדיק דינוֹ וכו' שאומרים אחר סתימת הגולָל) והקדיש שאחר הקבורה, מנהגינו לומר כרגיל{ד}, על כל אדם{ה}: 

[ג] בליל ראש חודש קודם תפילת ערבית, מנהגינו שעומד הגדול שבציבור במקומו, ואומר פיוט שער הרחמים וכו'. ואחר־כך אומרים הציבור יחד מזמור ברכי נפשי וגו'. וכשחל בשבת, אין אומרים המזמור, ובמקום הפיוט הנזכר, אומר פיוט שירו לָאל נבונָי וכו'. וכל זה הן בליל ראשון דראש חודש, הן בליל שני{ו}. ובחול, אומר ש"צ חצי קדיש אחר המזמור, בשאמי. ובבלדי, אינו אומר כאן קדיש כלל, אלא מתחילים והוא רחום{ז}: 

[ד] בראש חודש שחרית אחרי תפילת שמונה עשרה, קוראים את ההלל בלא ברכה{ח}, ובדילוג. דהיינו שמשמיטים שלושה מקומות, והם, לא לנו וגו', אהבתי וגו', הללו את י"י כל גויים {ט}. ומנהגינו שכל הקהל קוראין אותו אז יחד בקול־רם. ומן אודך כי עניתני וגו', עד הסוף, אומר הש"צ פִּסקא פִּסקא והם כופלים אותו (חוץ מברוך הבא בשם י"י, שהוא אומר ברוך הבא, והם עונים בשם י"י, וכדלקמן סעיף ה' לגבי ימים שגומרים בהם את ההלל). וכן בחול־המועד פסח, ובשביעי של־פסח{י}: 

[ה] בשחרית יום טוב ראשון של־פסח, ובשבועות, ובשמונת ימי סוכות, ובשמונת ימי חנוכה, מברך שליח ציבור{יא} על ההלל תחילה לגמור את ההלל{יב}, ובסוף יהללוך וגו'{יג}. וגומרים את ההלל, דהיינו שאין מדלגים כלום. וזהו סדר אמירתו בקירוי לפי מנהגינו. ש"צ אומר פיסקא פיסקא, וכולם שומעים ואינם אומרים עמו{יד}, רק עונים אחריו בכל פעם, הללו־יה, עד שנמצא עונים בכל ההלל קכ"ג פעמים הללו־יה. [וצריך ליתן לב שלא יתחיל הש"צ אמירתו, עד שיסיימו הציבור הברת הללו־יה, כדי שלא יפסידו אפילו תיבה אחת{טו}] . ובראשי הפרקים, כופלים אותו. דהיינו אחרי שהוא אומר בצאת ישראל ממצרים, חוזרים הם ואומרים מה שאמר. וכן אהבתי כי ישמע וגו', הללו את י"י כל גויים, והודו לי"י כי טוב. גם מן אודך כי עניתני עד הסוף, עושים כן, חוץ מברוך הבא בשם י"י, שהש"צ אומר לבדו ברוך הבא, והם עונים (והוא שותק) בשם י"י, מפני שהשומע כעונה. וזהו מנהג הבלדי, וגם מקצת השאמי, והוא נמשך מימות התנאים והאמוראים. ודעת רבינו הרמב"ם שבמנהג זה ראוי לילך. ומקצת השאמי נוהגים לקרותו כל הקהל כאחד, גם בימים הללו, עד אודך כי עניתני. אבל בליל פסח בסדר ההגדה, כולם נוהגים לאמרו בקירוי כפי הסדר האמור לעיל{טז}: 

[ו] לפני קדיש תתקבל בערבית דליל יום טוב ראשון דפסח, קוראים כל הקהל כאחד את ההלל בלא שום דילוג, ובשאמי גם מברכים עליו תחילה וסוף, ובבלדי בלא ברכות, ויש מהבלדי שאינם נוהגים לקרותו אז כלל (והוא המנהג הקדמון){יז}: 

[ז] בימים שגומרים בהם את ההלל ומברכים (כדלעיל סעיפים ה' ו') גם היחיד קורא כולו ומברך תחילה וסוף. אך בימים שמדלגים (כדלעיל סעיף ד'), דעת הרמב"ם{יח} שאינו קורא אותו כלל. אבל המנהג שקורא אותו גם אז, היחיד כמו הציבור (דהיינו בדילוג ובלא ברכות, וּמֵעוֹמֵד){יט}: 

[ח] צריך לומר ההלל מֵעוֹמֵד{כ}, חוץ מליל פסח בסדר ההגדה, שנוהגים לאמרו מִיּוֹשֵׁב{כא}: 

[ט] אסור להפסיק בקריאת ההלל. ובימים שגומרים בהם את ההלל, דיני ההפסקה בו באמצע הפרקים ובין הפרקים, כדיני קִרְיַת שמע, שנתבארו לעיל סימן י"ד. ובימים שקוראים בהם ההלל בדילוג, נידון כולו כבין הפרקים{כב}. והפרקים לפי מנהגינו{כג}, הם ארבעה, ואלו הם. בצאת ישראל, אהבתי, הללו את י"י, הודו לי"י כי טוב: 

[י] לאחר ההלל אומר ש"צ קדיש תתקבל{כד}, ומוציא החזן ספר־תורה, וקוראים בו ארבעה גוברי. הכהן קורא שלשה פסוקים, שהם וידבר, צו, ואמרת. והלוי חוזר וקורא ואמרת, וממשיך את הכבש אחד, ועשירית האיפה. וישראל קורא עולת תמיד, עד ונסכה. ורביעי קורא ובראשי חדשיכם{כה}. וכשחל ראש חודש בשבת, קורא המפטיר בספר־תורה שני, וביום השבת וגו' ובראשי חדשיכם{כו}. ואם טעה ולא קרא רק מן ובראשי חדשיכם, אינו צריך לחזור{כז}: 

[יא] לתפילת מוסף מעמידים שליח־ציבור אחר, ומתחיל מן ובא לציון{כח}. וזמן חליצת התפילין נתבאר לעיל סימן ט' סעיף כ"ה. ובחזרת התפילה, אומר כתר יתנו לך, במקום נקדישך ונעריצך, כדלעיל סימן י"ח סעיף ו'. ואומר וְעמך, במקום עִם עמך{כט}: 

[יב] מצוה להרבות בסעוֹדה בראש חודש, אעפ"י שלא נהגו כן. ומי שאינו יכול להרבות ביום, יקדים לעשות זאת בלילה, ובַיום יוסיף מעט פירות וכיוצא יותר מרגילותו בשאר ימים. ואם חל בשבת, יעשה תבשיל אחד יותר מבשאר שבתות{ל}: