סימן ע"ה - הלכות הוצאה והעברה מרשות לרשות בשבת

[א] הוצאה מרשות לרשות בשבת, אסורה ככל שאר המלאכות שאסרה התורה. וארבע רשויות לשבת הם. א' רשות היחיד. ב' רשות הרבים. ג' כַּרְמְלִית. ד' מָקוֹם פָּטוּר{א}. ונבאר תחילה בקצרה קצת מהם, ואחר־כך (מסעיף ז') נבאר דיניהם: 

[ב] רשות היחיד, הוא מקום שחללו לכל הפחוּת ארבעה טפחים{ב} על ארבעה טפחים (שזהו מקום חשוב שראוי להשתמש בו), ומוקף במחיצות גבוהות לכל הפחוּת עשרה טפחים (ואפילו אינן שלימות לגמרי). וחריץ עמוק עשרה טפחים, ורָחֵב ארבעה טפחים, גם־כן דינו כמחיצה. וכן בור שהוא עמוק עשרה, ורָחֵב ארבעה על ארבעה. וכן תֵּל שהוא גבוה עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה. ואפילו כלי, כגון תיבה, ארון או עגלה, אם הם גבוהים עשרה. או חבית שהיא עגולה, ויש בה לרַבֵּע ארבעה על ארבעה. כל אלו אפילו אם הם ברשות הרבים או בכרמלית, הרי הם נחלקים לעצמם, והם רשות היחיד. ואַוֵּיר רשות היחיד, נחשב רשות היחיד עד לרקיע{ג}. וגם המחיצות עצמן שהן מקיפות לרשות היחיד, יש על גביהן דין רשות היחיד. והחורים שבמחיצות שכלפי רשות היחיד, אפילו אם הם מפולשים מעבר לעבר, כיון שיכולים להשתמש בהם ברשות היחיד, הרי הם בטלים אצלו ונחשבים כרשות היחיד{ד}. (ואם הם רק כלפי חוץ, יתבאר בסעיף שלאחר זה): 

[ג] רשות הרבים, הוא רחובות ושוָקים המפולשים משער לשער, שהן שש עשרה אמה (דהיינו 7.68 מטר) על שש עשרה אמה, שכן היה רוחב הדרך במחנה לְוִיָּה שבמדבר. וכן דרכים שעוברים בהן מעיר לעיר ורחבים שש עשרה אמה, הרי הן רשות הרבים. וכל דבר שהוא ברשות הרבים, אם אינו גבוה שלושה טפחים מן הקרקָע, אפילו הם קוצים או צואה, שאין רבים דורסים עליהם, מכל מקום בטל הוא לגבי הקרקע, והרי הוא כרשות הרבים. וכן גֻּמָּא ברשות הרבים, אם אינה עמוקה שלושה טפחים, הרי היא כרשות הרבים. והחורים שבכתלים כלפי רשות הרבים ואינם מפולשים פנימה לרשות היחיד, אם הם נמוֹכים משלושה טפחים לקרקע, בטלים לגבי רשות הרבים והרי הם כרשות הרבים. ואם הם למעלה משלושה טפחים, נידונים לפי מדותיהם. אם יש בהם ארבעה על ארבעה והם למטה מעשרה טפחים, הרי הם כרמלית. ולמעלה מעשרה טפחים, הרי הם רשות היחיד. ואם אין בהם ארבעה על ארבעה, הרי הם מקום פטור, בין שהם למעלה מעשרה, בין שהם למטה מעשרה. המבואות שנכנסין לרשות הרבים, לפעמים הם רשות הרבים ולפעמים הם כרמלית, ויש בזה הרבה חילוקי דינים{ה}: 

[ד] המנהג כדעת הפוסקים הסוברים שכל שאין ששים רבוא אנשים (בין ישראלים, בין גויים) עוברים בו בכל יום כְּדִגְלֵי מדבר, אינוּ נחשב רשות הרבים אלא כרמלית, שלפי זה אין מצוי בזמנינו רשות הרבים{ו} (וכדלקמן סעיף י"ד). ומכל מקום כל ירא שמים יחמיר על עצמו{ז}. אך גם לו מותר לאכול פירות וכיו"ב שהועברו ממקום למקום{ח}: 

[ה] כרמלית, הוא מקום שאין שם הילוך לרבים (ולכן אינו נחשב רשות הרבים), וגם אינו מוקף במחיצות כראוי (ולכן אינו נחשב רשות היחיד). כגון השדות, ונהר שהוא עמוק לכל הפחות עשרה טפחים ורָחֵב לכל הפחות ארבעה טפחים (ועיין לעיל סימן ס"ט סעיף ג'), ומבואות שיש להן שלוש מחיצות, ואצטוָנית (הוא מקום שלפני החנויות שהסוחרים יושבים), ואצטְבא (הוא מקום שמניחים עליו פרקמטיא) שלפני העמודים ברשות הרבים, והיא רְחָבָה ארבעה וגבוהה שלושה טפחים או יותר עד עשרה טפחים. וכן מקום שיש בו ארבעה על ארבעה מוקף במחיצות שאינן גבוהות עשרה, ותל שיש בו ארבעה על ארבעה וגבוה משלושה עד עשרה, ובור שהוא ארבעה על ארבעה ועמוק משלושה ועד עשרה. ועוד יש הרבה דברים שהם כרמלית{ט}: 

[ו] מָקוֹם פָּטוּר, הוא כל מקום ברשות הרבים שאין בו ארבעה על ארבעה, והוא גבוה משלושה ולמעלה, או בור שאין בו ארבעה על ארבעה ועמוק משלושה ולמטה, וכן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה ומוקף במחיצות משלושה ולמעלה. וכל אלו דוקא כשהם ברשות הרבים, הם מקום פטור. אבל אם הם בכרמלית, הרי הם גם כן כרמלית{י}: 

[ז] ברשות הרבים ובכרמלית, אסור לטלטל שום דבר ארבע אמות (דהיינו 1.92 מטר). בין לשאת אותו, בין לזרוק אותו, בין להושיט אותו{יא}. ולטלטלו כמה פעמים פחות פחות מארבע אמות, גם כן אסור{יב}: 

[ח] אסור לשאת או לזרוק או להושיט שום דבר, מרשות היחיד לרשות הרבים, או לכרמלית. וכן מרשות הרבים או מכרמלית, לרשות היחיד. וכן מרשות הרבים לכרמלית, או מכרמלית לרשות הרבים. אבל מקום פטור, מותר להוציא ולהכניס ממנו, לרשות היחיד ולרשות הרבים ולכרמלית. ומהם, לתוכו. ובלבד שלא יטלטל את החפץ ארבע אמות ברשות הרבים, או בכרמלית{יג}. ומפני שיש הרבה חילוקים מהו רשות הרבים ומהו כרמלית ומהו רשות היחיד (מלבד אלו שכתבנו למעלה), לכן בעיר שאינה מתוקנת בעירובין, מי שאינו בקי צריך ליזהר שלא לטלטל שום חפץ ממקום שהוא מונח, למקום הֶחָלוק ממנו, כי אם במקומות שההיתר ברור לו {יד}: 

[ט] נטילת החֵפֶץ ממקום שהוא מונח, נקראת עקירה. והנחת החפץ, נקראת הנחה. וגם עקירה בלא הנחה, או הנחה בלא עקירה, אסור לעשות{טו}. ולכן אסור לישראל שיתן לגוי איזה חפץ לידו, כגון מפתח, שיוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, כי הישראל עושה בזה את העקירה. אלא הגוי בעצמו יקח את החפץ. וכן כשמביא הגוי איזה חפץ, לא יקחהו הישראל מידו, כי בזה עושה הישראל את ההנחה, אלא הגוי בעצמו יניח את החפץ{טז}. ולצורך מצוה, כגון לקיחת ספרים לבית־הכנסת, יש מתירים על־ידי ישראל קטן, אם יש גם לקטן הנאה מזה, כגון שגם הוא יקרא בהם והגדול יצטרף עמו{יז}: 

[י] חצר שיש בה פירצה, אם נשאר מן המחיצה בצד אחד רוחב ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים מן הקרקע, או שנשאר משני צְדַדֵי המחיצה בכל צד רוחב טפח (ויש אומרים אפילו משהו{יח}) בגובה עשרה טפחים, אזי אם אין בפירצה יותר מעשר אמות, אינו צריך שום תיקון, כי הפירצה הזאת נחשבת כמו פתח. אבל אם הפירצה יתירה מעשר אמות, וכן אם לא נשאר מן המחיצה מצד אחד רוחב ארבעה טפחים, או משני הצדדים מכל צד רוחב טפח, וכל־שכן אם נפרץ במילואו דהיינו שאין שום מחיצה בצד אחד, אזי אפילו אם אין בפירצה רק שלושה טפחים, אסור לטלטל בחצר זו עד שיתקנו אותה שם בצורת־פתח{יט}. (ואם דרים שם שני בעלי־בתים או יותר, צריכים עוד לעשות עירובי חצירות, כמו שיתבאר בעזרת השם לקמן בסימן ע"ו): 

[יא] ומה שאמרנו שאם אין בפירצה שבחצר יותר מעשר אמות, נחשבת כמו פתח, ואינה צריכה תיקון, זהו רק בפירצה אחת. אבל בשתים או יותר, צריך שיהא העומד הנשאר, על כל פנים כמו הפרוץ. אבל אם היה הפרוץ מרובה על העומד, כל שהפירצה שלושה טפחים או יותר, צריכה תיקון{כ}: 

[יב] צורת־פתח, היינו שנועץ קנה מכאן וקנה מכאן, כל אחד לא פחות מגובה עשרה טפחים, ונותן על גביהם קנה, או חוט מתוח. וצריך שיהיה הקנה או החוט דוקא על ראשיהם ולא מן הצדדים. ואם תחב מסמרים בראשי הקנים וכרך החוט עליהם, שפיר דאמי. וצריך שכל קנה לא יהא רחוק מן המחיצה שלושה טפחים, וגם לא יהא גבוה מן הקרקע שלושה טפחים. ויש מקילים בְּשָׁעַת הַדֹּחַק כשאי אפשר לעשות צורת־פתח רק באופן שהקנים יהיו רחוקים מן הכתלים שלושה טפחים{כא}: 

[יג] עמודי חשמל טלגראף וטלפון, אינם יכולים להיחשב צורת־פתח, כיון שהחוטים נמשכים מצידיהם ולא על ראשיהם. אלא אם כן ישים תחתיהם במקביל לחוטים קנים בגובה עשרה טפחים{כב}, כי העליון אינו צריך לנגוע בקנים שבצדדים {כג}: 

[יד] לרשות הרבים אין מועיל צורת־פתח, אלא צריך דלת מכאן ודלת מכאן, ואז חשובה כל אותה העיר כחצר אחת, ואין מבואותיה צריכים תיקון{כד}. ומה שמקילים בזה בזמנינו לסמוך על צורת־פתח, הוא מפני שסומכים שאין נקרא רשות הרבים אלא אם כן עוברים שם ששים רבוא{כה} וכדלעיל סעיף ד'. ועיין עוד לעיל סימן ס"ד סעיף א': 

[טו] חצר או בית שפתחו לתוך הרחוב, והדלת נפתחת לפנים, והמזוזות עם המשקוף שעל גביהם והאסקופה שבתחתית, הן לצד הרחוב, הנה המקום הזה לפעמים הוא רשות היחיד ולפעמים הוא כרמלית. ולפי שאין הכל בקיאים בזה, לכן מטילים עליו מספק חומר רשות היחיד וחומר כרמלית. אסור להוציא משם לרחוב שהוא רשות הרבים או כרמלית, ולא מן הרחוב לשם, שמא הוא רשות היחיד. וכן אסור להוציא מן הבית או מן החצר לשם, ולא משם לתוכם, שמא הוא כרמלית. ולכן אם הפתח נעול וצריכים לפתחו, צריכים ליזהר שגוי יכניס את המפתח בתוך המנעול, ולאחר שיפתחו את המנעול טרם יפתח ישראל את הדלת, יסיר הגוי את המפתח. כי אם יפתח ישראל את הדלת בעוד שהמפתח בתוך המנעול, הרי הכניס את המפתח מכרמלית לרשות היחיד{כו}: 

[טז] מותר ליתן לפני גוי מיני מאכל, בחצר או בבית, אף־על־פי שיודע שהוא יוציאם לחוץ. רק שלא יתנם לתוך ידו, דאם כן הוא עושה את העקירה. (ויש מקילים אפילו ליתנם לתוך ידו, אם אינו נותנם על מנת להוציאם{כז}). ודוקא כשיש לגוי רשות לאכלם שם אם ירצה. אבל אם אין לו רשות לאכלם שם, או שהם מיני מאכל מרובים שאי אפשר שיאכלם שם, וכן שאר חפצים שניכר הדבר שיוציאם לחוץ, אסור, מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא{כח}: 

[יז] מותר לְדַדּוֹת תינוק אפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא יִגָּרֵר, אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השנייה על הארץ וישען עליה, עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת. אבל גרירתו בשתי רגליו, הרי זו כנשיאתו, ואסור אפילו בכרמלית. ולשאת אותו ממש, אפילו אם הוא גדול כל־כך שיכול לילך ברגליו לבדו, אסור אפילו בכרמלית{כט}. וקל וחומר שאסור להסיעו בעגלה שלו{ל}: 

