סימן ע"ז - הלכות עירובי תחומין

[א] אסור לצאת בשבת וביום־טוב מהמקום ששָׁבַת, יותר מהתחום, שהוא אלפיים אמה (960 מטר{א}). ומקומו שלָּ־אדם, הוא ארבע אמות. נמצא שמותר ללכת בשבת ממקום עמידתו לכל רוח, אלפיים אמה וארבע אמות. והיינו דוקא אם בזמן בין־השמשות היה נמצא בשדה. אבל אם שָׁבַת בתוך עיר, כל העיר היא מקומו{ב}. ויש אומרים שעיבורהּ שֶׁלָּ־עיר, דהיינו שבעים אמה ושני שלישי אמה (33.92 מטרא}), נחשב גם־כן מן העיר, אף־על־פי שאין שם בניין, והוא הנקרא קַרְפֵ–ף העיר, וממקום שׁכָּלה מתחילין למדוד תְּחוּם־שַׁבָּת{ג}: 

[ב] עיר שהיא מוקפת חומה, אפילו היא עיר גדולה מאד, מְהַלֵּך את כולה (ועיבורה{ד}), ומשָם תחום־שבת. וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר משבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור ושַׁיֵיך לָעיר אפילו הוא מַהְלַךְ כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את (עיבורהד} ו)תחום־שבת{ה}: 

[ג] היו שתי עיירות סמוכות זו לזו, נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות, נחשבות שתיהן לעיר אחת{ו}: 

[ד] יש הרבה דינים ואופנים בעניין מדידת תחום־שבת להקל ולהחמיר, ולכן אין לעשות כי־אם על־ידי בקי בהלכה ובמלאכה {ז}: 

[ה] הנצרך ללכת בשבת או ביום־טוב יותר מתחום־שבת (ועיין לקמן סעיף י"ב), צריך להניח בערב־שבת או בערב־ יום־טוב עירובי תחומין. וצריך להניחו חוץ לָעיר בתוך התחום, או אַפילו בסופו במקום שהיה מותר לו ללכת עד שם. ובמקום שהניח את העירוב נחשב לו כאילו הוא דר שם, ולכן יש לו ממקום ההוא אלפיים אמה לכל רוח מרוחות העולם. וממילא מובן כי מה שהוא מרויח ברוח זו שהוא מניח את העירוב, הוא מפסיד מרוח האחרת. דרך משל, אם הניח את העירוב בסוף אלפיים אמה לרוח מזרח, אסור לו ללכת כלום לרוח מעְרב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום־שבת{ח}: 

[ו] וזהו סדר עשיית עירובי תחומין. לוקח פת כדי מזון שתי סעודות (כמבואר לעיל סימן ע"ו סעיף ה'), או דבר שמלפתים בו את הפת שיש בו שיעור לאכלו עם פת שהוא כדי מזון שתי סעודות. חוץ מן המלח ומן המים, שאין מערבין בהם. והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו, ומברך, ברוך וכו' אשר קידשנו במצותיו וציוונו על מצוַת עירוב. ואומר, בעירוב זה יוּתָּר לי לֵילֶך למחר ממקום זה, אלפיים אמה בכל רוח. וחוזר לביתו{ט}. ואם לא בירך, אינו מעכב. אבל אם לא אמר הנוסח, אין זה עירוב, אלא אם כן אמר לכל הפחות יהא זה לעירוב{י}. ויכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות, ובלבד שיניחנו במקום המשתמר שלא ייאבד או יתקלקל{יא}. ויאמר, לילך בכל שבתות השנה ממקום זה וכו'{יב}: 

[ז] יכול לשלוח את העירוב על־ידי שליח, שיניחנו בשבילו. ויברך השליח, ויאמר, בעירוב זה יוּתָּר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל על־ידי חרש שוטה וקטן, אין שולחין. ואפילו לא חזר השליח אל משלחו, יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו{יג}: 

[ח] אפשר לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שֵׁיעור לכל אחד ואחד. וצריך לזַכּוֹת להם על־ידי אחר, כמו בעירובי חצרות (וכדלעיל סימן ע"ו סעיפים י"ב י"ג). ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא בידיעתו, שמא אינו רוצה לערב באותה רוח שרוצה זה. והמניחו, אם הוא שליח לכולם, אומר, בעירוב זה יוּתָּר לפלוני ולפלוני וכו'. ואם מניחו גם בשביל עצמו, אומר, לי ולפלוני ולפלוני{יד}: 

[ט] צריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות, בלי עשיית איסור דאורָייתא. ולכן אם הניחו בגומא וכיסהו בעפר, לא הוי עירוב. כיסהו באבן, הוי עירוב. נתנו באילן, אם האילן קשה, הוי עירוב. הניחו על אילן או קנה רכים כיָרָק (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף ג' דיבור המתחיל אילן), אינוּ עירוב{טו}: 

[י] הנותן את העירוב בתוך עיר, אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו, ויכול ללכת כל העיר אפילו אם היא גדולה מאד, וגם חוץ לָעיר (כדי עיבורה{טז} ו)תחום־שבת, שהרי נחשב כאִלו הוא דר באותה העיר{יז}: 

[יא] אם יש עיר בתוך התחום (שהיא מוקפת חומה, או שהיא מתוקנת בעירובין{יח}), אינה נמדדת, ואינה נחשבת אלא כארבע אמות בלבד. ודוקא כשתחום־שבת מגיע עד מחוץ לעיר, כגון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר הוא אלף אמה, אז העיר אינה נחשבת אלא כארבע אמות, ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף וארבע מאות ותשעים ושש אמה. ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב, בין הצד שלאחר העירוב. אבל אם תחום־שבת כָּלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר, כיון שהוא חוץ לתחום. כי באופן זה, אין כל העיר נחשבת לו כארבע אמות. וכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לאלפיים אמה מחוץ לעיר, כשהוא חוזר אחר־כך לעיר וכלו האלפיים אמה ממקום עירובו בתחילת העיר קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו{יט}. ויש מקילים וסוברים שאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, יכול להלך בכל העיר כולה, אבל לא חוצה לה {כ}: 

[יב] אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון לֵילֶך לבית חתן או אָבֵל או ברית מילה, או כדי להתפלל בעשרה, או להקביל פני רִבּוֹ או חבירו שבא מן הדרך, או לפקח על עסקי רבים, או שהיה חוץ לעירו ורוצה לילך לביתו, וכדומה. ובדיעֲבַד שעירב לדבר הרשות, עירובו עירוב{כא}: 

[יג] אין מניחים עירובי תחומין לא בשבת ולא ביום־טוב. ולכן אם חל יום־טוב בערב־שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב־יום־טוב. וזה מועיל בתנאי שיהא העירוב קיים כל בין־השמשות של־ליל־שבת, שהוא זמן קניית העירוב. וכן אם חל יום־טוב לאחר השבת ורוצה ללכת ביום־טוב, צריך להניח את העירוב בערב־שבת. ומועיל בתנאי שהוא קיים כנז' לעיל{כב}: 

[יד] כליו ובהמותיו של־אדם הרי הם כרגליו, ובמקום שהוא אינו רשאי להלך, גם אותם אין שום אדם רשאי להוליכם. ואם השאילם לאחר או השכירם או מסרם לשמירה, הרי הם כרגליו של־זה שהם אצלו, ואפילו הוא גוי קנו הכלים והבהמה שביתה אצלו{כג}. ולא עוד אלא גם חפצים של־גוי, קונים שביתה במקומם שהיו בין־השמשות{כד}: 

[טו] גוי שהביא פירות שאין לחוש בהם שנתלשו היום (וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשתה בו היום מלאכה) אלא שהובאו מחוץ לתחום, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל גוי אחר, מותרים לישראל מיד אפילו באכילה, אלא שאסורים לטלטלם חוץ לארבע אמות, זולתי אם הביאם הגוי לתוך הבית, או שהעיר מתוקנת בעירובין, אזי מותרים הם בטלטול בכל העיר. שכל מקום שמותר לטלטל שם, נחשב כמו תוך ארבע אמות. ואם הביאם בשביל ישראל, אסורים לישראל זה ולכל בני־ביתו עד לערב (דהיינו במוצאי שבת, או מוצאי יום־טוב) בכדי שייעָשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם. ומכל־מקום מותרים לו בטלטול תוך ארבע אמות, או במקום המותר בטלטול. ולאחרים, מותרים הם כבר בו ביום. ובספק אם הובאו מחוץ לתחום, גם כן הם אסורים, אלא־אם־כן יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום{כה}: 

[טז] מִשָּׁרשי מצות תחומין, שנזכור ונדע שהעולם מחודש, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת{כו} כי ששת ימים עשה י"י את השמים וגו' וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר, ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוקה שיש בה טורח, רק מעט דרך טיול ועונג{כז}. ומהכתוב הזה למדנו שלא נבראת מנוחה אלא עד יום השביעי{כח}. והמנוחה הזו שונה ממנוחת החול, הואיל ויש בה קדושה וברכה. ולא יתגלה עוֹצֶם אותו תענוג, אלא אצל בעלי ההשגה, כמו שאומרים בתפילה, וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך{כט}: