כמה מצוות יש בדקת לימוד אחת, וישוב הסתירה בין דברי החפץ חיים לדברי הנחלת יוסף

האם אדם מקיים מצוה אחת, בלימוד עניין אחד, או תיבה אחת, או אפילו בלימוד אות אחת

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א במוצש"ק קרח התש"ע

דיברנו בס"ד בעבר, על שיטת הגר"א בספר שנות אליהו (בתחילת מסכת פאה) שכותב דבר חדש. היום זה כבר ישן, כי כבר מאתיים שנה מדברים על זה, אבל כולם מביאים זאת בשם הגר"א, שכל מלה, כל תיבה שאדם לומד, נחשבת מצוה בפני עצמה. החפץ חיים מביא זאת בכמה מקומות, וכן בספר בנין עולם, כולם בשם הגר"א. אין לכך מקור מפורש, אם כי לכאורה נראה שזה בשם הירושלמי. אמנם הגר"א בעצמו לא הביא את הירושלמי, אבל הח"ח בספרו שם עולם הזכיר זאת, שבזה מובן מה שכתוב בירושלמי, שאין לך דבר בעולם ששווה כמו דיבור אחד של תורה. לא כתוב מלה אחת של התורה, אבל הם מבינים שזה אותו דבר. ואפילו מצוות, אין לך מצוה ששוה כנגד מלה של התורה. כל חפציך לא ישוו בה. הם הבינו בפשיטות שהכוונה מלה אחת מן התורה.

לענ"ד הדבר אינו מוכרח. כי כשאומרים דיבור, לא מחייב שזו מלה אחת, אמירה אחת. יתכן שהכוונה עניין אחד. לפעמים דיבור מתפרש כך, ולפעמים מתפרש אחרת, הכל לפי העניין. למשל, שמור וזכור בדיבור אחד, לפי הפשטות מבינים שהכוונה ממש באותו רגע, שמור וזכור נאמר ע"י הקב"ה במתן־תורה בדיבור אחד, ומזה הגמ' בראש השנה (דף כ"ז ע"א) דנה בעניין תרי קלי לא משתמעי. משמע שמדובר על תיבה אחת.

בכל אופן, אינני זוכר אם אמרתי פה, או בשיעור של בחורי הישיבות בליל ששי, יש לדבר מקור מפורש במדרש רות. ואף יותר מכך. דהיינו, לא רק מלה אחת מן התורה נחשבת מצוה, כמו שאומר הגר"א, וכך הוא מפרש את הפסוק במשלי, הון יוסיף ריעים רבים, שהכוונה שע"י כל מלה שאדם לומד, מוסיף מלאך טוב. הרי חז"ל אומרים במסכת אבות, העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, דהיינו מליץ טוב. נהיה לו מלאך בזכות זה. אומר הגר"א יוסיף ריעים רבים, אדם שמוסיף הרבה תורה, יש לו הרבה ריעים, הרבה מלאכים יעזרו לו, כי מכל מלה ומלה שהוא לומד נברא מלאך. אבל במדרש רות נאמר אפילו יותר מזה, שם כתוב שאפילו באות אחת בורא מלאך. במדרש רות מדובר על התינוק שמלמדים אותו בבטן אמו את כל התורה כולה, והמלאכים לוקחים אותו לגן עדן ואומרים לו, אתה רואה, פה יש צדיקים שזכו, כי קיימו הרבה מצוות. יש עוד מקום אחר, אבל פה הצדיקים. אם תזכה, תהיה כמותם. אם תזכה למצוות, כל מצוה ומצוה יהיה לך מלאך טוב. ואם תזכה בתורה, כל אות ואות יהיה מלאך שיעזרך. כל אות ואות שבתורה. ולמעשה נמצא כך גם באחד מהראשונים. יש ספר שנקרא יחוסי תנאים ואמוראים, שחיבר רבי יהודא ברבי קלונימוס משפירא, זה מובא בספר דרופתקי דאורייתא, כשישראל קוראים בתורה והוגים בה, מקבלים עליה שכר. על כל תיבה ותיבה ועל כל אות ואות, להוגים בה לשמה. כך כותב אחד הקדמונים.

א"כ מצאנו לא רק כמו שכתב הגר"א, אלא אפילו יותר מזה. כי יש פה לכאורה שלשה צדדים. אפשר להגיד שלימוד עניין אחד בתורה נחשב מצוה, זה צד אחד. ואפשר להגיד על כל אות זה מצוה, זה צד שני. והגר"א אומר על מלה, משהו באמצע. כעת הבאנו ראיות, שלא רק על כל מלה ומלה, אלא אפילו על כל אות ואות. יש לזה גם סייעתא ממסכת כלה רבתי, שם כתוב שלפעמים אפילו לאות משמעותית יש ערך.

בכל אופן, הח"ח עשה חשבון, שכשאדם לומד תורה דקה אחת, מקיים מאתיים מצוות. כך הוא כותב בספר תורת הבית פרק שני. והוא כותב שם מוסר, על מה שאנשים לפעמים יושבים בבית ולא לומדים. בשיעור הוא לומד, ובבית הוא מתבטל. החפץ חיים שם מוכיח שעל פי ההלכה, לא חסידות ולא חומרא, אם אדם אינו עסוק במלאכתו, חייב הוא ללמוד תורה. הוא לא יכול להתבטל ולעשות שטויות, לא יכול להגיד עכשיו אני פנוי, אני יכול לשחק, אין דבר כזה. זו חובה של כל אחד. והוא בדק ומצא שבכל מינוט, דהיינו דקה, ששים שניות, מקיים האדם מאתיים מצוות. כי לפי חשבונו אפשר לומר מאתיים תיבות בדקה. ואם נעשה חשבון, אז בשנייה אחת מקיימים יותר משלש מצוות. כך הוא עשה חשבון.

ברצוני להעיר על זה. יש בספר נחלת יוסף, המחבר שלו היה גברא רבא, אדם גדול מחכמי עדן בדרום תימן. [הספר היה נפוץ בתימן, וגם היום הוא מופץ. הספר הזה כולל כל החכמות שבעולם, פשט, דקדוק, סוד, קבלה, מלאכים, גלגולים, כל עניין ארצות העולם, רפואות, מנהגים ועוד. מובא שם גם המנהגים של העדנים, שבמקור היה מנהגם כמו שלנו. הוא מזכיר בהרבה מקומות את מהרי"ץ זי"ע, תע"ח בראשי תיבות, דהיינו תכלאל עץ חיים, אבל אח"כ השתנו אצלם הרבה דברים.] בפרק י"ט דף קי"א הוא כותב דבר חשוב, חכמי המחקר שיערו כי יכול האדם לשמוע ולהבדיל בין תשעה קולות הנשמעים זה אחר זה, בזמן סקונדא אחת לא יותר. אבל אם ימהר המשמיע ויחיש להשמיע עשרה קולות בזמן סקונדא אחת, יהיה נשמע לקול הברה אחת ארוכה לא קולות נבדלים. אבל למען תספור אחת אחת להבדיל ולהבחין בין קול לקול, צריך שיהיה לכל היותר תשעה. דהיינו, בסקונדא אחת אפשר להגיד תשע קולות. סקונדא, זה שנייה. מינוט, זה דקה. הוא אומר שבשנייה אחת אפשר להוציא תשעה קולות. והוא עושה חשבון, ולפי זה, הלא יגיע לכל מינוט, חמש מאות וארבעים קולות נבדלים, אשר בהם יכול האדם להוציא מפיו חמש מאות וארבעים מלים או תיבות נפרדים במשך מינוט אחד. אם נכפיל פי ששים, עולה לשעה אחת, ל"ב אלפים וארבע מאות קולות שונות. נמצא לפי זה אם יעמוד האדם במשך עשרים וארבע שעות להיות קורא בגרון בל יחשוך, בלי הפסק רגע כל כ"ד שעה, יהיו תוצאותיו מפיו, תשע"ז אלפים ת"ר מספרי המניין שיצאו מפיו במשך כ"ד שעה. כך הוא מביא בשם חכמי המחקר. אבל הוא אומר, אמנם חז"ל לא כן יחשובו, הם אמרו (במסכת ברכות דף ז' ע"א) תניא, ואל זועם בכל יום, וכמה זעמו, רגע. וכמה רגע, אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמונים ושמונה בשעה, וזו היא רגע. וכמה רגע, כמימריה. נמצא לפי דעת חז"ל, יכול האדם לבטא בשפתיו חמשים ושמונה אלפים ותתפ"ח תיבות בשעה אחת, ועל דעת המחקרים אינו רק שלשים ושתים אלפים וארבע מאות תיבות. א"כ לפי מה שאמרו החוקרים, יוצא בשעה שלשים ושתים אלף וארבע מאות מלים, ולפי חז"ל יוצא חמשים ושמונה אלף ועוד תתפ"ח. הוא מבין שרגע זה שנייה, מה שנקרא סקונדא. וכך הוא כותב למעלה, השעה זה ששים חלקים הנקראים מינוטים, המינוט ששים רגעים הנקרא סקונדא. והוא מיישב את ההבדל שבין חכמי המחקר לדברי חז"ל, שיכול להיות כי חז"ל התכוונו כשעושים את הקולות במהירות בלי הבדל בין קול אחד לאחד, וחכמי המחקר עשו חשבון עם הבדל בין אחד לאחד.

דרך אגב, תדעו כי הוא עושה פה אח"כ חשבונות, דברים נפלאים. כמה פעמים הלב מתכווץ? כמה הוא דופק? הוא אומר שבממוצע בדקה אחת, הלב דופק ששים וארבע דפיקות, והאף נושם שש עשרה נשימות. יוצא שעל כל ארבע דפיקות בלב, יש נשימה אחת. ובשעה אחת, הלב דופק שלשת אלפים תת"מ דפיקות, והאף נושם תתק"ס נשימות, נמצא שבמשך עשרים וארבע שעות תשעים ושתים אלף ומאה ושבעים דפיקות, ונושם בכל יום עשרים ושלש אלף וארבעים נשימות וכו' וכו'. בסוף הוא אומר, מה איום ונורא הדבר הזה, חיל ורעדה יאחזונו בזכרינו זאת, איך יציר נולד מטיפה סרוחה מתעתד לכל זאת. וכל תנועותיו ונשימותיו ורגעותיו, נתונים נתונים המה ליוצרו בוראו ועושהו, ואיך לא ייבוש ויכלם האדם ויכנע לפני השי"ת תכלית הכניעות, ואיך עוד ירים האדם ראש ברמות רוחא לפני בני אדם שנבראו בצלם אלד'ים כמוהו. לכן בן־אדם, התאושש והתבושש, כי מותר האדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה וכו'.

נחזור לעניינינו, לכאורה לפי החשבון שלו יוצא שבדקה אחת, אפשר להוציא חמש מאות שמונים ואחד קולות. א"כ איך הח"ח עשה חשבון מאתיים תיבות. מישהו יכול ליישב את הסתירה? הח"ח עשה חשבון מאתיים תיבות, אבל לפי הנחלת יוסף יש חמש מאות שמונים ואחד תיבות, איך יצא הבדל כ"כ גדול? ואני מדבר לפי דעת חז"ל. גם אם נגיד לפי הדעה השנייה, אולי זה קצת פחות, אבל בכל אופן זה הרבה יותר ממה שהח"ח אמר.

הביאור הוא, כי מה שדיבר הנחלת יוסף הוא כמה אדם יכול להגיד הכי מהר בדקה. אבל אדם שלומד תורה, הוא לא אומר סתם מלים. הוא צריך להבין מה שהוא לומד, בפרט אם לומד זאת בפעם הראשונה, הוא קורא במתינות, כדי להבין, ואפילו בניגון, כמו שהגמ' במגילה ל"ב ע"א אומרת, כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו', למרות שזה לא נפסק להלכה. בכל אופן הח"ח עשה מדידה של אדם הלומד באופן רגיל, לומד כדי להבין. אבל מה שהנחלת יוסף עשה את החשבון, זה לפי כמה הכי הרבה יכולים להגיד במהירות בדקה אחת. כך נלענ"ד שמיושבים הדברים.

אם כן, אדם יכול להגיד, חבל אני מפסיד, מדוע שאלמד לאט לאט? אולי ארוץ שיהיה לי הרבה מצוות. אבל צריך לדעת, שאם אדם קורא ושונה כמו שצריך, המלאך שנברא הוא בריא וטוב. אם לא, זה מלאך שׁדוף קדים. יותר טוב ועדיף מאתיים מלאכים מלאים, מאשר חמש מאות או תשע מאות מלאכים שהם כמו שנאמר דקות ושדופות קדים.