סימן ס"ו - הלכות עשיית חפצי האדם בלא מלאכה,ודיבורים האסורים בשבת

[א] יש דברים שהם אסורים בשבת אף־על־פי שאינם דומים למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו. משוֹם שנאמר{א} אם תשיב משבת רגלֶך, עשות חֲפָצֶיךָ ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חֶפְצְךָ ודבֵר דבר{ב}, וכמו שיתבארו דיניהם לפנינו בסימן זה. (והוא הדין בכל האמור כאן, לימים טובים{ג}):

[ב] ממה שכתוב "וכבדתו מעשות דרכיך", דרשו רבותינו ז"ל{ד} שלא יהא הילוכָך בשבת כהילוכָך בחול. לפיכך אסור לרוץ בשבת, או לפסוע פסיעה גסה. אבל לדבר מצוה, כגון לבית־הכנסת, מותר לרוץ (מדכתיב "דרכיך" משמע דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים מותרים). ומצוה לרוץ{ה}. גם כדי להינצל מרפש וטיט שלפניו, מותר לפסוע פסיעה גסה. וכן מותר לרוץ כשהגשמים יורדים, או הרוח סוערת וכיוצא בזה {ו}:

[ג] ממה שכתוב "ממצוא חפצך" דרשו רבותינו ז"ל{ז} חפציך אסורים, אפילו אינך עושה שום מלאכה. כגון שהוא מעיין בנכסיו, מה הם צריכים למחר, גם זה אסור. ודוקא אם ניכר הדבר, כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה או ניכוש, וכיוצא בזה. וכן אסור להסתובב בעיר כדי למצוא דירה או רכב או סחורה כדי לקנותם או לשָׂכרם אחר השבת, אם ניכר הדבר שהולך בשביל כך{ח}. אבל לשמור חפציו או חפצי חבירו, מותר{ט}. וכן מותר להסתכל בסחורות שב"חלון־ראווה", ובלבד שלא יתבונן במחירים{י}: 

[ד] אסור להחשיך על התחום, דהיינו לֵילֶך בשבת עד סוף התחום{יא} או פחות, ולהתעכב שם עד שתחשך, כדי למהר דרכו לֵילֶך משם והלאה. שכיון שהולך משם והלאה במוצאי־שבת, ניכר הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך. ודוקא כשמחשיך שם כדי לילך ולעשות דבר שְׁאֵי־אִפשר בשום אופן לעשותו בשבת, כגון לשכור פועלים, או לתלוש פירות, או להביא פירות המוקצים. אבל מותר להחשיך על התחום כדי להביא בהמתו, כיון שאם היו בתים עד שם, קרובים זה לזה שבעים אמה ושני שלישים (עיין לקמן סימן ע"ז סעיף ב'), היה מותר להביאם גם בשבת. וכן להביא פירות התלושים שאינם מוקצים, מותר, כיון שאם היו מחיצות מקיפות כל הדרך, היה מותר גם בשבת, וכן כל כיוצא בזה. וכן מותר לילך בשבת אל גינתו שבתוך התחום, לתלוש משם פירות במוצאי־שבת, מפני שאינו ניכר שהלך בשביל זה, אלא הרואים יאמרו שהלך לִטַּייל או לבקש בהמתו שנאבדה לו, ואחר־כך כשהיה שם נמלך ונשאר עד הלילה כדי לתלוש פירותיו{יב}: 

[ה] רבותינו ז"ל{יג} דקדקו ממה שכתוב "חפצך", שאין אסורים אלא חפצי האדם, אבל חפצי שמים מותרים. לפיכך מותר להחשיך על התחום משום צרכּי מצוה, כגון להביא אתרוג ולולב. וכן מותר לפקח (דהיינו לעיין ולחקור) על עסקי רבים בשבת, כגון לילך לשלטון לדבר בשבילם, שצרכּי הרבים הם כמו חפצי שמים. וכן מותר לדבר עם מלמד אודות קטן, אם הוא מסכים ללמדו ספר תמורת שָׂכר. אבל אסור לשָׂכְרו בפועַל, כי השכירות היא שבוֹת גמור, וזה לא הותר אפילו בשביל מצוה. ורק מה שאינוּ אסור אלא מפני "ממצוא חפצך ודבר דבר", מותר בשביל מצוה. ומותר להכריז על אבידה בשבת, שהֲשָבַת־אבדה מצוה היא{יד}: 

[ו] ממה שכתוב "ודבֵר דבר", דרשו רבותינו ז"ל{טו} שלא יהא דיבורָך של־שבת כדיבורָך של־חול. הלכך אסור לומר, דבר פלוני אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר. והיינו דבר שהיום אי אפשר לעשותו בשום אופן. אבל דבר שהיה איזה צד היתר לעשותו היום אף־על־פי שעתה אין זה הצד, מותר, כדלעיל בסעיף רביעי. ולכן מותר לומר, למקום פלוני אלך למחר, רק שלא יאמר לשון המשמע שֶיִסע ברכב. וגם לא ירבה לדבר בזה. ואפילו בשיחת דברים בטלים{טז} אסור להרבות. וכן אסור לספר בשבת דבר של־צער, כגון אודות חביריו שמתו, או שהם נמצאים בצער{יז}. ויסיר מעצמו כל דאגה ועצב, כי אסור לדאוג בשבת אפילו על חרבן בית־המקדש, וגם לא יתוודה{יח}: 

[ז] אסור לאדם לחשב חשבונותיו בפיו בשבת, בין חשבון שֶׁעֲתיד להיות, בין חשבון שכבר עבר, אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי על בניין פלוני לשכר הפועלים, ועדיין נשאר בידו משכר הפועלים, שצריך הוא לדעת את החשבון. אבל חשבונות שאין לו בהם צורך, מותר לחשבן, ובלבד שלא ירבה בהם, שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, כמו שנזכר בסעיף הקודם{יט}: 

[ח] וכן אסור לומר לחבירו, בכך וכך קניתי חפץ זה, או ספר זה, אם יודע שחבירו גם כן רוצה לקנות חפץ כמותו, כי נמצא שיש לו צורך לדעת זאת. ודבר זה מצוי בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה, ולכן צריך להזהיר על זאת{כ}: 

[ט] למדו רבותינו ז"ל{כא} מתוך מה שכתוב "ודבר דבר", שדוקא דיבור אסור, אבל הרהור מותר. ולכן מותר להרהר בעסקיו. ומכל־מקום משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב עליהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה, וזהו שכתוב{כב} "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", והרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד. אלא יראה האדם בכל שבת כאילו כל מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה. וכל־שכן שלא יהרהר בדבר שגורם לו טרדא או דאגה{כג}: 

[י] מותר לומר לפועל, הֲנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לָעֶרֶב (וכן לומר כיוצא בזה לנהג־מונית וכדומה), אף־על־פי שמתוך כך מבין שהוא רומז לו שצריך אותו אז כדי לשכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דיבור מפורש. אבל אל יאמר לו, היה נכון עמי לערב, ואפילו אם הוא גוי, שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשכרו{כד}: 

[יא] השוכר פועל לשמור לו איזה דבר, אסור לפועל ליקח שְׂכַר־שבת בפני־עצמו. אבל אם היה מושכר לשבוע או לחודש, מותר ליטול בהבלעה גם שכר שבת{כה}. ולרופאים ולמיילדות וכיו"ב ענייני פיקוח־נפש, מותר אף שלא בהבלעה{כו}. גם לצורך מצוה אפשר להתיר אף שלא בהבלעה, כגון למוהלים, לדרשנים, לחזנים וללומדים במקום שנוטלים שכר{כז}: 

[יב] אסור ליתן מתנה לחבירו, אלא דבר שהוא לצורך מצוה או לצורך שבת. ואם הקנה לו אותה מערב שבת על־ידי אחר, מותר. ואם לא עשה כן, יתכוין המקבל שלא לזכות במתנה אלא במוצאי שבת. וכן אסור ליתן מִשְׁכּוֹן לחבירו, אלא אם כן הוא לצורך מצוה או לצורך שבת. ולא יאמר לו הֵילָךְ מִשכון, משום דהוי כעוּבָדא דחול, אלא נותן סתם{כח}: 

[יג] שִׁטְרֵי הִדיוטות, דהיינו שטרי־חובות וחשבונות, וכן אִגָּרות של־שאלת שלום שכבר קראם פעם אחת, אסור לעיין בהם אפילו בלי קריאה. וכן מחירי סחורות, מודעות שיש בהן ענייני כספים, ולוח זמני נסיעות וכיו"ב. ואף־על־פי שאינו אלא מהרהר, מכל־מקום אסור. כי לא אמרו שהרהור מותר (כדלעיל סעיף ט'), אלא כשאינו ניכר שמהרהר בחפצים האסורים. אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך. ומי שנשלחה אליו אגרת ואינו יודע מה כתוב בה, מותר לעיין בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו (ולא יאמר לגוי לפתחה, אלא יאמר אינִי יכול לקרותה כיוון שאינה פתוחה, וממילא יבין הגוי ויפתחנה), אבל לא יקרא בפיו. ואם יודע שאינה רק מענייני משא ומתן, אסור אפילו לעיין בה, וגם לא יטלטלנה משום מוקצה{כט}: 

[יד] כּוֹתָל או טבלא או נייר, שיש בו איזה צורות או דיוקנאות או תמונות שכתוב תחתיהן זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת, ואפילו לעיין בו בלא קריאה. וזוהי גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. וכמו־כן ספרי מלחמות וספרי דברי־הימים ("הסטוריה") של־מלכי אומות־העולם, וכן מליצות{כט*} ומשלים של־שיחת־חולין, וכל־שכן דברי־חשק, אסור לקרותן בשבת, ואפילו לעיין בהם בלי קריאה בפיו. ואף בחול אסור משום מושב לצים, אפילו הם כתובים בלשון־הקודש. ובדברי־חשק, יש עוד איסור אפילו בחול, שמגרה יצר־הרע בעצמו. והמחברם או מדפיסם או מוכרם, בכלל מחטיאי הרבים שענשם גדול. ואסור גם לטלטלם, והוא הדין לעיתונים חילוניים. אבל אותם ספרי דברי־הימים שיוצא מהם ענייני מוסר ויראת־שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו, גם אם אינם כתובים בלשון הקודש, מותר לקרותם אפילו בשבת, ומכל־מקום אין ראוי להרבות בהם{ל}. וכן יש לימנע מלקרות בעיתונים בשבת {לא}: 

[טו] נוהגים לפסוק בפה כמה יתן לצורך אמירת מי שבירך. וכן החזן מוכר את המצוות, כגון קריאת איזה מברכים בספר־תורה (עיין לעיל סימן ס' סעיף ז') והמעלה בדמים זוכה, והאחרים אינם נותנים כלום, והוא הדין לכל כיוצא בזה, כי אין שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה{לב}: 

[טז] אסור למדוד בשבת איזה דבר, אם הוא לצורך (שמותר למדוד שלא לצורך כלל אלא כמתעסק בעלמא), אלא אם־כן הוא לצורך מצוה, כגון שֵׁיעור רביעית או כזית, או לצורך חולה{לג}: 

[יז] כדי למנוע הפסד, מותר לדבר בצרכיו, בין עם ישראל בין עם גוי{לד}. (והלכות אמירה לגוי שבות, ביארנו בס"ד לעיל סימן נ"ה, מסעיף ז' ולהלן): 

[יח] אסור ללמוד בשבת זולת בדברי־תורה. ואפילו בספרי חכמות חיצוניות אסור (כגון הנדסה וגיאוגרפיה, טבע רפואה ואסטרונומיה){לה}. והמנהג בלימוד הציבור לפני תפילת מנחה (הלכות או משנה או גמרא או מדרשים, או פירוש רש"י על הפרשה ושאר מפרשים) לקרוא תחילה מעט בספר הזוה"ק וכיוצא בו. כי אף מי שאינו מבין, יש בזה סגולה נפלאה לזכך הנשמה{לו}. וכן אמר המשורר{לז}, בקבלה וסוד "תפתח", תהא חֵן נגמלי: