סימן ע"ג - הלכות דליקה שנפלה בשבת, או מקרה אחר של־הפסד ממון

[א] אם חס ושלום נפלה דליקה בשבת, חששו רבותינו ז"ל כי בעל־הבית ובני־ביתו אשר שם הדליקה, אם יתעסקו בהצלה, והמה נחפזים ובהולים על ממונם, שמא מתוך כך ישכחו שהיום שבת ויכבו את הדליקה (ועיין לעיל סימן ס"ב סוף סעיף ל"ח). על כן אסרו להציל אפילו חפצים שהם מותרים בטלטול, למקום שמותר להוציא. ואפילו על־ידי גוי (ועיין לקמן סעיף ו'). ורק מה שהוא צריך לו להיום, מותר לו להציל. כיצד. נפלה דליקה בליל שבת קודם הסעודה, מציל מְזון שלוש סעוֹדות. הראוי לאדם, לאדם. הראוי לבהמה, לבהמה. ובשחרית, מזון שתי סעודות. ובמנחה, מזון סעודה אחת. ואם יש בכלי אחד מאכלים הרבה, כגון סל מלא ככרות וחבית מליאה יין וכדומה, כיון שמוציא בפעם אחת, מותר. וכן אם פירש סדין וכדומה וקיבץ בו כל מה שיכול להוציא ממאכלים ומשקאות ומוציאו בפעם אחת, מותר. גם מותר לו להוציא כל הכלים שהוא צריך להשתמש בהם היום, כגון כוסות כפות וסכינים וכיוצא בזה {א}:

[ב] אסור לו לבקש מאחרים שיצילו בשבילו. אבל יכול לומר להם, בואו והצילו לכם. ואז כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו הרבה, והרי הוא של־מציל, כיון שבעל־הבית הפקיר, וזכה זה מן ההפקר. ואם הוא ירא־שמים ומחזיר לבעל־הבית את מה שהציל, כיון שיודע שלא הפקיר מרצונו, מותר לו לקחת שכר ההצלה. ואין בזה איסור משום שכר־שבת (עיין לעיל סימן ס"ו סעיף י"א), כיון שמצד הדין הכל הוא שלו. ומכל־מקום מדת חסידות שלא ליטול שכר על טורח הצלה שבשבת, כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה{ב}:

[ג] כל זה רק למקום שמותר להוציא לשם. אבל למקום שאסור להוציא, אסור להציל שום דבר. אך בגדים שיכולים ללבשם, מותר לו ללבוש ולעטוף כל מה שיכול (כמבואר לעיל סימן ס"ד סעיף י"ב), ומוציא אפילו לרשות־הרבים, ופושט וחוזר ולובש ומוציא אפילו כל היום. ויכול לבקש מאחרים בואו והצילו עִמי, דהיינו בשבילי, ומצילים כן{ג}: 

[ד] הבתים שאין הדליקה שם, אלא שהם קרובים ויראים שתגיע גם להם, כיון שהם אינם בהולים כל־כך, מותרים להציל כל דבר למקום שמותר להוציא לשם{ד}: 

[ה] יש אומרים שגם מעות ושאר דברים יקרים אף־על־פי שהם מוקצים, מותר להצילם מן הדליקה, והוא הדין לשאר הפסד גדול פתאומי, כגון שטף־מים או גזילה, על־ידי שיניחו עליהם איזה דבר־מאכל ומטלטלים אותם כך ביחד (אבל במקום אחר, אין היתר לטלטל כך מוקצה). ויש מקילים עוד יותר, שאפילו לבדם יכולים לטלטלם, משום דבמקום הפסד גדול פתאומי נדחה איסור מוקצה. ובלבד שלא יוציאום למקום שאסור להוציא{ה}: 

[ו] כל ספרי קודש, דהיינו תנ"ך ומשנה וגמרא ושאר כל הספרים בין בדפוס בין בכתיבת־יד, מצילים אותם מפני הדליקה או שטף־מים וכדומה, ואפילו לחצר או למבוי שאסור להוציא לשם מחמת שלא עשו עירוב. והוא כשהם מתוקנים באופן שהיה מועיל עירובי חצירות או שיתופי מבואות. ומותר לומר לגוי להצילם אפילו דרך רשות הרבים{ו}. (דין הצלת מת מן הדליקה, עיין לעיל סימן ס"ז סעיף י"ז): 

[ז] ספר תורה, קודם להציל לשאר ספרים. ומצילים תיק הספר, עם הספר. ותיק התפילין, עם התפילין. ותורה שבכתב, קודמת להציל לתורה שבעל־פה{ז}: 

[ח] בגד שאחזה בו האש, מותר לשפוך עליו שאר משקין שלא במקום האש, כדי שכשתגיע למקום המשקין תכבה. אבל מים, אסור לשפוך עליו{ח}: 

[ט] כשיש חשש ספק סכנת נפשות, מותר לכבות את הדליקה. כגון אם יש שם זקן או חולה או תינוק שאינם יכולים לברוח, ואי אפשר להוציאם משם. ומותר אז גם־כן להפסיק את זרם החשמל, ולהזעיק "מכבי־אש" אפילו בטלפון, וכל כיוצא בזה. ומצוה לדרוש ולפרסם זאת ברבים. וכן במקומות שיהודים דרים בין גויים, מותר לכבות את הדליקה אפילו אם הוא נמצא בבית גוי. כיון שבשעת דליקה הם רגילים לחטוף ולשלול, וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו, יבואו להרגו. והכל לפי העניין. ודוקא לכבות מותר, מפני שהוא סכנת נפשות. אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון. ואם עבר וחילל, ילך אצל חכם לבקש שיורהו תשובה על חטאתו אשר חטא, ונסלח לו{ט}: