סימן ע' - הלכות רפואה בשבת,וחולה שאין בו סכנה

[א] מי שיש לו מֵיחוּשׁ בעלמא, והוא הולך כאדם בריא, כגון שראשו כואב עליו, או שהוא מצונן{א}, אסור לעשות לו שום רפואה, אפילו בדבר שאין בו משום מלאכה. ואפילו לסוך בשמן (במקומות שאין רגילים לסוך בשמן כי אם לרפואה), בין בעצמו, בין על־ידי אחרים. ואפילו על־ידי גוי. וגזירה היא שגזרו חז"ל, שֶׁמֶּא ישחוק סממנים לצורך רפואה ויתחייב משום טוחן (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף ח'){ב}. אך למדוד חומו ב"מד־חום", מותר{ג}:

[ב] כל אוֹכָלים ומשקים שהם מאכל בני־אדם בריאים, מותר לאכלם ולשתותם לרפואה, גם אם הם קשים לקצת דברים, וניכר הדבר שעושים אותם לרפואה (עיין לקמן סעיף ג'). וכל שאינם מאכל ומשקה בני־אדם בריאים, אסור לאכלם ולשתותם לרפואה. ולאכול שְׁרָפים מתוקים, ולגמוע ביצה חיה, כדי להנעים את הקול, או מפני שהוא צרוד, מותר, שאינם נחשבים רפואה כיון שאין לו פצע בגרונו{ד}:

[ג] החושש בשיניו במיחוש בעלמא ואין לו צער גדול (ועיין לקמן בסימן ע"א סעיף ה'), לא יקח "כדורים" להרגיע את הכאב, וכן לא יְגַמֵּע בהן לרפואה חומץ או יין־שרף ("ערק", וכן "קוניאק") וכיו"ב ויפלוט את המשקה. אלא מגמע ובולע, או טובל בו פת ואוכלו כדרכו. וכן החושש בגרונו, לא יְעָרְעֶנּוּ באיזה משקה, אלא בולעו, ואם נתרפא נתרפא. אבל מותר לאכול דבש או לימון וכיו"ב, מפני שהם מאכל בני־אדם בריאים וכדלעיל סעיף ב'{ה}: 

[ד] הגונח{ו} מכאב לב, שרפואתו לינק בפיו מן העז, מותר לעשות כן בשבת. (משוֹם דיניקה הוי מפרק כלאחר יד, ומשום צערא דחולי לא גזרו רבנן){ז}: 

[ה] החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כלי שעירו ממנו חמין, אף־על־פי שעדיין יש בו הֲבָל. וכן מותר להחם בגדים ולהניח עליו{ח}, או לומר לגוי להדליק "כַּר־חשמלי", אלא שיעשה סימן כדי שלא יבוא לנתקו{ט}: 

[ו] אם יש לו איזה מיחוש בעיניו, לא יתן עליהם רוק תפל (פירוש רוק שבפיו בעוד שלא טעם כלום) שניכר הדבר שעושה זאת לרפואה. אבל מי שאינו יכול לפתוח עיניו, מותר ללחלחן ברוק תפל, כי אין זה נחשב רפואה, אלא לפתוח העינים הוא מתכוין{י}. ובכאב חזק יותר, או מי שיש לו דלקת־עיניים, מותר ליתן שם "טיפות". וכן משחה מתוך השפופרת, או באמצעות מקל{יא}: 

[ז] מי שמצטער מרוב המאכל שאכל, מותר לתחוב אצבע לתוך גרונו כדי שיקיא. אבל על־ידי סָם אסור, מפני שדומה זה לרפואה{יב}: 

[ח] פצע שאין בו סכנה, לא יניח עליו רְטִיָּה (דהיינו תחבושת וכיו"ב שיש עליה משחה{יג}) אפילו עשאה מאתמול, ולא כל דבר שהוא משום רפואה, אפילו עָלֶה, או חתיכת בגד יבש וישן, שהוא מרפא גם כן. אבל נותן עליו איזה דבר לשמרו שלא יסרט ושלא יזדהם. ואם היתה רטייה מונחת עליו מאתמול, מותר לגלות מקצתה ולקנח את פי הפצע, ואח"כ חוזר ומגלה מקצתה השני ומקנח. שכיון שאינו מסיר את כל הרטייה בבת־אחת, מותר להחזירה. אבל את הרטייה עצמה אסור לקנח, מפני שהוא מְמָרֵח (עיין לעיל סימן ס"ב סעיף ל"ב). נפלה הרטייה מעל הפצע על־גבי הקרקָע, אסור להחזירה. נפלה על־גבי כלי (או כַּר וְכֶסֶת וכיו"ב), מותר להחזירה, ואפילו אם הסירה במזיד ונתנה על גבי כלי, מותר להחזירה. ואם מצטער מאד, מותר לומר לגוי להחזירה מעל גבי הקרקע, ואפילו להניחה בתחילה. אבל אסור לומר לגוי לעשות רטייה בשבת, כי מירוח הרטייה הוא איסור דאורייתא, אלא אם כן חלה כל גופו, כדלקמן סעיף ט"ו{יד}: 

[ט] אסור להניח בגד על פצע ששותת ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו. וכל־שכן בגד אדום שהוא מתקנו בכך. ובשעת הדחק יש להקל, מפני שאין זו דרך צביעה אלא לכלוך. וגם אסור ללחוץ בפצע להוציא ממנו את הדם. אלא ישטפנו תחילה במים להעביר הדם, ואחר־כך יכרוך עליו סמרטוט, או יחבשנו בתחבושת וכיו"ב{טו}, אבל אסור למרוח משחה וכנז' לעיל. ואם אין הדם פוסק על־ידי השטיפה במים, מותר לפזר שם אבקה צהובה ("דרמאטול"), וכן להשתמש בכל מיני חמרי חיטוי כגון "יוד" חום, ירוק, כחול, ובתנאי שלא יסחוט{טז}. ופצע שהוא על גבי היד או גב הרגל או שנעשה על־ידי ברזל, מותר לרפאותו בכל דבר, כְּדִלְקַמַּן סימן ע"א סעיף ו': 

[י] אם היתה התחבושת ארוכה יותר מן הצורך, אסור לחתכה אפילו ביד. ואפילו לחתכה לארכה כדי לעשות קשר בקצותיה, אסור. ויקשרנה בעניבה, או בסיכת ביטחון וכיו"ב. ו"פלסטר" החתוך מערב שבת בצורה מיוחדת ("פרפר") המיועד לקרב שולי חתך עמוק זה אל זה, מותר להדביקו. ואסור להדביק "פלסטר" על קצה התחבושת כדי להדקה{יז}: 

[יא] אסור לפתוח מורְסָא כדי להרחיב את פי הפצע, כדרך שהרופאים עושים. ואם רוצה לפָתחה רק כדי להוציא ממנה את הליחה (דהיינו מוגלא) שמצעֲרַתּוּ, ואינו חושש אם תחזור ותִסָּתם מיד, הרי זה מותר משום צערו. ואפילו אם מעורב דם עם הליחה, אלא שלא ילחוץ על הפצע להוציא דם מחדש. ודוקא לנקבה על־ידי מחט או מספריים וכדומה, אבל לא בצפרניו, מפני שתולש קצת מעור המורסא. וגם על־ידי מחט וכדומה, אם אפשר יש לעשות על־ידי גוי, שמא יתכוין שתישאר פתוחה כדי שתוציא ליחה גם אחר־כך{יח}: 

[יב] מותר ללחוץ בסכין וכיו"ב על נפיחות, כדי שלא תתפשט. וכן מותר לשטוף את המקום הנפוח במים, אבל לא יניח עליו מטלית רטובה או קֶרַח, שניכר שהוא לרפואה. וכן מותר לפזר אבקת טַלְק פשוטה במקומות ריבוי זיעה, שהיא סופגת ואינה מרפאת{יט}: 

[יג] פצע שנתרפא, מותר להניח עליו רטייה שעשאה מאתמול, שאינה אלא לשמירה{כ}. ומותר להסיר גִּלְדֵי פצע, אם אינו מוציא דם, וכן יזהר שלא להסיר העור אשר סביבותיו שהגלד מעורה בו{כא}: 

[יד] מי שנתחב לו קוץ, מותר להוציאו במחט וכיו"ב. ובלבד שיזהר שלא יוציא דם, מפני שעושה חַבּורה. אך אם אי אפשר להוציאו בלי חבורה, כגון שנתחב בעומק, מותר{כב}. והוא הדין להוצאת עוקץ דבורה או צִרעה{כג}: 

[טו] חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש חזק שמצטער וחלה ממנו כל גופו (שאז אף־על־פי שהוא הולך, כנפל למשכב דַּאמֵי), מותר לומר לגוי לעשות לו רפואה אפילו במלאכות דאורייתא, וגם שיבשל בשבילו וכיו"ב כל מה שהוא צריך. ומותר לו לאכול בשבת בישולי גויים, כיון שהותר לו היום הבישול על־ידי גוי{כד}: 

[טז] כמו־כן מותר לו לאכול ולשתות סמי רפואה, כגון גלולות, סירוף וטיפות. ומותר לקרוע את העטיפה שסביב הגלולה, שלא במקום האותיות. ומותר גם לחתוך את הגלולה, או לפוררה ולהמיסה בתוך מים. וכן מותר לעשות לו רפואות, כגון "זריקות" (אבל לא בתוך הווריד), בין הוא בעצמו בין אחרים, ובלבד שלא יהא בדבר אפילו איסור מלאכה דרבנן. אבל כל שיש בו אפילו איסור דרבנן, אסור לעשותו כי־אם על־ידי גוי. ואם אין גוי, מותר לעשות על־ידי ישראל איסור דרבנן בשינוי{כה}: 

[יז] לפיכך מי שיש לו כאבי־ראש חזקים שחלה מהם כל גופו, או שיש לו חום למעלה מהרגיל, או שהוא מצונן מאד וחלה מזה כל גופו, מותר לו לקחת תרופות. וכן כל כיוצא בזה{כו}: 

[יח] גם מי שלא חלה בכל גופו, אלא שהוא לוקח תרופות במשך כמה ימים רצופים ואם יפסיק בשבת יגרם לו נזק, כגון "אנטיביוטיקה", או שהרפואה היא מספר ימים רצופים אשר מוכרח להיות שבת ביניהם, מותר לו לקחתן אף בשבת. וכן מעוברת מותרת ליקח תרופות הנצרכות כדי שלא יגרם נזק לה או לְוַלְדָּהּ{כז}: 

[יט] כל מה שמותר לעשות לחולה שאין בו סכנה, מותר לעשות גם לקטנים עד גיל תשע או עשר (לפי מצב בריאותם), אם הם צריכים הרבה לכך{כח}: