מדוע אין נפילת פנים עד י"ב בסיון, ומדוע אין נפילת פנים בכל חודש סיון

המשך ממוצש"ק נשא התש"ע

נוהגים שלא ליפול על פניהם עד שנים עשר בסיון, ועד בכלל. בשלשה עשר כבר נופלים, למרות שיש דעות שלא ליפול. אבל מתחילת חודש סיון עד שנים עשר בו, לא נופלים. דיברנו בשיעור שעבר [מוצש"ק במדבר ה'תש"ע] על הסיבה, מדוע מר"ח עד שבועות לא נופלים. המג"א כותב בסימן תצ"ד בגלל שבימים אלו קידש הקב"ה את ישראל שיתכוננו לקראת מתן תורה. זו גמרא במסכת שבת דף ח"פ עמ' א', ת"ש, רבי יוסי אומר בשני עלה משה וירד. בשלישי עלה וירד. ברביעי ירד ושוב לא עלה. דהיינו, ביום הראשון, ר"ח סיון, הגיעו למדבר סיני, כמו שכתוב 'בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני'. ביום השני משה רבינו עלה, והקב"ה אמר לו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', וירד משה באותו היום לומר זאת לבנ"י. א"כ הימים האלה מקודשים כהכנה לקראת מתן תורה, ולכן בימים אלו אנחנו לא נופלים על פנינו.

גם אחרי חג השבועות אנחנו לא נופלים על פנינו, אבל זה לא מוסכם לפי כל הדעות. האשכנזים בחו"ל כן נופלים על פניהם. ואמנם מרן בשו"ע, התעלם מזה בכלל, הוא לא הביא בשו"ע את העניין הזה של חודש סיון. לפי מרן משמע שנופלים על פניהם כרגיל. בבית יוסף אמנם הוא מביא זאת, אבל לא העלה את הדבר בשו"ע. הרמ"א כן כותב את זה, והדבר נהוג גם אצל הספרדים וגם אצלינו, שלא נופלים על פנינו, למרות שזה לא מובא, לא ברמב"ם ולא בשו"ע. מאחר שנפילת אפים רשות, לכן על כל סיבה קטנה אפשר לדחות אותה. דהיינו, לא חייב שתהיינה ראיות לכך, או איזו סיבה חשובה מאד. יש הרבה ימים שכתובים בשו"ע שאין בהם נפילת אפים, אפילו שהטענות לדחות לא כ"כ חזקות ולא מבוססות, לא מדינא דגמרא, אבל כיון שנפילת אפים רשות, לפי הראשונים וכמו שכתב רב נטרונאי גאון, לכן זה נדחה בקלות. כגון, במנחה בין השמשות לא נופלים, אפילו שיש מחלוקת בזה בין מגן אברהם לטורי זהב, ויש כאלה שכן נהגו ליפול. לפי שתילי זתים ומהרי"ץ נופלים על פניהם אפילו בבין השמשות, כשכבר שקעה השמש, אבל העולם לא נוהג כך, כיון שיש אומרים שלא ליפול וגם שזה רשות, לכן דחו את זה.

א"כ מה הסיבה שאחרי חג השבועות לא נופלים על פניהם. ביארנו בס"ד שהטעם בגלל שיש תשלומין לקרבנות החג עד שבעה ימים. לכן מיום ששי בסיון, עד שנים עשר, שבעה ימים שיש בהם תשלומין לקרבנות, לא נופלים. טעם זה מפורש בפוסקים, וכל האחרונים מביאים אותו.

מצאתי חידוש שרבינו יצחק ונה זצ"ל כותב בפירוש שלו על התכלאל בכת"י. טעם אחר. הוא מביא את רשימת הימים שבהם לא נופלים על פניהם. בתחילה הוא כותב, וכל יום נופלים על פניהם אחר עמידה שחרית ומנחה. אגב, הוא לא התייחס כאן למציאות שאנחנו רואים היום אצל התימנים, שנוהגים לא ליפול על פניהם בתפילת מנחה. יש כאלו שאפילו כשמתפללים מבעוד יום, גם כאשר עוד לא שקעה החמה, אפילו מתפללים כמה שעות לפני השקיעה אינם נופלים. כי התרגלו שבמנחה אין נפילת אפים. אבל אין זה נכון. רק אם כבר שקעה החמה אנחנו אומרים שמאחר ויש מחלוקת בין מגן אברהם לטורי זהב, ממילא יש סיבה לדחות. אבל כשמתפללים לפני השקיעה, אין שום סיבה לא לעשות נפילת פנים. צריך ליפול, כי סוף סוף זו תקנת חז"ל, רק שזה לא מעכב.

אומר מהרי"ו, ואלו הימים שאין בהם נפילת פנים לא שחרית ולא מנחה, ואין אומרים בהם תחינה, ולא יענך ה' ביום צרה. שבתות, ר"ח, וימים טובים, כל ימי ניסן, מר"ח סיון עד ארבעה ימים אחר העצרת, ערב ר"ה ור"ה, מערב כיפור ועד סוף תשרי, חנוכה ופורים וכו'. אח"כ הוא מביא את הימים שרק במנחה לא נופלים, ערב שבת, ערב יו"ט וכו'. מה הסיבה לימים שבהם לא נופלים על פניהם, הוא אומר כך, הנפילה היא מורה על המות ועל הדאוה שבלב, ועל הצער, לפיכך בימים טובים ובימי השמחה אין נופלים על פניהם, לפי שאין מעוררין הדין בימי השמחה, וגם שלא להעניש אויביו ביום שאינו נעשה לכך. הרי ידוע המעשה שמובא בפרק הזהב (ב"מ נ"ט ע"א), אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי, אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה, קום, קטלתיה לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. בגלל שביקש רבי אליעזר שמידת הדין תפגע בו, רבן גמליאל נפטר. א"כ ח"ו אפשר להעניש את האויב שלו ע"י נפילת פנים, לכן בימים האלו של שמחה, אין הדבר מתאים.

ממשיך מהרי"ו ואומר, ונמצאת השמחה נהפכת לאבל וכו'. לפיכך בימי ניסן אין שם נפילת פנים, שבו נגאלו ובו אנו עתידין להיגאל. חוץ מטעם הפשוט, שבו הקריבו הנשיאים וכו'. ומר"ח סיון וכו', מה הסיבה, מפני כבוד התורה לפניה ולאחריה. זהו טעם חדש. בכל הספרים שעיינתי לא מוזכר הטעם הזה, ונראה כי הוא טעמו מעצמו. הוא לא התייחס בכלל לעניין הקרבנות. וגם הטעם שהוא כותב, מפני כבוד התורה לפניה, זה לא בדיוק הטעם שאומר המג"א מפני שבמעמד הר סיני קידשו את עם ישראל, אלא טעם אחר, מפני כבוד התורה לפניה. ולאחריה זה ודאי לא כמו טעם התשלומין לקרבנות, אלא מפני כבוד התורה צריך להיות ימים של שמחה לפני ואחרי.

א"כ מתי לא נופלים, הוא אומר ארבעה ימים אחרי שבועות. לכאורה זה לא מה שבד"כ מובא בספרים עד שנים עשר. אבל יכול להיות שהוא עשה חשבון כזה, הרי שבועות בששי בסיון, ובחו"ל יש יום טוב שני של גליות שבו בלא"ה אין נפילת פנים, אח"כ אסרו חג זה עוד יום, א"כ הגענו כבר ליום השמיני. נשאר תשיעי, עשירי, אחד עשר ושנים עשר, אלו הם ארבעת הימים. יוצא שכוונתו ארבעה ימים ללא נפילת פנים חוץ מיו"ט, כי בהם בלאו הכי מצד יו"ט לא נופלים. כמו לפני כן, הרי ארבעה ימים לא נופלים לפני חג השבועות, א' בסיון לא נופלים, לא בגלל שזה חודש סיון, אלא בגלל שכל ר"ח לא נופלים. א"כ מה נשאר לנו, שני בסיון, שלישי רביעי וחמישי, אלו הם ארבעה ימים לפני שבועות שלא נופלים מפני כבוד התורה. דהיינו, הימים שבלאו הכי לא היינו נופלים בהם, אינם נכנסים לחשבון.

מתי יבנה בית המקדש, וישוב הסתירה בין המדרשים בעניין זה

הטעם הזה שהוא אומר פה, למה בימי ניסן לא נופלים, גם הוא לכאורה מחודש. מפני שבו נגאלנו ובו אנו עתידין להיגאל. מה המשמעות, הרי זו גמ' ידועה שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. אבל השאלה מתי בניסן, בהתחלה או בסוף. וזה, הוא אומר, חוץ מהטעם הפשוט שהקריבו הנשיאים בשנים עשר הימים הראשונים, והואיל ויצא רוב החודש בשמחה לכך אין נופלים בו. אני חושב שכתוב פה דבר חשוב מאד שעמדו עליו עוד כמה אחרונים. הסיבה העיקרית היא, מפני שבו אנו עתידין להיגאל.

החיד"א בפירושו על מסכת סופרים, מביא בשם ר' אלעזר מקרקא בעל מעשה רוקח, שחנוכת בית המקדש לעתיד לבוא, תהיה בימים שבין פסח לר"ח סיון. הוא עושה חשבון נפלא מאד. כתוב בגמרא במסכת ר"ה דף ל' ע"א מהרה יבנה בית המקדש, מתי יבנה, הגמ' אומרת בחמישה עשר או בליל ששה עשר. שואלים, איך יתכן שביום טוב בלילה יבנה בית המקדש? הוא עושה חשבון כזה. הרי הכלל הוא, שבית המקדש לא נבנה כל זמן שלא נמחה זרעו של עמלק. כתוב 'כי יד על כס יה', כיון שנמחה זרעו של עמלק אפשר לבנות את בית המקדש. מתי נמחה זרעו של עמלק, אומר הזוהר הקדוש שזה יהיה בערב פסח. על זה יש לנו תאריך מדוייק. אמרו בזוהר הקדוש גם בתיקונים, שמחיית עמלק תהיה אור לארבעה עשר. ממילא נמחה זרעו של עמלק, ואפשר לבנות את בית המקדש בפסח עצמו. אם בית המקדש בנוי, צריך לעשות חנוכת המקדש, והרי בפסח אי אפשר לעשות את החנוכה, כי אין מערבין שמחה בשמחה. אלא, כמו ששלמה המלך עשה את החנוכה אחרי כן כדי לא לערב שמחה בשמחה, גם אנחנו נעשה את חנוכת בית המקדש בימים שאחרי, בין פסח לר"ח סיון. ממילא יוצא יפה הטעם שהוא כותב, שאין אומרים נפילת פנים בימים אלו כי בניסן עתידין להיגאל. לכאורה הטעם הזה יותר טוב מהטעם השני שכיון שיצא רוב החודש בקדושה. כי זה הוא טעם קצת קלוש, לא כל כך נוח. אבל הטעם הנזכר הוא טעם חזק, בגלל שלעתיד לבוא הימים האלו יהיו ימי שמחה וגאולה של בנין בית המקדש, לכן אנחנו לא נופלים על פנינו.

דיברנו בעבר [מוצש"ק אמור ה'תש"ע] לגבי יום ל"ג בעומר האם הוא יום פטירת רשב"י. הבאנו שיש ויכוח בספרים בענין זה, ואמרנו שזה נראה לנו נכון, לפי מה שמובא בחמדת ימים בשם ספרי הקדמונים שזהו אכן יום פטירת רשב"י.

יש דבר נוסף שלא אמרנו, והוא קשור למה שאנחנו מדברים עכשיו. המושג הזה שרשב"י אמר להאר"י כי זהו יום שמחתינו, לכאורה יש בזה רמז. יום שמחתינו לא רק בגלל שזה יום ההילולא שלו, אלא שזה יהיה גם יום שמחה בבנית בית המקדש לעתיד. לכאורה יש ראיות ג"כ שזה צריך להיות בחודש אייר. כי בית המקדש הראשון נתייסד בחודש אייר, וגם בית המקדש השני נתייסד בחודש אייר, כמו שכתוב בספר מלכים שזה היה בחודש זיו, וגם בספר עזרא כך כתוב. א"כ לכאורה כך יהיה גם בבית המקדש השלישי. אלא מאי, כנראה זה תלוי במחלוקת הידועה בין הרמב"ם לרש"י איך יבנה בית המקדש השלישי, האם הוא ירד מן השמים, או שהמשיח יבנה אותו. הרמב"ם כותב שהמשיח יבנה את ביהמ"ק השלישי. רש"י כותב במסכת סוכה דף מ"א סוף ע"א שבית המקדש השלישי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים. במדרשי חז"ל יש מקומות שאמרו כך, ויש מקומות שאמרו כך, אבל בד"כ ברוב המקומות כתוב כמו הרמב"ם. רש"י מבין את הדברים כפשוטן שבית המקדש ירד מן השמים בנוי ומשוכלל, לא צריך לבנות כלום, ירד מוכן דרך נס ויושב על מקומו. לפי הרמב"ם המשיח בונה אותו באופן טבעי. ממילא, לפי דעת רש"י, שבית המקדש ירד מהשמים, מובן שזה יבנה ביום אחד. א"כ הוא יתייסד ביום שמונה עשר באייר שהוא ל"ג בעומר. ראיתי שפרסמו בשנים האחרונות דבר חידוש. התברר שכשלש מאות שנה אחרי חרבן בית המקדש היתה תכנית לבנות את בית המקדש. יוליוס קיסר נתן רשות ליהודים לבנות אותו מחדש. ונמצא כתוב שהיה כוונה לייסד אותו בשמונה עשרה באייר. למה, כנראה היה להם קבלה ליום הזה. כמו שבית המקדש הראשון היה באייר וגם בית המקדש השני, אז גם השלישי. א"כ איך זה מסתדר עם מה שאמרנו שהחנוכה תהיה בניסן.

אלא, שלפי הרמב"ם, הסובר כי המשיח הוא שיבנה אותו, יכול להיות שהכוונה שהוא יתייסד, דהיינו התחלת הבנייה, תהיה בי"ז באייר, אבל סוף הבנייה תהיה בפסח שנה הבאה, והחנוכה שלו תהיה בין פסח לר"ח סיון. זה יקח כמה חדשים. אבל כל זה לפי הרמב"ם שהמשיח הוא שיבנה אותו.

בכל אופן, הדבר כתוב מפורש במסכת סופרים פרק כ"א הלכה ב', למה אין מתענין בחודש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, שנים עשר נשיאים הקריבו קרבנותיהם בשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, כל אחד עשה ביומו יום טוב, לכן לעתיד לבוא עתיד המקדש להיבנות בניסן, לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש. דהיינו, כמו שהמשכן הוקם בחודש ניסן, גם ביהמ"ק השלישי יבנה בחודש ניסן.

א"כ נוכל לומר, שגם אם הכוונה שירד בנוי ומשוכלל מן השמים כדעת רש"י, זה יסתדר. כי כמו שכתוב במשכן, 'הוקם המשכן' הוקם מאליו, והכוונה שם על עצם ההקמה, כי משה רבינו לא יכל להקים ולהעמיד אותו על עמדו, אבל כל הכלים וכל הדברים נעשו כבר ע"י בצלאל וכל איש חכם לב, לקח זמן עד שעשו אותו, א"כ אותו דבר יהיה גם בביהמ"ק לעת"ל. ממילא הדבר מסתדר, ולא מחייב שהתאריכים סותרים.

המשך מאותו עניין ממוצש"ק בהעלותך התש"ע