[א] מיד כשהתחילה האשה להרגיש סימני לידה, אפילו אם היא מסופקת, קוראים לה מילדת אפילו ממקום רחוק כמה פרסאות{א}. ובזמנינו שהולכות ללדת בבית־החולים, מותר להזמין אמבולנס בטלפון, ולנסוע לשם. ומותר גם לבעלה או מישהו אחר לנסוע עמה, כדי שתהא דעתה מיושבת. וכן לקחת כל מה שהכרחי בשבילה לשבת{ב}:
[ב] היולדת, הרי היא כחולה שיש בו סכנה (עיין לעיל סימן ע"א), ומחללים עליה את השבת לכל מה שיש בו צורך לכל היולדות. אך אם אפשר לעשות על־ידי שינוי, או על־ידי גוי, עושים, אם אין זה גורם לעיכוב. ונקראת יולדת משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת ויורד, או מאז שאין בה כח ללכת בעצמה{ג}. גם המפלת לאחר ארבעים יום מטבילתה לכל־הפחות, דינה כיולדת{ד}:
[ג] כדי למעט בחילול שבת כמה שאפשר, ראוי שבחודש התשיעי תכין בכל ערב שבת את כל הדברים הנצרכים לה, שמא תלד בשבת. כגון שישאר אור דלוק כל ליל שבת{ה}:
[ד] כל שלושה ימים הראשונים (מעת שילדה{ו}), אפילו היא אומרת שאינה צריכה, מחללים עליה את השבת. ואפילו אם גם המילדת או הרופא אומרים שאינה צריכה לכך. ואחר־כך, אם אין בה חולי אחר רק צער הלידה, עד שבעה ימים, אם היא אומרת צריכה אני, וכן אם המילדת או הרופא אומרים כן, מחללים עליה. ואם היא אומרת שאינה צריכה, אין מחללים, אלא אם כן המילדת או הרופא אומרים שצריכה. וימים אלו, מונים אותם מיום הלידה (ולא מעת לעת דהיינו ע"ב שעות, קס"ח שעות). כגון אם ילדה ביום רביעי לפנות ערב (אפילו מעט קודם שקיעת־החמה) הרי היא ביום שבת לאחר שלושה, שמקצת היום ככולו. וכן אם ילדה בשבת לפנות ערב, הרי היא בשבת הבאה לאחר שבעה. ואם האשה חלושה מאד בטבעה, שיש חשש סכנה, יש מקום להקל למנות ימים אלו מעת לעת {ז}:
[ה] לאחר שבעה ימים אפילו אם היא אומרת צריכה אני, אין מחללים עליה. אלא הרי היא עד שלושים יום, כחולה שאין בו סכנה, ועושין כל צרכיה על־ידי גוי וכו' כדלעיל סימן ע' סעיפים ט"ו ט"ז{ח}. אבל להדליק תנור עבורה, מותר אפילו לישראל (כשלא נמצא גוי בנקל) ואפילו בתקופת תמוז אם היא מצטערת מהצינה, מפני שיולדת כל שלושים יום מסוכנת היא בצינה{ט}:
[ו] הולד שנולד, רוחצים אותו וחותכים את טבורו ומיישרים את איבריו, ועושין לו כל צרכיו{י}: