[יז] אסור לנקד ספר־תורה (דהיינו כגון קָמֵץ וּפַתַּח וכו'), או לרשום בו הטעמים וסופי הפסוקים. ודוקא בדיוֹ כגון שעושים בחומְשים. אך אין להקפיד אם הניח ריוח בין פסוק לפסוק, כל שאין שם ריוח כשֵיעור פרשה{ס} (דהיינו תשעה יוֹדִּי"ן {סא}). ולכתחילה אין מניחים שם ריוח כלל, אלא כמו בין שאר תיבה לתיבה אחרת {סב}. ומכל מקום נהגו בדרך־כלל להקל לסמן שָם עיגול קטן שלא בדיו אלא ע"י הכאת מסמר, כדי לסייע לקורא ולחזן. ומאותו טעם עושים עיגול כזה מתחת תיבה שטעמה אֶתְּנָחָא, ושני עיגולים על גבי תיבה שטעמה זִרְקָא. וכן כדי להבדיל בין אֵת בצירי לאֶת בסגול, בין כֹּל בחולם לכָל בקמץ, ובין הוּא בשורק להִוא בחירק, יש עושים עיגול על אֵת כֹּל והִוא. ואין לערער על ספרי תורה אלו, כי יש להם אילנות גדולים להכשירם {סג}:

עיני יצחק ציונים וההערות

ס. מן ער"ד סעיף ז'. ושם מבואר דספר המנוקד וכיו"ב, פסול. ולא העליתי זאת בהדיא, מפני שנוטים הדברים שאין כן דעת הרמב"ם שלא הזכיר זאת בכלל עשרים דברים הפוסלים, עיין לעיל הערה ט"ז. והרי יתכן שמנהגינו לסמן בעיגול כדלקמן בהמשך הסעיף, הוא נשען על סברתו או עכ"פ בצירוף סברתו, כיעויין מ"ש בס"ד בקונטריס ס"ת המנוקד ובתשובה שאציין לקמן הערה ס"ג.

סא. שזהו שיעור פרשה לעיכובא לדעת מרן הבית יוסף אליבא דרבינו הרמב"ם, וכמ"ש בס"ד בשו"ת עולת יצחק ח"א סימן קכ"ח, ורק לכתחילה ולמצוה מן המובחר נהגו הסופרים להניח ריוח תשע אותיות אֲשֶׁר אשר אשר. וע"ע שם לעניין כשיש ספק אולי יש תשעה יודי"ן. [ויש להוסיף כי בשו"ת מהר"י פראגי סוף סימן מ"ב העלה דשיעור ט' אותיות קטנות היינו בצירוף שיעור אותיות שבין שלוש תיבות, נמצא סך השיור י"ב אותיות, ועוד שיעור כחוט השערה שבין האותיות הקטנות, נמצא ששיעור זה גדול יותר מנזדמנה לו תיבה בת י"א אותיות ואין מקום לכתוב מקצתה בתוך הדף וכו' עש"ב. ובמקדש מעט סימן ער"ה ס"ק ל"ב]. וע"ע בדברינו לקמן הלכות מזוזה סימן קס"ז הערה ט'.

סב. כך היא דעת הרבה פוסקים וכן הוא המנהג, הן בספר תורה הן בתפילין ומזוזות ומגילה. דלא כש"ך יורה דעה סימן ער"ד סק"ו, והגהת הרמ"א באורח חיים סימן ל"ב סעיף ל"ב. [זולתי בס"ת ישן אחד, מצאתי שהניח ריוח כשתי יודי"ן בין פסוק לפסוק]. וכבר העליתי בס"ד בקונטריס ס"ת המנוקד פרק ה' מחלוקת הפוסקים בזה. וכן מוכח מדברי השתילי זתים שהשמיט הגהת הרמ"א הנז'. ואדרבה העלה בפירושו שם ס"ק ע"ה בשם הרבה אחרונים שאין צריך להניח ריוח בין פסוק לפסוק יעו"ש. והעיקר לא רק שא"צ להניח אלא שאין להניח, כדי שלא לשנות מכנתינתו מסיני. ושו"ר כן בשתילי זתים כת"י דליתה לתיבת צריך. וכ"ה בדפוס ר"י השאש. ורק בדפוס ר"א הלוי כתוב אין "צריך" להניח. ומצינו בכמה דוכתי לשון אין צריך שפירושו אסור, וכמ"ש בס"ד במקום אחר. ובדורות האחרונים נהגו להניח ריוח אות אחת בתחילת פרשת ויחי, אבל בספרים הקדמונים לא נהגו זאת, ועיין על זה בתשובותי עולת יצחק ח"א סימן קכ"ח אות ב' ד"ה ועיקר.

סג. וכמ"ש בס"ד בקונטריס מיוחד על זה, הנקרא בשם ספר תורה המנוקד (נדפס בתמוז ה'תשל"ו). ובתשובותי עולת יצחק חלק א' סימן קכ"ו קכ"ז. וע"ע שם בחלק ב' סימן נ"ו אות ג' ד"ה ומצד. מיהו הבא להימלך לכתחילה אם לעשות סימונים אלו, הגם שיש להורות לו שאינו כדאי ליכנס לספק כדאסיקנא התם בסימן קכ"ו, מכל מקום יש להוסיף שהכל לפי ראות עיני המורה, כגון אם החזן והציבור שם אינם בקיאים היטב בטעמים ובקריאה, ואין להם אפשרות לשנן, אפשר לסמוך לכתחילה על המקילים בזה, כדי שלא יבואו לידי בלבול ומחלוקת, או לביטול הקריאה ע"י כל עולה בעצמו כפי שהוא מנהגינו על פום דינא, ותשתכח מסורת קריאת התורה חלילה. ודע כי יש אצלינו הקורין לספר שאין בו סימונים אלו, בשם ספר תָּם. ומתחילה לא ידעתי אם משמעותו לשבח, מפני שהוא כנתינתו מסיני, כמו (בראשית כ"ה, כ"ז) ויעקב איש תם, דמתרגמינן גבר שלים. או אדרבה, כמו בן תם שבהגדה של־פסח. ומזה שיש הקורין כך לספר שאינו מתוייג באותיות שעטנ"ז ג"ץ (היינו שיש מקומות הקורים כך לשאינו מתוייג דוקא, ויש הקורים כך לשאינו מסומן דוקא, וע"ע לקמן הערה קל"א) מוכח כצד שני שכתבנו, שהרי התיוג מסיני, שכן מצינו (במנחות דף כט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אלא שהאינו מתוייג חסרונו מצד ההלכה, דבעינן לכתחילה שיהא מתוייג (ועיין לקמן הערה ק"ט ד"ה אודות) והאינו מסומן חסרונו מצד הקוראים שאינו מאיר את עיניהם לסייעם בקריאה. שוב מצאתי בתיקוני הזוהר ריש תיקון כ"ה, ספר־תורה הוא דרגא דיעקב דאתאמר ביה ויעקב איש תם, וס"ת כך צריך למהוי תם בלא פסולת. ואם ס"ת איהו חסר באתר דמלא וכו' פסול וכו' יעו"ש. ויש נוהגים לעשות סימונים כאלה גם במגילת אסתר, כגון במקום סוף פסוק וזִרקא, ומרדכָי כשהכ"ף בקמץ וכו'. ובזה אין קפידא, שהרי אפילו עשה בה ניקוד וטעמים בדיו אינה נפסלת, כדקיימא לן בש"ע או"ח סימן תרצ"א סעיף ט' ובאחרונים שם.

התמונות באדיבות הראל ב.

מעשה רב
הגאון רבי נתנאל אלשיך שליט"א בנו של מארי יחיא אלשיך זצ"ל בעת ניקוד ספר תורה תימני בבית כנסת משכן אהרון בבית וגן ירושלים כ"ג מנחם אב תשס"ח