[יח] לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין או ירוק לרשות הרבים או לכרמלית, וכן מרשות הרבים או מכרמלית לרשות היחיד, וכן מרשות הרבים לכרמלית, או מכרמלית לרשות הרבים. וכן לא ילך ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית, או מרשות לרשות, ורֻקּוֹ בפיו, אם כבר תלשו בפיו ממקום למקום{לא}: 

[יט] היקף מחיצות לטלטל בתוכן, לא מְהַנֵּי אלא כשהוקף לדירת אדם ושימושיו. דהיינו אם בנה בו בית דירה, או שפָתח פֶתח מביתו, ואחר־כך הקיף סביב במחיצות כדרך שעושים החצרות לבתים, אז אפילו הוא גדול הרבה מאד, הַוֵי רשות היחיד גמור. אבל כל שהוקף שלא לשם דירה, כגון גַּנות ופרדסים, שאין המחיצות עשויות אלא לשמור מה שבתוכן, באלו יש חילוק בגדלן. אם אינו גדול מבֵּית־סָאתַיִם, מותר לטלטל בתוכו. אבל אם הוא גדול מבית־סאתים, דינו ככרמלית{לב}: 

[כ] שיעור בית־סאתים, היינו כמו שהיתה חצר המשכן, מאה אמה אורך, וחמשים אמה רוחב (דהיינו 48 מטר אורך, ו־24 מטר רוחב{לג}). ואם הוא מרובע, עולה בחשבון שבעים אמה וארבעה טפחים (33.92 מטר), על שבעים אמה וארבעה טפחים. ואם המקום עגול, או שאר צורות, צריכים גם כן שיעלה בתַשְׁבּוֹרֶת חמשת אלפים אמה (1,152 מטר). אך אם ארכו יותר על פי שנים ברחבו אפילו רק אמה אחת, אז נחשב כיותר מבית־סאתים, כיון שאינו דומה לחצר המשכן{לד}: 

[כא] מקום שהוקף שלא לשם דירה, והוא אינו גדול מבית־סאתים, שמותר לטלטל בתוכו, אם יש בסמוך לו חצר, מותר גם כן להוציא מתוכו לחצר ומחצר לתוכו, כלים ששבתו בתוכו או בחצר, כי נחשב לרשות אחת עם החצר. אבל אינו נחשב רשות אחת עם הבית. שהכלים ששבתו בתוכו, אסור להכניסם לתוך הבית. והכלים ששבתו בבית, אסור להכניסם לשם{לה}: 

[כב] מקום שהוקף שלא לשם דירה, דהיינו שמתחילה הקיפוֹ במחיצות ואחר־כך בנה שם בית דירה, או שפתח לשם פתח מביתו, ורוצה לעשותו מוקף לדירה, אינו צריך לפרוץ את כולו, רק יפרוץ במחיצות מקום יָתֵר על עשר אמות (כי עשר אמות חשוב כפתח, ויתר מִכֵּן הוי פירצה) ונתבטלו המחיצות, ואחר־כך יגדור אותה ונחשב מוקף לדירה{לו}: 

[כג] חצר שהיא יתירה מבית־סאתים, ונטע בה אילנות אפילו בכולה, לא נתבטל בזה הדירה ועדיין נחשבת מוקפת לדירה, שכן דרך האדם להסתופף בצל אילנות (ואפילו אילני סרק {לז}). אבל אם זרע בה זרעים, אם הוא ברוב החצר (אפילו אינו במקום אחד אלא מפוזר{לח}), נתבטלה בזה הדירה וחשובה כולה כגינה. ואם הוא במיעוט החצר, ואפילו במחציתה, אם הוא פחות מבית־סאתים, בטל לגבי החצר, וכולו דינו כחצר. אבל אם הוא יותר מבית־סאתים (במקום אחדלח}), הרי מקום הזרע כמו כרמלית, והשאר מן החצר הרי הוא פרוץ במילואו למקום האסור, ואסור לטלטל גם בו רק בארבע אמות{טל}: 

[כד] וכן חצר שאין בה אלא בית־סאתים או פחות, וזרע במקצתה, גם כן הולכים אחר הרוב. ואם רובו זרוע, אף־על־פי שמותר לטלטל שם, כיון שאינה יתירה מבית־סאתים, מכל מקום כלים ששבתו בבית אסור להוציא לשם (כדלעיל סעיף ג'). ואם יש מחיצה בפני הגינה, מותר לו להוציא מן הבית אל החצר{מ}: