סימן ס"ז - הלכות מוקצה בשבת

[א] יש דברים שאסור לטלטלם ממקומם בשבת, וזהו הנקרא איסור מוקצה. ובסימן זה, יתבארו בס"ד פרטי ארבעה עניינים, ואלו הם. א) מוקצה מחמת גופו, בסעיפים ב' ג' ח', שאסור לטלטלו גם לצורך גופו ומקומו. ב) כלי שמלאכתו לאיסור, בסעיף ו', שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. [והיינו דוקא אם אין לו כלי אחר{א}] . ג) מוקצה מחמת חֶסְרון־כיס, בסעיף ז', שאסור אפילו לצורך גופו ומקומו. ד) מוקצה מחמת מיאוס, עיין סעיף ט' וסעיף י"ח. ודיני בסיס לדבר האסור, יתבארו בס"ד בסימן הבא{ב}: 

[ב] מוקצה מדעת, דהיינו שהקצהו האדם מדעתו מלאכלו בשבת, מחמת שאינו ראוי לאכילה אלא בדֹחַק, כגון בשר חי, או דג מלוח (וגם בשר קפוא ב"פריזר", מפני שאפשר להפשירו) {ג}, או דבר שראוי לאכילה אפילו בלא דֹּחַק (כגון תמרים ושקדים ושאר פירות), אלא שהקצהו לסחורה, אף־על־פי שנתנו לאוצר ("מחסן"), מותר לטלטלם{ד}. וכן דבר שהוא ראוי היום למאכל כלבים, אף־על־פי שבערב שבת לא היה עומד לכך, כגון בהמה ועוף שנתנבלו בשבת{ה}, וכן דבר שנשתנה היום ממה שהיה אתמול, אבל מכל־מקום גם היום עדיין ראוי לאיזה שימוש, כגון כלים שנשברו היום ועדיין ראויין להשתמש בהן (ולאו דוקא מעין שימושן הראשון, דהיינו לקבל בהן איזה מאכל או משקה, אלא גם שימוש אחר){ו}, וכן עצמות שנתפרקו מן הבשר והן ראויות לכלבים, במקומות שמצויים כלבים. כל אלו מותרין לטלטל בשבת{ז}. חוץ ממה שדחה בידים, כגון גְּרוֹגְּרוֹת (דהיינו תאנים) וצימוקים שמניחים אותם לייבשם, מפני שהם מסריחים קודם הייבוש{ח}: 

[ג] דברים שאינם ראויים כלל לאכילת אדם כמות שהם, אפילו על־ידי הדֹּחַק, מפני שהם צריכים בישול, אסור לטלטלם. ואף־על־פי שראויים הם לבהמות או לכלבים, מכל מקום כיון שהם מוכנים למאכל אדם לאחר זמן, אינם עומדים לבהמות ולכלבים{ט}. וכן דברים שאינם ראויים בשבת לשום שימוש, כגון עצים, ונוצות של־עופות, ועורות־בהמות, וצמר או פשתן, וכל בעלי־חיים אפילו אלו שהם בתוך ביתו, ודלתות וחלונות הבית (שאסור לתלותן בשבת, כדלעיל סימן ס"ב סעיף כ"ו דיבור המתחיל כשם), וכן שברי כלים שאינם ראויים עוד לשום דבר, כל אלו והדומה להם אסורים בטלטול{י}. ומכל־מקום, כלי זכוֹכית שנשברו במקום שיכולים להזיק, מותר לפנות את השברים{יא}. וכן אם כבתה שלהבת ה"גאז", מותר לסגור הכפתור שלא ימשיך לדלוף ויזיק{יב}: 

[ד] הרבה פוסקים סוברים שאסור לטלטל גם־כן קליפות־אגוזים ושקדים וקליפות־ביצים וכיוצא בהן, דברים שאינם ראויים אפילו למאכל בהמות (או אפילו הם ראויים, אלא שאין בהמות מצויות באותו מקום), וכן עצמות קשות שאינן ראויות אפילו לכלבים. אלא ינער את השולחן או את המפה כדי שהם יפלו. ואם צריך להשתמש במקומם, יכול לגררם באמצעות סכין וכיו"ב. שדברים אלו מותרים, כיון שאינו מטלטלם בידים (עיין לקמן סעיף י"ג, ובסימן ס"ח סעיף ד'). אבל מנהג העולם להקל, זולתי קצת מדקדקים. ואם יש פת על המפה שהקליפות או העצמות עליה, מותר לכולי עלמא לטלטלה בידים עמהם לכל מקום שירצה, מפני שהן בטלים אגב הפת. וכן אם נתקבצו שם הרבה קליפות או עצמות, ומאוס עליו להשאירם כך, מותר לכולי עלמא לטלטלן בידים ולזרקן, מדין גרף שֶלִּ־רְעִי (כדלקמן סעיף י"ח) {יג}: 

[ה] נוֹלָד, והיינו דבר שנתחדש היום, אסור לטלטלו. כגון ביצה שנֻּלְּדה היום{יד}, או אפר מאש שהוסקה היום על ידי גוי{טו}. וכן אפילו לא נתחדש היום, אלא שבא מכח מעשה שאסור לעשותו היום, כגון פירות שנפלו מן האילן או שתלשן גוי{טז}, וחלב שנחלב היום וכדומה, גם כן אסורים בטלטול {יז}. ופת שאפאה גוי בשבת, בעיר שרובה גויים, דמִסְּתַמָא אַֽדַּעְתא דגויים אפאה, אם הוא שָׁעַת־הַדֹּחַק או לצורך מצוה, כגון לסעודת ברית־מילה או לברכת המוציא, מותר לישראל לאכלה בשבת{יח}: 

[ו] כלים שהם מיוחדים לעשות בהם מלאכה האסורה בשבת (גם אם איסורה רק מדרבנן{יט}), כגון פטיש וקרדום, צבת ומברג, מכתשת וריחיים, שופר ומנורה, עט ועיפרון, מחט שתופרים בה ומספריים, ונרות שלימות (עיין לקמן סעיף ח') בין של־חלב בין של־שעוה, פתילות מצמר־גפן וגפרורים, וכל כיוצא באלו, מותר לטלטלם לצורך גופם. כגון פטיש לפצוע בו אגוזים, קרדום לחתוך בו דבר מאכל, מחט שלימה ליטול בה את הקוץ (אבל אם ניטל עוקצה או חודה, אסורה בכל טלטול. ועיין לקמן סימן ע' סעיף י"ד). וכן מותר לטלטלם לצורך מקומם, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם. וכיון שנְּטָלו בהיתר (ויש אומרים שאפילו אם שכח ונטלו בידו), אינו צריך לזרקו מיד, אלא מותר לטלטלו גם יותר ולהניחו במקום שירצה. אבל שלא לצורך גופם ושלא לצורך מקומם, אלא לטלטלם בשביל עצמם בלבד שלא יִגָּנבו או יתקלקלו, אסור {כ}: 

[ז] מוקצה מחמת חסרון־כיס, דהיינו דברים שאדם מקצה אותם מדעתו להשתמש בהם, מפני שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או לצורך מקומם. כגון כלֵי אומנות, שמקפיד עליהם שלא יפגמו, וסכין שמתקנים בו את הקולמוֹס, וסכין של־שחיטה וסכין של־מילה{כא}, מצלמה  

מגהץ טלפון וכיו"ב, וכן נייר העומד לכתיבה, ושטרי־חובות וכתבי חשבונות ואִגָּרות, שהוא מקפיד עליהן לשמרן, וכלים יקרים שאינו משתמש בהם כלל, וכן כל דבר שמחמת שמקפיד עליו הוא מייחד לו מקום ואינו משתמש בו, וכן כלים שבחנות העומדים למכירה, אפילו הם כלי סעודה אם אין דרכו להשאילם (אבל אם דרכו להשאילם לפעמים, אינם מוקצה). כל אלו והדומים להם, מוקצים הם מחמת חסרון־כיס{כב}: 

[ח] דברים שאין עליהם שֵׁם כלי כלל, כגון עצים ואבנים וחתיכות ברזל וכדומה, אסורים גם־כן בכל טלטול אפילו לצורך גופם וצורך מקומם, אלא אם כן יֵיחדוֹ (אפילו במחשבה בלבד, וכל שכן אם יאמר בפה) בערב שבת לאיזה שימוש שישתמש בו לעולם. ולכן אסור ליטול קֵיסם לחצוץ בו שיניו. נרות שאינן שלימות (עיין לעיל סעיף ו') באופן שאינן עומדות עוד להדלקה, גם־כן אין שֵׁם כלי עליהן ואסור לטלטלן. וכן סולם גדול המיוחד לעבודה האסורה בשבת, אין עליו תורת כלי. אבל סולם שמשתמשים בו בתוך הבית, מותר לטלטלו לצורך. וכן תרופות למיניהן, אסור לטלטלן, זולת דברים שמצוי לקחתם, כגון "אקמול" או "אספרין"{כג}: 

[ט] כלי שמלאכתו להיתר, או אפילו לאיסור ולהיתר, כגון קדירות{כד}, ואפילו כלים מאוסים (מפני שבשבת, מותר מוקצה מחמת מִיאוּס{כה}), מותר לטלטלם אפילו רק בשביל הכלי שלא יגנב או ישבר. אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלם. [ויש אומרים{כו} שכן דין כוסות וצלחות סכינים כפות ומזלגות שעל־גבי השולחן, שאינן ניטלין אלא לצורך עצמן. ולכן אדם היושב על יד השולחן, צריך ליזהר שלא לטלטלן שלא לצורך, מפני שהידים עסקניות הן] . אבל ספרי קודש ואוֹכָלין, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל{כז}: 

[י] כשם שאסור לטלטל את המוקצה, או את הנולד (כמבואר לעיל סעיף ה'), כך אסור ליתן כלי תחתיהם כדי שיפלו לתוכו, כיון שעל־ידי זה הוא מבטל את הכלי שלא יוכלו לטלטלו עוד, והרי זה כאילו דִּבְּקוֹ שם{כח}. אבל מותר לכפות סל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, כי לאחר שלא יהיו עליו מותר לטלטלו. ואם היו האפרוחים עליו בין השמשות של־שבת, נאסר הסל בטלטול לכל היום{כט}: 

[יא] נסרים (דהיינו קרשים) של־בעלי־בתים שאינם עומדים לסחורה ומשתמשים בהם, מותר לטלטלם. ושל־אומן אסור, כי הוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, אלא־אם־כן חשב מבעוד יום להשתמש בהם בשבת{ל}: 

[יב] יש אומרים שכל מוקצה, אינו אסור אלא בטלטול. אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שַׁרֵי. ולכן מותר לנגוע במנורה העומדת, אפילו בזמן שנרות דולקות בה. אבל אסור לנגוע במנורה התלויה, כי הוא מנדנדה אף בנגיעה בעלמא. ויש אומרים שגם דבר שאינו מתנדנד, אסור לנגוע בו אם הנגיעה היא לצרכו, כגון שכופה כלי על המוקצה כדי לשמרו. ורק אם הנגיעה לצורך דבר המותר, מותר לנגוע{לא}. ודבר היתר המונח על־גבי דבר מוקצה, מותר לקחתו, גם אם יתנדנד המוקצה (כי זה טלטול מן הצד, דהיינו כלאחר־יד לצורך דבר היתר וכדלקמן סעיף י"ג){לב}. וכן מותר לכסות דבר מוקצה בדבר שאינו מוקצה מפני הגשמים וכדומה{לג}: 

[יג] טלטול כלאחר־יד, מותר במוקצה. ולכן אם שכח דבר שהוא מוקצה על איזה כלי, או שנפל עליו בשבת, אם צריך לכלי המותר או למקומו, מותר לנערו. או לישא את הכלי למקום אחר ולנער את המוקצה, אם אינו יכול לנערו במקומו. וכן מותר לעשות אם שכח מעות בכיס (אם הוא תפור לארכו בבגד, כגון כיסי ה"חולצות" בזמנינו{לד}) שבבגדו והוא צריך לבגדו. אך בשביל המוקצה לחוֹד, כגון כדי שלא יגנב, אסור לעשות כן{לה}. (ואם הניח קודם שבת בכוונה דבר מוקצה על כלי, נעשה בסיס לדבר האסור, ויתבאר בס"ד בסימן ס"ח): 

[יד] אבל כשאינו צריך לכלי המותר, אסור לטלטלו אם יש עליו דבר מוקצה. ולכן אסור לשאת בידיו תינוק אפילו ברשות היחיד, כגון בחצר, אם יש בידו אבן, או שאר דבר מוקצה {לו}. אך אם יש לתינוק גִּעְגּוּעִין, שאם לא ישאוהו, יחלה, וגם אֵי־אִפשר להשליך מידו האבן וכדומה, מפני שיצעק ויבכה, אז מותר לנשאו בידיו ברשות היחיד. ואם יש בידי התינוק איזה מטבע, אסור אפילו לאחוז בידו, והוא מהלך ברגליו, אף ברשות היחיד, ואפילו יש לו געגועין, משוֹם דאיכא למיחש שמא תפול המטבע מידי התינוק, וזה הגדול ישכח שהיום שבת ויגביהנו, ונמצא מטלטל מוקצה בטלטול גמור. ואסור אפילו שיש סכנת חולי, כיון שאין חשש סכנת־נפש אם לא ישאנו. ובשעת הדחק, אפשר להקל לאחוז בידו, אך לא לנשאו{לז}: 

[טו] המת, אסור לטלטלו בשבת. אבל מותר לשמוט את הכַּרִים והכְּסָתות מתחתיו, כדי שלא יתחמם ויסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר. ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי באופן שלא יוסיף להפתח. אבל לא כדי שיסגר מה שכבר נפתח, שאם־כן הוא מזיז אבר. ומטעם זה, אסור גם כן להעצים את עיניו, וחלילה להקל{לח}: 

[טז] להוריד את המת מן המטה להניחו על גבי קרקע, אפשר להקל על־ידי שיניחו אצלו דבר־היתר (כדלקמן בסעיף שאחר זה) כשיש חשש שיסריח. ויש מקילים אפילו רק אגב כסותו, שכיון שעתידים להפשיטו ממנה, אינה בטילה אצלו{טל}: 

[יז] אם נפלה דליקה ויראים שלא ישרף המת, מותרים לטלטלו אגב דבר־היתר, דהיינו שמניחים עליו או אצלו איזה־מאכל, ומטלטלים שניהם ביחד. ואם אין דבר־מאכל, מניחים עליו איזה־כלי או מלבוש שמותר בטלטול. ואם אין מה להניח, ויש שם שתי מטות, יהפכוהו ממִּטָּה למִטָּה, מפני שזהו טלטול מן הצד. ואם גם זאת אין, אזי מותר לטלטל אותו לבדו. בין כך ובין כך, אין לטלטלו אלא למקום שמותר להוציא לשם. אבל למקום שאסור להוציא, אין להוציאו כי־אם על ידי גוי{מ}: 

[יח] כל דבר מטונף כגון רְעִי וקִיא, וצואה בין שלְּ־אדם בין שלְּ־תורנגולים, אם הם בבית או בחצר שיושבים שם בני־אדם, מותר להוציאם לאשפה. וכשמוציא גרף שֶׁלִּ־רעי או עביט של־מי־רגלים, כל זמן שהכלי עדיין בידו, יש מתירים להחזירו, כדין כל מוקצה שבעודו בידו מותר לטלטלו להניחו במקום שירצה (כדלעיל סעיף ו'), אבל לאחר שהניחו מידו, אסור לטלטלו, משוֹם דִּמְאִיס טְפֵי (וגרוע יותר משאר מוקצה מחמת מִיאוס{מא}), ורק כשצריכים לו מפני כבוד הבריות, מותר להחזירו. וכן אם נתן בתוכו מים שיהיו ראויים לשתיית בהמה, יכול להחזירו כך{מב}: 

[יט] מותר ליתן כלי תחת הדֶּלֶף (דהיינו גשמים הנוטפים מן התקרה) בשבת. ואם נתמלָּא, שופכו ומחזירו למקומו. והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה או לשתיית בהמה. אבל אם המים מאוסים, אסור ליתן שם כלי, מפני שאין עושים גרף של־רעי לכתחילה. ואם עבר ונתנו והוא במקום שמאוס עליו, מותר להוציאם{מג}: 

[כ] דפים קרועים מספרי קודש, אם אי אפשר ללמוד בהם עוד, הם מוקצים. ומכל מקום אם נפלו על הקרקע בבית, מותר להרימם בידים, כל שהם מונחים בבזיון{מד}: 

[כא] פירות שנמצאו תחת אילן, אסורים אפילו בטלטול, שמא נפלו היום{מה}. וכן כל פירות שאצל גוי, אם יש ספק שמא נתלשו היום, אסורים אפילו בטלטול{מו}: 

[כב] עֲצִיץ של־פרחים או שושנים וכיו"ב השתולים בעפר שבו, אסור לטלטלו. אבל אם הם בתוך מים, מותר לטלטלו. ולפי מנהגינו, זהו אפילו אם הפרחים נפתחים והמים מתנדנדים {מז}: 

[כג] אסור לשחק בשום כדור בשבת{מח} (והוא הדין ביום־טוב, כדלקמן סימן צ"ד סעיף ט'), ולכן יש למנוע מזה גם את הילדים הקטנים. [ואם בודאי לא ישמעו, עיין לעיל סימן ס"ב סעיף כ"ה דיבור המתחיל אסור לשחק] . ואפילו לטלטלו לצורך גופו ומקומו, אסור. והוא זלזול גדול בכבוד שבת להתעסק בה בדברים בטלים כאלו, וכמו שמצינו{מט} כי טוּר שמעון נחרב, מפני שהיו משחקים בכדור בשבת. וכן אסור לשחק בשאר מיני דברים שמשחקים בהם בעלי קוביא. וכל מי שיראת ה' על פניו, יתבונן שלא יְאַבֵּד יום קדוש זה בענייני הבלים ודברים בטלים{נ}, ועיין עוד לעיל סימן נ"ט סעיף כ"ו: