עיון בהבנת דברי מהרי"ץ בעניין אמירת החזן לקורא בסיום קריאתו בתורה, חזק וברוך תהיה

עיון בהבנת דברי מהרי"ץ בעניין אמירת החזן לקורא בסיום קריאתו, חזק וברוך תהיה

מתוך השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק נשא התש"ע

ברצוני להסביר פה דבר שקשור לברכות התורה, כשמברכים על ספר תורה. מהרי"ץ כותב בעץ חיים וזה מובא גם בפסקי מהרי"ץ הלכות קריאת ספר תורה סעיף ל"ד, נהגו כשמסיים לקרוא בתורה, אומר לו החזן חֲזַק וכו'. תשימו לב, כי את דברי מהרי"ץ בפיסקא זו, צריך נגר ובר נגר דליפרקינהו. בשיעור שעבר דיברנו על עניין 'הכל תנו עוז לאלד'ים', וראינו איך שמהרי"ץ כותב דברים בתמצית, וצריך לעמול ממש כדי להבין מה שהוא מתכוין. גם פה לכאורה הוא כותב דברים פשוטים, אבל כשמעיינים רואים שצריך להתעמק.

כשאדם גומר לקרוא בס"ת, מה אומר לו החזן? חזק. אבל על מה חזק? וכי הוא נחלש מהקריאה?

הערה מהקהל: אולי אם הוא שיבר את המברך, שיתחזק בפעם הבאה.

הרב: אתה יודע שאבותינו היו נוהגים מי שהיה משבר את הפסוקים, אחרי שלשה פסוקים שהיו גוערים בו על טעיותיו, החזן היה מכסה את הספר במטפחת ואומר לו לברך ברכה אחרונה. אבל היום זה לא שייך, כי מה זה יעזור, השני יקרא אותו דבר... עם אותם שיבושים...

אומר מהרי"ץ, נהגו כשמסיים לקרוא בתורה אומר לו החזן חזק, כשם שהתורה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם. זה טעם שכתב הפרי חדש. עכשיו מהרי"ץ אומר חידוש שלו, גם נהגו שהחזן אומר לו ברוך תהיה. מה הברכה הזאת, ואפשר שכיון שקרא בתורה, קִיים ברוך אשר יקים, ויצא מכלל ארור אשר לא יקים. ועוד דאמרינן כל המברך, מתברך. על כן נהגו לומר ברוך תהיה. נראה לי. ובסוף הוא מביא עוד דבר בשם ספר תניא, זה אחד מהראשונים שלא נודע שמו, ספר הדומה לשיבלי הלקט, נראה שהוא העתיק משיבלי הלקט או שזה מהדורא אחרת של שיבלי הלקט. הוא נקרא תניא כי הוא מתחיל, תניא ר' מאיר אומר. בכל אופן הוא מביא משמו, הטעם משום שהקורא צריך לעמוד באימה ויראה ואימת הקב"ה עליו וגם אימת ציבור, לכן אומרים לו חזק וברוך תהיה. נתחיל לבאר דבריו אחד לאחד.בהתחלה הוא אומר, טעם ראשון למה אומרים חזק, כי התורה נקראת תושיה. הפרי חדש שם מוסיף, שדברי תורה בעצמם צריכים חיזוק. תורה ותפילה ודרך ארץ, רק חזק ואמץ מאד.

עכשיו, מה שמוסיפים ברוך תהיה, אומר מהרי"ץ, אפשר שכיון שקרא בתורה קיים ברוך אשר יקים, ויצא מכלל 'ארור אשר לא יקים'. הרי כתוב בפרשת כי תבוא, 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן', ממילא עכשיו שהוא קרא בתורה, קִיים ברוך אשר יקים.

לכאורה, מי אמר שהפסוק הזה מדבר על לימוד וקריאת התורה. הרי הפסוק הזה לא מדבר על קריאה בספר תורה. זה לא מובן. הרמב"ן מביא על הפסוק הזה ארבעה פירושים. ארור אשר לא יקים, אומר הרמב"ן, ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצוות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן יענש. ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור. דהיינו, אם אדם חושב ח"ו שזה לא נכון, לא מאמין שאם יעשה אותם יקבל שכר, מקללים אותו. לא מדברים על אחד שאינו עושה מצוה בגלל שהתעצל, או שיצה"ר התגבר עליו, כי אדם כזה מודה כי מה שהתורה אומרת הוא אמת, אבל מה שלא עשה ח"ו הוא מודה שזו טעות שלו, הוא לא בכלל הארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים, והנה הוא חרם המורדים והכופרים. אח"כ הוא מביא ירושלמי בסוטה פ"ז ה"ד, אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן. רבי שמעון בן חלפתא אומר, זה בית דין של מטן. דהיינו, הבי"ד שיש להם תוקף וסמכות בענייני ציבור, או אנשים שממונים על הציבור ורואים רשעים שעוברים על התורה ויש להם את הכח לתקן ולמנוע אותם ולא עושים, עליהם נאמר ארור אשר לא יקים. וזה למרות שהם בעצמם צדיקים, אבל זה לא מספיק שתהיו צדיקים לעצמכם, אלא אתם צריכים לדאוג גם להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה. אח"כ הוא מביא פירוש נוסף, ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. דהיינו שהחזן לא דואג שהס"ת יהיה יציב. ממשיך הרמב"ן, ולי נראה על החזן שאינו מקים ס"ת על הציבור להראות פני כתיבתו לכל. כמו שמפורש במסכת סופרים שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו. שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו', וכן נוהגין. א"כ הדבר מפורש במסכת סופרים, למרות שזה לא מדינא דגמרא, כי לא מוזכר בש"ס שלנו וגם לא ברמב"ם. חזן שלא עושה זאת, עליו נאמר לדעת הרמב"ן ארור אשר לא יקים.

דרך אגב, חזנים רבים לא שמים לב, ויש רק כמה חזנים בודדים שעושים זאת נכון. כתוב להגביה לימינו ולשמאלו, לפניו ולאחריו. לא מספיק רק להגביה את היריעה, אלא צריך שגם אלו שלפניו ושלאחריו יראו את הכתב, דהיינו להטות את היריעה כדי שגם אלו שאינם עומדים מימין ומשמאל יראו. לא חייבים לקרוא את האותיות, וק"ו לא חייבים שיראה את האות שמתחיל בה השם שלו, על אף שיש בזה עניינים. אלו הם דברים טובים, רצוי שאדם יקרב את עצמו ויראה, אבל אינם חובה. מה שחייבים זה לראות את פני הכתב, גם אלו שעומדים רחוק. זה כתוב בשו"ע, במהרי"ץ, ובכל הספרים.

יוצא שיש לנו ארבעה פירושים מה זה ארור אשר לא יקים. א. אחד שלא מאמין במצוות התורה. ב. בית דין שלא דואגים שהרשעים יבטלו מעשיהם הרעים. ג. ס"ת בהיכל שהחזן לא מעמידו יפה כדי שלא יפול. ד. אם החזן לא מגביה את היריעה שיראו כולם פני הכתב. לפי כל הפירושים לא מדברים על מי שקורא בס"ת. א"כ קשה, איך מהרי"ץ הבין שמדובר על מי שלומד וקורא בתורה.

אבל האמת כי מהרי"ץ צודק בהחלט. זו גמרא מפורשת במסכת סוטה דף ל"ז עמוד א'. בתורה הרי לא כתוב את הברכות, אלא רק את האירורים, אומרת הגמרא תנו רבנן, ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. דהיינו, כל ארור שכתוב בתורה אומרים גם על הצד ההפוך. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, אמרו גם ברוך האיש אשר לא יעשה. ארור מקלה אביו אביו ואמו, ברוך אשר לא יקלה אביו ואמו. ארור אשר לא יקים, ברוך אשר יקים. זה בעצם מה שמהרי"ץ אומר ברוך אשר יקים. והגמ' אומרת, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אמרו את הברכות והקללות על כל האפשרויות האלה. אומר רש"י, כל המצות כולן טעונות ארבעה אלה, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו' הרי כאן ארבע מצוות לכל מצוה. ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט, ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו, וכן ללמד, וכן לשמור, וכן לעשות. בכל אחד ארבע בריתות, ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט, ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט. יפה. אין לי ספק שזהו המקור של מהרי"ץ, ומפה הוא לקח את העניין של ברוך אשר יקים.

אבל עדיין הסיפא של דבריו קשה לי, אני מבקש שתעזרו לי. הוא אומר, ועוד, דאמרינן כל המברך מתברך, על כן נהגו לומר ברוך תהיה. האם מישהו יכול להסביר לי מה כתוב פה. החזן רוצה להתברך? לא ראיתי חזנים שמסתובבים בציבור ואומרים ברוך תהיה, ברוך תהיה. אינני מבין.

בתשובה לשאלה מהקהל: בזמן מהרי"ץ לא אמרו מי שבירך בין גוברא לגוברא. אבותינו לא היו מפסיקים בין גוברא לגוברא שיגיד החזן מי שבירך. לכן תראה בתכלאל, כי מי שבירך לקהל ומי שבירך ליחיד, כתוב אחרי הכל. היו עושים אחרי ההפטרה מי שבירך לקהל מלכא דעלמא, ואחר כך מי שבירך ליחיד, כי לא היה מקובל להתנדב כמו שהיום שכל עולה תורם. שם מי שרצה להתנדב באופן מיוחד על מברך זה היה יוצא דופן, לא היה בשגרה שכולם יתנדבו.

אולי נחדד את הקושיא בצורה יותר חזקה. הרי בדרך כלל כשאומרים שני תירוצים, או שני פירושים, זה או מפני שהפירוש השני הוא טוב לפחות כמו הראשון, או בגלל שיש איזה קושי בפירוש הראשון ולכן אומרים פירוש שני. אבל אם הפירוש השני חלש, אין כותבים אותו בסוף. אתה יכול להתחיל איתו, להגיד תירוץ חלש, ואח"כ להגיד תירוץ יותר טוב. אבל פה בהתחלה מהרי"ץ אומר תירוץ טוב, ואח"כ תירוץ חלש. כל המברך מתברך, זה משהו שנראה סתום, מדוע בכלל נכנס הדבר פה עכשיו באמצע הס"ת. לכאורה הוא נראה טעם קלוש.

תראו, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. הפתרון נמצא כבר בתחילת עץ חיים, בדף הראשון. מהרי"ץ היה גאון גדול, אינני יודע איך הוא סמך שיבינו זאת. אבל בסיעתא דשמיא זכיתי להבין את זה. כותב מהרי"ץ בעץ חיים דף א' עמ' ב' כך, ואם תאמר מה יועילו ברכותינו להב"ה. מה מברכים את הקב"ה, וכי הוא צריך שיברכו אותו? זה דבר יסודי שצריך לחשוב עליו. מברכים מי שח"ו חסר לו משהו, שתהיה לו ברכה, אבל הקב"ה הוא מקור הברכות, כל העושר שלו, כל העולם, מה טעם ומה שייך לברך אותו. ויש לומר, אין ברכותינו אלא כדי לזכות בברכותיו, כאז"ל כל המברך מתברך. תשימו לב היטב, ותראו איך לפי דבריו פה, יובן מה שהוא כתב שם. וכן כתוב שאו ידיכם קדש וברכו את ה' יברכך ה' מציון. דהיינו, כשאנחנו מברכים את הקב"ה, בעצם זה לא שהוא צריך את הברכה, אלא ע"י שאנחנו מברכים אותו ממילא אנחנו מתברכים. ואנו מברכים על המצוות להודות לו על שבחר בנו וקידשנו במצוותיו, ועל ברכת ההנאות  שסיפק לנו כל צרכינו. עכשיו תשמעו טוב, פה העיקר, וברבה פרשת נצבים תניא, רבנן אמרי, אם בירכתָּ את התורה, לעצמך אתה מברך. שנאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. ועיין ספר החינוך סוף פר' עקב טעם נכון על זה. הוא מביא מדרש רבה בפרשת נצבים, שמדבר על ברכות התורה. שם המדרש שואל, מנין לברכות התורה לפניה ולאחריה. כתוב שם במדרש באות ב' כך, הלכה, אדם מישראל שעומד לקרות בתורה, כיצד מברך. כך שנו חכמים, הפותח והחותם בתורה, מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה, שכתוב בא"י ואח"כ למדני חקיך, הרי ברכה לפניה. ובעצם זה לאו דוקא בתורה כי הרי יש הרבה ברכות, אבל כנראה החידוש שבתורה יש ברכות לפניהן ולאחריהן. כמו שכתוב על עזבם את תורתי, שלא בירכו בתורה תחילה. ומנין שטעונה ברכה לאחריה, א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן שכתוב אחר השירה וזאת הברכה, מששנה להן את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחריה. אח"כ אומר המדרש כך, רבנן אמרי, אמר הקב"ה אם בירכת את התורה, לעצמך אתה מברך. מנין, שנאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. דהיינו אתה חושב שאם אתה מברך על ספר תורה אתה עושה טובה, שאתה מברך אותי. כי בי, בזכותי, ירבו ימיך. זה מה שמהרי"ץ אומר. א"כ יוצא שכשהחזן אומר לו חזק וברוך תהיה, הוא מעודד את הקורא, אל תברך ככה סתם, תדע לך כשאתה מברך, לעצמך אתה מברך. זה לא ברכה להקב"ה, הקב"ה אינו צריך את הברכה שלך. התועלת מהברכה תהיה רק שלך, אתה תרויח מהברכה, אם כן תברך בחשק ובשמחה. עכשיו זה נפלא.

למה המדרש מדגיש את זה דוקא לגבי ברכות התורה ולא על שאר ברכות. יתכן כיון שכתוב במסכת נדרים דף פ"א ע"א על שלא בירכו בתורה תחילה, היו עוסקים בתורה ולא בירכו עליה, כי לא החשיבו את עניין לימוד התורה, עשו את זה כאומנות בעלמא. כמו אדם שהוא נגר, הוא עובד כל היום, גם אז היו שלמדו כל היום אבל לא הרגישו את חשיבות התורה, אצלם זה היה כמו עסק של פרנסה. לכן פה מדגישים לגבי ברכות התורה שיש ענין לברך על התורה. אולי רצו דוקא לחזק את זה. בכל אופן, לפי הפירוש הראשון שכותב מהרי"ץ, חזק וברוך תהיה, חוזר על הקריאה. ולפי הפירוש השני, חוזר על ברכתו, שיברך בכוונה.

המשך ממוצש"ק בהעלותך התש"ע

מה המשמעות של ברכה וקללה, והוספת ביאור בדברי מהרי"ץ על אמירת החזן לקורא חזק וברוך תהיה

דיברנו בשבוע שעבר [מוצש"ק נשא] על עניין כבוד התורה, והסברנו את דברי מהרי"ץ לגבי ברכות התורה. לפי מה שהבנתי הדברים שדיברנו לא נקלטו כ"כ, לכן אסביר זאת שוב, ביתר הרחבה. אולי הדברים לא היו מחודדים מספיק, או שהיו כל כך הרבה חידושים, והיה צריך לבנות חידוש על חידוש, לכן היו כמה דברים לא ברורים, ונבארם כעת בס"ד.

הבאנו את מהרי"ץ שמסביר, מדוע אחרי שהקורא גומר לקרוא בתורה, אומר לו החזן, חזק וברוך תהיה. מי ששם לב, יש חזנים שמשום מה לא אומרים זאת. אבל חזנים אלו צריכים לעבור על הלכות קריאת ס"ת, בכל אופן בשלחן ערוך המקוצר. ישנם שמתבלבלים, אולי בגלל שהם נמצאים בכל מיני מקומות אחרים, ולכן ישנם דברים שאינם יודעים, ולא נותנים ליבם על כך.החזן אומר לקורא בסוף הקריאה, חזק וברוך תהיה, ומכסה את הספר במטפחת. לפעמים כשהחזן לא שם לב, אז הציבור אומרים חזק, כדי שהקורא יעצור. אבל בד"כ חזן בקי, או אם יש סימן בס"ת, כמו שבעבר היו עושים בס"ת כמין סגול בצד, לציין שפה נגמר המברך, אומר החזן חזק וברוך תהיה, בקול בינוני. והשאלה למה אומרים זאת.

אני אומר את הדבר, כי הוא מאד יסודי שספר החינוך עומד עליו. האמת היא שכל הנושא של ברכות וקללות הוא דבר מאד מעניין. בעצם מה זו ברכה ומה זה קללה. באם בירכתָּ מישהו, מה זה נותן? מה עושה הקללה? איך זה משפיע?

השבוע שמעתי סיפור מדהים. אני אומר את הסיפור בקצת שינויים, כדי שלא יעלו על עיקבותיו. היה מישהו שלפני כמה שנים רצה להכניס את בנו לת"ת. אותו אדם, היה אדם חשוב, הוא בעצמו היה משתתף בכל מיני ועדים וארגונים, גם בנושאים של קבלת ילדים לת"ת, לבתי ספר חרדיים. בכל אופן, כעת הוא רצה להכניס את בנו לבית הספר, לא רצו לקבל אותו. המנהל קבע לו פגישה, אבל לא מספיק שתבוא לפגישה, אלא צריך להזמין גם את המנהל של ועד ההורים. מגיע יום הפגישה, שעה לפני הפגישה הוא מקבל טלפון מראש ועד ההורים. הוא אומר לו, סליחה, אבל תדע שהפגישה עקרה, וסגר את הטלפון. הוא נדהם. מה זה עקרה? מה פירוש הפגישה עקרה? ז"א אין טעם לעשות את הפגישה, כי היא לא תביא שום פרי. כ"כ חרה לו וכאב לו, הוא פרץ בבכי. אמר, מה הוא אומר לי פגישה עקרה, שאשתו תהיה עקרה, רח"ל. השבוע לפני שהוא התקשר אלי, החליט לברר מה נעשה עם אותו אדם, והתברר שמאז אותו מקרה אשתו אכן עקרה. היו להם שני ילדים מלפני המקרה, ומאז והלאה יש הפסקה, שמונה שנים אין ילדים. שאל מה עושים. לפעמים יש קללה שנתפסת רח"ל. ומאידך, יש ברכה. לפעמים יש עת רצון של ברכות, ולפעמים עת רצון של קללות. תלוי גם מי הוא האומר. כנראה שבאותו מקרה נוסף גם העניין של שערי דמעה לא ננעלו. אדם צריך לשמור על פיו, אבל מה לעשות, לפעמים אדם שכאוב כל כך, בגלל שפגעו בו בצורה כ"כ גסה וחוצפנית. בכל זאת צריך להישמר. כמו שמצינו אצל בלעם שקילל. הרי לכאורה אז מה אם בלעם קילל, למה זה חייב להשפיע? אלא פירושו, אדם שמקללים אותו ח"ו, הקללה גורמת שבשמים יפתחו את דינו, הוא כבר עולה לדיון. ממילא יש חשש שהעבירות שלו יגרמו שתחול הקללה, ויקבל עונש. ואותו הדבר בברכה. לכן החזן מברך את העולה, אומר לו חזק וברוך תהיה.

הבאנו שמהרי"ץ דן מה משמעות הברכה הזאת. הוא מביא בשם הפרי חדש, ולמעשה עוד לפני הפרי חדש יש בזה נידון. מובא בבית יוסף בשם הארחות חיים, שנוהגים כשאדם עולה לתורה, מחזיק את הס"ת בידו. לומדים זאת מיהושע, שהקב"ה אמר לו 'רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו', לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'. ספר התורה הזה, אין אומרים הזה אלא למי שמחזיק החפץ בידו. ע"פ זה נוהגים, והדבר מובא בכל הפוסקים, שהקורא צריך להחזיק בידו בס"ת. אצלנו העניין הזה קצת נחלש בשנים האחרונות, בגלל שאצל הספרדים מעמידים את הספר תורה ולכן הם כבר לא תופסים את היריעה ממש אלא נוגעים בעץ, וגם אצל האשכנזים נוגעים בעצי חיים. בד"כ הרבה אנשים שעולים לס"ת לא נוגעים בכלל ביריעה, הכי הרבה שמים את היד על התיק מעץ בצד. אבל מנהג אבותינו, שתופסים ממש את היריעה. החזנים צריכים לשים לב לזה, שהקורא יחזיק את היריעה. צריך לתפוס ממש את היריעה בשתי הידים, בכל אופן בזמן ברכה הראשונה. בשביל זה יש בס"ת שלנו קיפול בכל עמוד.

בתשובה לשאלה מהקהל: אוחזים עם מטפחת, ברור. אסור בלי מטפחת. כל האוחז ס"ת ערום, נקבר ערום. זה נאמר על שני דברים לפי מנהגינו, על העולה, ועל החזן בזמן שהוא מגביה. בזמן הגלילה לא מקפידים שלא ליגע, כיון שהגלילה היא לצורך הס"ת, לכן גוללים ונוגעים ביריעות עצמם. אבל בזמן הקריאה, הקורא אוחז רק עם המטפחת. וגם בזמן שהחזן מגביה ואומר וזאת התורה, הוא שם את היד מתחת המטפחת ומגביה איתה. לכן מנהגינו לעשות קיפולים בס"ת. כי אם לא, הקורא עלול לגעת בכל מיני מקומות ולקלקל את כתב הס"ת, לכן עשו קיפול בין עמוד לעמוד ובהם הקורא אוחז.

אם כי, לא כ"כ מובנת לי הראיה מהפסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. לשון הארחות חיים, אין אומרים הזה, אלא למי שאוחז החפץ בידו. דהיינו משמע שיהושע החזיק את הס"ת בידו, ויש אומרים ספר משנה תורה בידו. לכן כשהעמיד את הלבנה, שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, כתוב במדרש שהעמיד יהושע את ספר התורה מול הלבנה ואמר, קיימתי מה שכתוב בזה, ולכן עכשיו את צריכה לשמוע לי, ואז נעמדה. אבל מי אמר שהמלה 'הזה', משמעה להחזיק ממש? תמיד, אין זה אלא מורה באצבע. לא שמחזיק. האמת היא שאנחנו עושים את שני הדברים, אנחנו גם מחזיקים ממש, וגם בזמן שאומרים את הפסוקים לפני מוסף בשבת, ברוך אשר נתן מנוחה, כשמגיעים ל'ספר התורה הזה', אנחנו מורים באצבע ומנשקים. לכן לא מובנת לי היטב הראיה מהפסוק, אבל זה מה שכתוב. אכן, ברש"י בספר יהושע כתוב שספר התורה היה מונח לפניו, לא שהחזיק אותו. אבל במדרש כתוב שהיה בידו. בכל אופן, זאת הסיבה שאומרים חזק, כמו שהקב"ה אמר ליהושע, חזק ואמץ. מהרי"ץ הביא את הפרי חדש שמביא עוד סיבה, בגלל שהתורה נקראת תושיה, לכן אומרים לו חזק.

בא מהרי"ץ והוסיף עוד משהו. נהגו שהחזן אומר לו, ברוך תהיה. למה, אפשר שכיון שקרא בתורה, קיים ברוך אשר יקים, ויצא מכלל ארור אשר לא יקים. ועוד, דאמרינן כל המברך מתברך. על כן נהגו לומר ברוך תהיה. שני טעמים. עמדנו בשבוע שעבר על הנושא של כל המברך מתברך, כלפי מי זה חוזר, ובסופו של דבר הסברנו על פי מה שמהרי"ץ כותב במקום אחר, בתחילת עץ חיים, והוא סמך פה על מה שכתב שם. שם הוא מביא מדרש חז"ל בבראשית רבה, מניין שהקורא מברך לפניה ומברך לאחריה, ומביאים פסוקים. ברוך אתה ה' למדני חוקיך, רמז לברכה לפני קריאת התורה. ואחרי קריאת ס"ת, אחרי שמשה רבינו שנה את כל התורה כולה, וזאת הברכה, זו ברכה אחרונה. אח"כ אומרים חז"ל במדרש, וזו הפיסקא שמהרי"ץ מביא שם, רבנן אמרי אם ברכת את התורה, לעצמך אתה מברך, שנאמר כי בי ירבו ימיך. ועיין ספר החינוך פרשת עקב טעם נכון על זה. דהיינו כשאתה מברך בס"ת, אתה מברך את עצמך, כי בי ירבו ימיך. התורה משבחת ומפארת את עצמה, כביכול. כי ישנם הרבה פסוקים בספר משלי על מעלות התורה, וכתוב גם כי בי ירבו ימיך. ממילא יוצא, שכשהחזן אומר לקורא ברוך תהיה, הוא בא להגיד לו, תראה, אתה עכשיו מברך על הס"ת, תשים לב.

יש אנשים לצערינו שמברכים בקלות דעת. גם בברכה ראשונה, אדם עולה לס"ת, מנקה את המשקפיים תוך כדי שמברך ברכות התורה. היה צריך לעשות זאת קודם. ואם לא, אולי בזמן התרגום, אבל לא בזמן הברכה. כיצד אתה מברך ומנקה את המשקפיים? היסח הדעת. לכן, צריך לעורר ולחזק את הקורא, תשמע, אתה מברך עכשיו, אל תחשוב שאתה מברך את ה', אתה מברך את עצמך. התועלת תהיה לך, כי בי ירבו ימיך. לכן אומרים את זה לפני הברכה האחרונה, כדי לומר שכל המברך מתברך.

מהרי"ץ מציין את ספר החינוך שנתן טעם נכון. מי שירצה יראה בספר החינוך בפנים, מצוה ת"ל לגבי ברכת המזון. שם כותב ספר החינוך דברים חשובים מאד. כי הרי אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו כל הזמן אומרים ברוך אתה ה', וצריך להבין מה פירוש שאנחנו מברכים את הקב"ה. הוא מסביר שהמשמעות היא שהקב"ה חפץ להיטיב לנו, רוצה להשפיע עלינו שפע, אבל כדי שנהיה ראויים אנחנו צריכים להודות ולהכיר שהוא מקור השפע, ובזה שאנחנו מברכים ממילא הקב"ה משפיע עלינו. אח"כ מסביר מה פירוש יתברך, כי יתברך זה לכאורה יותר קשה. בשלמא ברוך זה מקור הברכות, אבל יתברך בא לרבות משהו. הוא מסביר, שכשאתה אומר יתברך, פירושו יהי רצון שכל בני העולם יכירו שאתה מקור הברכות, יברכו אותך, וממילא יהיו זכאים לקבל ממך את השפע. כדאי לראות שם באריכות דבריו.

דברי הב"ח וחשיבותם בעניין 'על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי', וביאור בדבריו

אבל פה צריכים בעצם להתעמק יותר. המדרש רבה דיבר על ברכת התורה, והבנו כך את מהרי"ץ שלכן החזן אומר ברוך תהיה. דהיינו, יש משהו מיוחד בברכות התורה שעליו דיבר המדרש. אבל לאמיתו של דבר לכאורה זה לא רק בברכות התורה, אלא בכל הברכות. א"כ למה המדרש רבה אומר רק לגבי ברכות התורה, כי בי ירבו ימיך. הרי זה לאו דוקא בברכות התורה, אלא הוא יסוד לכל הברכות. אפשר לומר, נכון, אמנם זה על כל הברכות, אבל המדרש אומר זאת דווקא על ברכות התורה כי זה הכי חשוב. התורה, כמה מעלות טובות כפולות ומוכפלות למקום ברוך הוא עלינו, זה הרבה יותר חשוב. לכן רצו להדגיש את הברכות שתקבל ע"י שתברך את התורה, שהם יהיו הרבה יותר מאשר כל ברכה אחרת. יש משהו מיוחד בברכות התורה שמקבלים על זה שפע יותר גדול.

אמנם, יתכן שיש פה ביאור שונה לגמרי. כי כבר שאלו הראשונים, למה על ק"ש לא מברכים, אשר קדשנו במצוותיו וציונו על קרית שמע, או לקרוא את שמע. מדוע אין מברכים? התשובה היא, שקרית שמע בעצמה היא קבלת עול מלכות שמים. אם כן, יכול להיות לפי המהלך הזה, שגם בתורה זה כך. אדם הלומד תורה, הוא נדבק עם התורה, מחובר עם תורה. ממילא כיון שהוא מחובר, אינו צריך לברך על התורה.

את הדבר הזה אפשר להבין מהב"ח. הב"ח על הטור, בסימן מ"ז לגבי דין ברכות התורה, כותב דבר מאד יסודי וחשוב שכל בן תורה צריך ללמוד אותו. יש צדיקים שלומדים (בכל אופן שלמדו, כי אינני יודע אם זה קיים בדורנו) כל יום את הב"ח הזה. אבל צריך לדעת את זה לפחות פעם בחיים. אם לא פעם בשנה, או בחודש, או בשבוע. צריך לדעת מה שהב"ח כותב שם, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם.

הגמ' בנדרים דף פ"א ע"א אומרת, דבר זה נשאל לחכמים, לנביאים, למלאכי השרת, אף אחד לא ידע את התשובה. מי האיש החכם ויבן את זאת וגו' על מה אבדה הארץ. התשובה בסוף, שלא בירכו בתורה תחילה. ידוע מה שאומרים על כך המפרשים, לא ניכנס לזה. אבל הב"ח בא ושואל שאלה. לא מובן. טוב, וכי זה שלא בירכו בתורה תחילה, כל כך עוון חמור שבשביל זה אבדה הארץ? זאת לא עבירה כל כך חמורה. גם אם נבין שזה חשוב, איך שנסביר, אבל זו סיבת החרבן? בפרט, נוסיף שלפי הרמב"ם ברכות התורה הן בכלל לא מדאורייתא. בשלמא להרמב"ן ברכות התורה זה מדאורייתא, ניחא. אבל לפי הרמב"ם אינן אלא מדרבנן, ועל זה יהיה חרבן?

כותב הב"ח, ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא בירכו בתורה תחילה, שהוא לכאורה עבירה קלה. תשמעו מה שהוא אומר, אלו הם דברים שיסודתם בהררי קודש. כל מלה פה היא מרגלית. אין הזמן מספיק כעת להסביר כל מלה בדבריו, אבל כל אחד צריך ללמוד זאת בעצמו, לשנן את זה. הוא אומר כך, ונראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. מטרת הקב"ה היתה, שהנשמה שלנו תתחבר עם המקור של התורה, עם הקדושה. מקור שרש התורה. ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה. דהיינו שהגוף שלנו יהיה מחובר ממש עם כל מצוות התורה. כל הגופניות תתקדש, ונהיה משהו נשגב. ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו. אם היינו זוכים בזמן החרבן ללמוד תורה במדרגא הזאת, היו מתחברים כל ברואי מטה עם העליונים. השכינה בשמים ממעל, ופה בארץ בני האדם היו מחוברים עם התורה, ועי"ז היה מתקדש כל העולם ומתתקן. ובזה יהיה קישור לפימליא של מעלה עם פימליא של מטה, והיה משכן אחד. אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגא גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ, ועלתה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חרבנה ואבידתה.

שואלים על מה אבדה הארץ? אם הייתם זוכים ועושים מה שצריך, הארץ היתה מתקדשת ע"י לימוד התורה. אילו הייתם לומדים תורה כמו שצריך, הייתם מקדשים את כל העולם. העולם לא היה גשמי, הוא היה רוחני. אבל על עזבם את תורתי, לא כתוב על עזבם את התורה, אלא עזבו את התורה שלי, התורה כמו שאני רוצה שתהיה. מה עשיתם לתורה, לקחתם אותה לדברים גשמיים, ממילא אין קדושה, ואם אין קדושה זה החרבן. 'ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, נצתה כמדבר מבלי יושב'. יבש, אין רוחניות. לכן אל תשאל על מה אבדה הארץ. זו התשובה שלו.

אם כן מובן, שבעצם הנושא איננו אם בירכו ברכת התורה או לא, כי ברכת התורה היא רק כדי שהמברך יבין שזו תורת ה' ויקדש את עצמו. אבל מה שמשנה הוא, איך אתה לומד את התורה, מה מטרתך בלימוד התורה.

אבל פה צריכים לעמוד על דברי הב"ח, שלא כ"כ ברורים לכאורה. הוא ממשיך אח"כ לדבר בעניין הזה, ראוי לעיין בזה כמה וכמה פעמים. בכל אופן, אני רוצה רק להסביר פה שורה־שתיים שלא כ"כ ברורות. ראיתי בזה דעות שונות. הוא אומר כך, עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם. הסיפא מובן, למדו תורה בשביל גאווה, זה ברור. אם אדם לומד כדי להראות חכמתו, זו גאוה, ברור שזה שלילי. אבל מה פירוש למדו את התורה להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן. מה משמעות הדברים. אם אדם לומד בשביל לדעת, על מנת לקיים, מה רע בזה? אדם רוצה ללמוד איך להניח תפילין, רוצה ללמוד הלכות שבת כדי לדעת לשמור שבת, רוצה ללמוד חושן המשפט כדי לדעת, לא בשביל להיות דיין, לא בשביל שיהיה לו תפקיד, לומד בשביל שלא יכשל. יש אנשים חושבים שהם צדיקים כי לפעמים הם אומרים, לא, אני מוותר. אמנם לא למדתי חושן המשפט, אבל אני מבין מה אסור ומה מותר, ולפעמים עושים טעות, מה שאסור זה מותר ומה שמותר זה אסור. הוא חושב שהוא בסדר, אבל אם היה לומד היה רואה כי מה שפשוט לו שהוא פטור, דוקא הוא חייב, ולפעמים הפוך. ידוע מה שאומרים שדעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. על ילד שמזיק הם רצים לשלם, אבל על בע"ח שלהם שהזיק חושבים שפטור. זה מפורסם. אבל אני לא מדבר עליהם, ולא על דברים כאלה. יש הרבה פרטים שאנשים לא לומדים ולא יודעים. אבל מה רע בזה שאדם לומד דינים לצורך משא ומתן, מדוע הדבר ח"ו שלילי?

ראיתי ת"ח גדולים שמבינים, שהכוונה היא שלמדו את ענייני דיני ממונות, לדוגמא סוחר שרוצה ללמוד כדי שלא תהיה לו בעיא של ריבית, אז הוא לומד הלכות ריבית. רצונו לדעת איך לעשות עסקאות על פי התורה, הוא לומד הלכות מקח וממכר. אבל רק את זה הוא לומד. דברים אחרים הוא לא לומד. בשביל מה לו ללמוד עכשיו הלכות שעטנז? זה לא נוגע אלי, יש מעבדה לבדיקת שעטנז. הלכות ברית מילה, מה אני צריך לדעת הלכות ברית מילה אני לא מוהל. הלכות ס"ת, אני לא סופר, זה לא נוגע אלי. אינני לומד הלכות תפילין. אולי איך להניח כן, אבל איך לכתוב תפילין? לא נוגע אלי. ז"א אדם שלומד רק מה שנחוץ לצורך העניינים שלו. על זה הצעקה. יש חושבים שאולי יש פה איזה שמוע'ס גדול, מוסר גדול. אם אתה לא לומד מה שלא נוגע אליך, אם אדם לומד רק מה שנוגע אליו הלכה למעשה, ומה שלא נוגע אליו הוא מדלג, תדע לך שזה חרבן. על זה בא חרבן בית המקדש, בגלל זה אבדה הארץ. ראיתי גדולים שמבינים כך. זו הצעקה הגדולה לפי דבריהם.

אבל נלע"ד שהפשט האמיתי הוא אחר. אינני חושב שהב"ח התכוין לומר שלמדו דינים לצורך ענייני ממונות, כי לא מצאנו שבבית שני עסקו דוקא בדיני ממונות, ושזאת היתה הבעיא שלהם. איני יודע. יותר מסתבר לומר שכוונתו היא, על אדם שלומד את הדינים לצורך משא ומתן. דהיינו, שאינו לומד בשביל לדעת לקיים, אלא רק בשביל הוויכוח, בשביל השקלא וטריא, המשא ומתן ההלכתי, רק בשביל זה הוא לומד, זה גרוע מאד. וזה גם דומה לסיפא, שהוא לומד כדי להתגאות. נראה לי שזה הכיוון בדבריו.