סימן ס"ד - הלכות הוצאה בשבת דרך מלבוש ותכשיט, במקום שאין עירוב

[א] כל דבר שאינוּ לא מלבוש ולא תכשיט, כמו שנפרט בס"ד לקמן בסימן זה, אסור לצאת בו לרשות הרבים או לכרמלית {א}, שזה נחשב מַשּׂאוּי. ולַהְלַן סימן ע"ה סעיף ג' וסעיף ה', יתבאר בס"ד מהי רשות הרבים, ומהי כרמלית. ועיר המתוקנת בעירובין, דהיינו שהיא מוקפת סביב בצורות פתחים (כמבואר שם בסעיף י"ב), ועירבו חצרותיה ושיתפו מבואותיה (כמבואר בסימן ע"ו), מותר לטלטל בכולה, ר"ל גם בכרמלית, חוץ מברשות הרבים גמורה (עיין סימן ע"ה סעיף ד' וסעיף י"ד). ולכן כל הנזכר לאיסור לקמן בסימן זה, היינו שלא לטלטלם ברחובות, במקומות שאין עירוב דוקא, או כשנתקלקל העירוב, או למי שמחמיר על עצמו שלא לסמוך על העירוב{ב}, וכן כשיוצא חוץ לעירוב:

[ב] אסור לצאת במחט התחובה בבגדו, ואפילו במחט שאין בה נקב. אבל ב"סיכת־ביטחון" המחברת שני חלקי מלבוש (וכן סיכה להחזיק "כיפה" שלא תיפול ברוח) וכיו"ב, מותר. וכן מותר לאשה ליתן סיכות בשערותיה ובמטפחתה כדי להחזיקן. ובחוט הכרוך על־גבי היד או האצבע, אסור לצאת. וכן במאכל הנתון בפה, כגון "סוכריה", אסור לצאת. וכל כיוצא בזה{ג}:

[ג] בתכשיטין, יש גם כן דברים שאסרו רבותינו ז"ל לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. יש תכשיטין שאסרו לאנשים, ויש תכשיטין שאסרו לנשים, והיינו תכשיטין שיש לחוש שמא תסירם להראותן לחברתה ותטלטלם בידיה ארבע אמות ברשות הרבים. ועכשיו נתפשט המנהג להתיר, ונתנו הפוסקים טעמים לזה. ומכל מקום יראי־שמים יש להם להחמיר על עצמם. ובפרט ראוי ליזהר שלא יצא איש בטבעת{ד}. ויש מחמירים גם ב"שעון־יד". אבל שעון המונח בתוך כיס הבגד, הַוֵי משאוי, ואין לו היתר {ה}: 

[ד] אסור להוציא מַפְתֵּחַ (ואם מותר על ידי קטן, עיין בסימן ע"ה סעיף ט'). גם אם כוונתו לתכשיט, כגון שהוא עשוי מכסף, ואף־על־פי שהוא קבוע בשלשלת וכיו"ב, אסור, מפני הרואים שחושבים שמוציאו כדי להשתמש בו. והוא הדין לכל דבר העשוי לתכשיט וגם להשתמש בו{ו}. ואפילו מפתח הקבוע בקצה חגורה כעין קֶרֶס, אינו בטל לגבי החגורה, כיון שעיקרו נעשה כדי להשתמש בו{ז}: 

[ה] מותר לצאת במשקפיים העשויים לראייה, דהיינו שבלעדיהם אינו רואה כראוי, ולכן הוא מרכיבם תמיד על עיניו. אבל לא במשקפי־קריאה, דהיינו שמרכיבם רק בשעה שהוא קורא. וכן לא במשקפי־שמש, אלא אם כן למי שהוא חולה בעיניו, יש מתירים{ח}: 

[ו] אסור לאשה להניח בגד או ניילון וכיו"ב על מטפחתה להגן עליה מהגשם, וכן האיש על הכובע שלו, מפני שאין זה דרך מלבוש. ואם הכוונה בהנחתם היא כדי שלא יצער אותם הגשם, מותר, אף־על־פי שֶׁמִּמִּילָּא מוגנים הבגדים מלהירטב. וכן אסור להניח מטפחת על "צווארון" הבגד לשמרו מן הזִיעה. אבל מעיל גשם על־גבי מעיל חורף, מותר, שהוא דרך מלבוש. וכן "ערדליים" על גבי נעליים. ויש מתירים לצאת גם בציפוי ניילון המיוחד למדת כובע ומהודק עליו, שמלבישים אותו על הכובע בימות הגשמים, שהוא דרך מלבוש. וכן יש מתירים להניח המעיל על־גבי כתפיו וגופו, בלא להכניס את ידיו בשרוולים{ט}: 

[ז] חיגר או זקן מופלג שאי אפשר להם כלל לֵילֶך בלא מקל, וכן חולה שעמד מחליו, מותר להם לילך כשמקל בידם. אבל אם אפשר להם לילך בלא מקל, ובתוך ביתם הולכים בלא מקל, ורק כשהולכים לחוץ נוטלים אותו להחזיק בו, אסור. וכן הַסּוֹמֶא, אסור לו לצאת במקל, מפני שהוא יכול לילך בלעדיו, ואינו נוטלו אלא כדי ליישר פסיעותיו{י}. ובאֵבֶר מלאכותי ("פרוטֵזה") המחובר לגוף, מותר לצאת{יא}, וכן בפאה נכרית לאדם קֵרֵחַ{יב}, וכן בשיניים תותבות{יג}: 

[ח] מותר לצאת בתחבושת שֶעַל־גבי פצע (ובלבד שלא יניחנה או יחזירנה בשבת על־גבי המכה, כדלקמן סימן ע' סעיף ח'), אעפ"י שאין זה דרך מלבוש. כי מפני שהיא מרפאת, נחשבת כתכשיט. ויכול להדק את התחבושת בחוט או במטלית שאינם חשובים, דהיינו שזורקים אותם אחר־כך, כי הם בטלים לגבי התחבושת. אבל דבר חשוב כגון מטפחת וכדומה, אסור לכרוך עליה{יד}: 

[ט] מוֹך (כגון צמר גפן) שנותנים באוזן לספוג את הליחה, או מפני שהיא כואבת, מותר לצאת בו, בתנאי שהוא מהודק שם היטב שלא יוכל ליפול. וכן מותר לצאת במדרסים ובסוליות שבתוך הנעליים, אם הוא באופן שאינם יכולים ליפול משם {טו}. ו"נעלי־בית" שאינן מהודקות, יש מחמירים{טז}: 

[י] מותר לצאת בטלית מצוייצת כהלכתה, בדרך לבישתה כפי מנהג אנשי המקום. ואפילו מתעטף בה תחת הגלימא. אבל אם מקפלה סביב צווארו, במקום שאין הדרך ללבשה כך, אסור {יז}. וכל שכן כשהיא מקופלת לגמרי ונושאה על כתיפיו{יח}: 

[יא] במקום שיש רפש וטיט, מותר להגביה קצת את שולי בגדיו שלא יתלכלכו. אבל להגביהם לגמרי ולנתנם תחת הזרוע אסור, שזה נחשב מַשּׂאוּי{יט}: 

[יב] מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גבי זה (כגון שני "סוודרים"), ואף על פי שאינו צריך לעצמו את המלבוש השני אלא שמוציאו לצורך חברו וכדומה. ודוקא כשדרך בני אותו מקום לפעמים גם בחול ללבוש שני מלבושים כאלו, דְּהַוֵי דרך מלבוש. אבל אם אין הדרך שם לעולם ללבוש שני מלבושים כאלו, אסור לצאת בהן בשבת, מפני שהשני נחשב כמו משאוי. וכן הדין בכובע גדול על כובע קטן ("כיפה"), או בשתי אַנְפְּלָאוֹת ("גרביים"). וכן רופא בחלוק לבן על מלבושיו, וכל כיוצא בזה {כ}: 

[יג] מטפחת שמקנחים בה את האף, אסור לצאת בה אפילו כשהיא תחובה מתחת השעון שביד (או מתחת צמיד), או כרוכה על צווארו. ובשעת הדוחק, כגון שהוא מצונן מאד ויהא נמאס על ידי כך בעיני בני־אדם, יש מתירים להוציאה כלאחר־יד, כגון לכרוך אותה סביב ידו או רגלו, או להניחה תחת מגבעתו, מפני שגדול כבוד הבריות{כא}: 

[יד] בתי ידים ("כפפות") שלובשים מפני הצינה, יש מתירים לצאת בהם בשבת, וראוי להחמיר{כב}. ובגד המיוחד לכיסוי אזנים, מותר{כג}: 

[טו] בגד שיש לו שתי רצועות או חוטים לקשרו בהן, או שיש לו קרסים לחבְּרו ונפסק אחד מהם, אף על פי שהשני שנשאר כנגדו אינוּ חשוב, אם דעתו לתקנו אחרי שבת להביא לו בן־זוגו, זה שנשאר אינו בטל לגבי הבגד, ואסור לצאת בבגד זה, שזה נחשב כמו מַשּׂאוּי. אבל אם אין דעתו לתקנו, הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו, כיון שזה שנשאר אינו דבר חשוב. ואם הוא חשוב, כגון חוט של־משי או קרס של־כסף, אף על פי שאין דעתו לתקנו, אינו בטל לגבי הבגד, ואסור לצאת בו {כד}: 

[טז] כפתורים התפורים לבגד כדי לנאותו, מותר לצאת בהם. אבל בכפתורים המיועדים למילואים ("רזרבה". דהיינו להחליף כשיאבד כפתור), יש מחמירים. וראוי להחמיר גם כשיש כפתור רפוי אם אינו רוכס בו מפני שהוא עלול ליפול. ומותר לצאת בחגורה התלויה מאחורי המעיל, אם היא תפורה. וכן ב"ברדס" המחובר למעיל, המיועד לכסות הראש בזמן קור או גשם. וכן בבגד או נייר התפור למלבוש, לסימן של־בית־החרושת או המכבסה או שנבדק משעטנז וכיוצא בזה{כה}: 

[יז] הרואה בלכתו בדרך דף או דפים של־חומשים או סידורים ושאר דברי־תורה, אסור לו לטלטלם וגם לא להוליכם פחות פחות מארבע אמות, אלא ישאירם במקומם ואינו צריך להמתין ולשמרם עד שחשיכה. אך אם יש לו במה לכסותם, ראוי להחמיר ולכסותם{כו}: 

[יח] אשה הנושאת אֶבֶן תְּקוּמָה, כדי שלא תפיל, מותרת לצאת בה בשבת{כז}. ומי שנושא קָמִיעַ, צריך לשאול חכם אם מותר לצאת בו בשבת, כי יש בזה פרטים רבים, ולא כל הקמיעים שווים{כח}: 

[יט] ראוי שלא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול, ללא דבר אחר שיזכור על ידו שהוא יום קדוש לאלהינו, ולא יבוא לחללו{כט}. וזה היה חטא המקושש שלא נהג כמנהג זה ויצא בשבת בלא טליתו ולא היה לו אות. על כן נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, כמו שכתוב שם{ל} למען תזכרו {לא}: