ביאור דברי מהרי"ץ בפסקת 'הכל תנו עוז לאלד'ים ותנו כבוד לתורה'

ביאור דברי מהרי"ץ בפסקת 'הכל תנו עוז לאלד'ים ותנו כבוד לתורה'

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק בהר בחוקותי התש"ע

בעזרת ה', נדבר על עניינים שקשורים לימים אלו, ימי ספירת העומר, נשארו שבועיים לקראת מתן תורה. נעסוק בדברים שנוגעים לימים אלו, בס"ד. נשלים גם כמה דברים שהתחלנו לדבר עליהם בעבר, ולא הצלחנו לסיים את הבירור בהם.

לפני כן אקרא לכם איזו שאלה. כולם מכירים את מה שאומרים לפני קריאת התורה, הכל תנו עוז לאלד'ים ותנו כבוד לתורה. איפה כתוב הפסוק הזה? מאיפה הוא בתנ"ך? לא בסידור תפילה, אלא איפה הוא כתוב כפסוק. זה פסוק או תפילה? תנו עוז לאלד'ים על ישראל גאוותו, כתוב בתהלים. אבל איפה כתוב הכל תנו עוז לאלד'ים.

אני רק אומר לכם זאת, כדי שנתעורר. לפעמים ישנם דברים פשוטים, שאנחנו לא שמים לב אליהם. אבל מהרי"ץ שם לב. מהרי"ץ כותב בעץ חיים, זה לא נמצא בנדפס, רק במהדורא בתרא זה כתוב. הוא השלים זאת בגליון, על המלים האלו, הכל תנו עוז לאלד'ים. אומרים את זה במזמור של שבועות, תנו עוז לאלוהים על ישראל גאוותו, לקראת סוף המזמור. מהרי"ץ לא פירש את עצמו, אבל אולי עכשיו בגלל מה שהקדמנו תבינו את הכיוון. מהרי"ץ כותב כך, הכל תנו עוז, כן הנוסח הקדמון בפי זקנים הראשונים לומר הכל תנו עוז, וכן גריס הרב ר' דוד אבודרהם. והכוונה, להזהיר הקהל שלא ישיחו בשום דבר, ולא יפנו לבם לשום מחשבה, רק יהיה לבם לכוין לקריאת הספר תורה, אפילו התלמידי חכמים. הפסוק הזה שאומרים לפני קריאת התורה, כוונתו היא שאפילו ת"ח, אפילו אותם שתורתם אומנותם, שעוסקים תמיד בתורה, לא יחשבו שבקריאת התורה כמו שאמר רב ששת אנן בדידן ואינהו בדידהו, אני לא צריך. כי הרי ידוע שישנם כמה היתרים המובאים בשו"ע, אם יש עשרה דצייתי, אם גורס בלחש, ועוד אפשרויות שכתוב בשו"ע לפי הדעות שמתירות. לכן אומרים, 'הכל' תנו עוז לאלד'ים. וכדמסיק בשו"ע סימן קמ"ו שראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא. וזהו שאומר הכל תנו עוז, היינו בין המון העם בין התלמידי חכמים.

אף פעם לא דקדקנו, לא שמנו לב, מה בעצם בא מהרי"ץ להגיד בפיסקא הזאת. לכאורה, כולם חושבים שזה פסוק. כי הרי אומרים עוד, 'תורת ה' תמימה משיבה נפש', 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום', הכל פסוקים, לכן חושבים שגם זה פסוק. אבל אין פסוק כזה, הכל תנו עוז לאלד'ים. גם 'ותנו כבוד לתורה', אין פסוק כזה. מהרי"ץ היה קשה לו, מאיפה המלה הכל, ולכן הוא אומר שזה בא להגיד, כולם, גם תלמידי חכמים.

אבל צריכים פה להעמיק, ובהמשך בע"ה נרחיב בהבנת העניין הזה. אמרתי זאת רק בתורת פתיחה. בהמשך, נדבר על כמה דברים שצריך ללבן.

המשך ממוצש"ק במדבר התש"ע

עוד דבר שהתחלנו לעמוד עליו [במוצש"ק בהר בחקותי ה'תש"ע] בדברי מהרי"ץ, מה שאנחנו אומרים לפני קריאת ספר תורה, הכל תנו עוז לאלד'ים. אמרנו שזה במזמור של חג השבועות, אבל מהרי"ץ לא מזכיר זאת. מהרי"ץ כתב דברים סתומים, והאמת שזה מפליא. מי שיקרא את מהרי"ץ, וישמע את ההבנה מה מהרי"ץ התכוין, זה ממש מפליא. צריכים אכן לדעת איך ללמוד את מהרי"ץ. לעיין ולהעמיק הדק היטב. הדבר לא נמצא בעץ חיים הרגיל שיש לנו, מהרי"ץ הוסיף זאת רק במהדורא בתרא. הרי מהרי"ץ עשה כמה מהדורות לעץ חיים. אצל כל המחברים הגדולים זה כך, אפילו בש"ס יש מהדורא קמא ויש מהדורא בתרא, מהדורא קמא דרב אשי ומהדורא בתרא. הרמב"ם גם יש לו מהדורא קמא ומהדורא בתרא. דהיינו שהמחבר חיבר ספר, ואפילו שהספר כבר התפרסם, בדורות שלהם שלא היו דפוס, ובזמנינו זה יכול להיות בדפוס, הספר מתפרסם ומעתיקים אותו, ואחר כך המחבר מוסיף דברים או חוזר בו מכמה דברים. ולפעמים נתפשט מה שהוא כתב בהתחלה, אבל לא כולם רואים מה שכתב בסוף. העץ חיים שיש לנו בכתב רש"י זה מהדורא קמא. המדפיסים ידעו שיש מהדורא בתרא אבל לא השיגו אותה, לכן הדפיסו מה שהיה להם. באותה תקופה היה מצב קשה בירושלם, בשנת תרנ"ט כשהדפיסו את זה. אבל אחר כך הרב שמעון צאלח זכה להדפיס את המהדורא בתרא על פי כתב יד קדשו של מהרי"ץ וגם כתבי יד אחרים. עזרנו לו כמיטב יכלתנו. יש דברים שמהרי"ץ חזר בו, ויש דברים שהוא לא חזר בו אלא רק הוסיף דברים חדשים שעמד עליהם במשך הזמן וכתב אותם. זה אחד מהם. לכן יכול להיות מישהו שבקי בספרים של מהרי"ץ, ויתפלא שהוא לא מכיר את הדברים האלו בכלל. אני זוכר כשיצא לאור פסקי מהרי"ץ הראשון, הבאתי הרבה דברים ממהרי"ץ, לא רק ממהדורא בתרא, אלא גם ממעיל קטון ומספרים אחרים. יש תלמידי חכמים שטענו, זה לא מהרי"ץ בכלל, אנחנו לא מכירים כזה מהרי"ץ. למעשה הם לא הכירו את מהרי"ץ. לא ידעו. שאלו, מאיפה הדברים האלה? ספר מעיל קטון של מהרי"ץ עוד לא נדפס ולא ידעו ממנו.

כותב מהרי"ץ כך, ואומר החזן הכל תנו עוז לאלד'ים ותנו כבוד לתורה, והקהל אומרים תורת ה' תמימה משיבת נפש, חוזר החזן ואומר ה' עוז לעמו יתן, ואומרים ה' יברך את עמו בשלום. אומר מהרי"ץ, כן הנוסח קדמון בפי זקנים הראשונים לומר הכל תנו עוז וכו'. וכן גרס ר' דוד אבודרהם. והכוונה להזהיר הקהל שהם לא ישיחו בשום דבר.

לפני שאני ממשיך, מי ששם לב יודע כי יש הרבה חזנים כשהם אומרים הכל תנו עוז לאלד'ים ותנו כבוד לתורה, והקהל עונים תורת ה' תמימה משיבת נפש, והחזן אומר אחרי הציבור ג"כ תורת ה' תמימה משיבת נפש. אח"כ הוא אומר ה' עוז לעמו יתן, ועונים הציבור, ה' יברך את עמו בשלום, והחזן אומר זאת אחריהם. מישהו מבין למה? לא כולם, אבל אולי רובם, בכל אופן רבים רבים חוזרים. אינני יודע למה הם כופלים. לפי מה שכתוב בספרים זה מיותר. החזנים הדייקנים לא עושים את זה. לא ידועה לי שום סיבה להגיד את זה. בשביל מה הוא חוזר? בשלמא ברכו את ה' המבורך, ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שנחלקו בזה הפוסקים. יש כאלה שאומרים, שצריך הש"ץ לחזור ברוך ה' המבורך. הם טוענים, כיון שאמרת ברכו את ה', א"כ הקהל בירכו, אבל מה איתך, לכן תגיד גם איתם. גם בזה אנחנו סוברים, וכך מהרי"ץ אומר, שלא צריך לחזור אחרי הציבור, כי כבר אמרת המבורך. זה לא כמו בזימון שצריך לחזור. בזימון אומר, נברך שאכלנו משלו, ועונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וחוזר המזמן ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, כי הוא עדיין לא בירך, הוא רק אמר נברך שאכלנו משלו. לכן כדי לכלול את עצמו בברכה, חוזר לומר ברוך שאכלנו משלו, כדי שח"ו לא יוציא את עצמו מהכלל. אבל בברכו את ה' המבורך, נכון שיש כאלה שאומרים שצריך לחזור אחרי הציבור, אבל אנחנו לא נוהגים כך. הרמב"ם סובר שבכלל לא צריכים לחזור. הרמב"ם אומר, הוא אומר ברכו את ה' המבורך והם עונים ברוך ה' המבורך. בזה שאמרת בהתחלה המבורך, זה מספיק. אכן, אילו היה אומר רק ברכו את ה' וזהו, בלי המלה המבורך, אכן יש בעיא. אבל אם אמרת המבורך, כבר כללת את עצמך בין המברכים. בכל זאת יש גאונים הסוברים שצריך גם החזן לחזור ולהגיד ברוך ה' המבורך. לכן באנו ועשינו פשרה, שאנחנו אומרים זאת ביחד עם הציבור. דהיינו הקורא אומר יחד עם הציבור, אבל לא שומעים אותו בנפרד, גם לא את הסוף. יש אחרים שעשו פשרה ששומעים את הסוף. בכל אופן פה זה נראה מיותר, אין שום סיבה שהחזן יחזור מה שהקהל אמרו.

נחזור לדברי מהרי"ץ, מדוע אומרים הכל תנו עוז, הכוונה להזהיר את הקהל שלא ישיחו בשום דבר ולא יפנו לבם לשום מחשבה, רק יהיה לבם מכוין לקריאת הספר תורה אפילו הת"ח, וכדמסיק השו"ע סימן קמ"ו שראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא. וזהו שאומר "הכל" תנו עוז, היינו בין המון העם בין הת"ח. והכי איתא בזוהר שמות דף ר"ו ע"א, ולית רשו לעמא ולא לאחרא למיפתח פומיה באוריתא וכל שכן במלה אחרא, אלא כולהו באימתא כמאן דלית ליה פומא. דוק באמרו ולית רשו לעמא ולא לאחרא. וגם במה שאמר אלא כולהו, דבזה כלל ההמון והתלמידי חכמים. ושוב ראיתי שכן גריס במסכת סופרים פרק ארבעה עשר עיין שם.

יש פה במהרי"ץ כמה קשיים, דברים שצריכים לעמוד עליהם כדי להבין את דבריו. כן הנוסח קדמון בפי זקנים הראשונים לומר הכל תנו עוז, מה הוא רצה להגיד בכך? מה הוא בא לאפוקי? מה היה קשה לו שהוא צריך לומר שכך הנוסח בפי זקנים הראשונים. וכי יש נוסח אחר?

בתשובה להערה מהקהל: לאשכנזים יש נוסח אחר, אבל למהרי"ץ לא היתה בעיא עם האשכנזים. הכי הרבה היתה לו בעיא עם נוסח הספרדים, עם השאמי. אבל השאמי והספרדים אומרים בדיוק כמונו, הכל תנו עוז. וגם אם נגיד שהיו לו סידורים של אשכנזים, ואכן היו לו סידורים שלהם, ונסביר שהוא בא לאפוקי מהם כי הרי הם אומרים משהו דומה, הכל הבו גודל לאלד'ינו ותנו כבוד לתורה, בכל אופן גם אם זה כך, הוא עדיין לא ענה להם. כי אם זה הנידון שלו, היה צריך לכתוב למה אומרים הכל תנו עוז ולא הכל הבו גודל. משמע שהוא לא בא להתייחס לסידורי האשכנזים, אלא למשהו יותר עמוק בהבנת הנוסח שלנו. אולי אפשר ללכת במהלך שלך קצת, ולהגיד שהטענה שלו היא שבמסכת סופרים כתוב כמונו, א"כ מה פתאום ללכת בנוסח אחר. במסכת סופרים כתוב הכל תנו עוז, למה אתם משנים? זה שהאבודרהם כותב כמונו זו לא קושיא, כי הוא היה ספרדי. אבל במסכת סופרים כתוב כמו הנוסח שלנו. בסדר, אולי אפשר לומר שהוא בא לאפוקי מהנוסח שלהם. אבל הוא מסביר את הכוונה, להזהיר שלא ישיחו, ואם זה בא להזהיר את הציבור לא לדבר בזמן קריאת התורה, ההכרזה לפני קריאת התורה באה לעורר אותם שלא לדבר, א"כ גם הנוסח של האשכנזים הכל הבו גודל לאלד'ינו ותנו כבוד לתורה הוא נוסח טוב. מהבחינה הזאת המלים האלו גם עושות את אותה מטרה. מה שהוא מפרש בהכל תנו עוז, אפשר לפרש גם בהכל הבו גודל לאלד'ינו. אם כן, מה הפריע למהרי"ץ. את מה הוא בא ליישב. זו הערה ראשונה.

שנית, בואו נראה מה הוא עונה. מהרי"ץ מסביר שהכוונה היא שלא ידברו, ולא ישיחו דעת, אלא יקשיבו. ולא רק הציבור הרגיל אלא אפילו ת"ח. למה, כי הרי כתוב שרב ששת הוה מהדר אפיה וגריס. אלא שבשו"ע המסקנא, שהמדקדק בדבריו יכוין וישמע מפי הקורא. נכון, יש כמה היתרים מסויימים שמובאים בשו"ע, אבל בסופו של דבר אומר מרן, שראוי לא לעשות את ההיתרים האלה.

עכשיו הוא גם מדייק מהזוהר, כתוב בזוה"ק ולית רשו לעמא ולא לאחרא למפתח פומיה באוריתא, אומר מהרי"ץ תדייק מהלשון לעמא ולא לאחרא. פה זה כבר לכאורה פלא עצום. מהרי"ץ מדייק, לעמא ולא לאחרא, מי זה אחרא, תלמידי חכמים. היתכן? ת"ח זה אחרא, ח"ו. אלישע אחר? איך אפשר לומר ח"ו שתלמידי חכמים נקראים אחרים? על מי מדברים פה?

ההמשך הוא טוב. וגם במה שאמר 'אלא כולהו' דבזה כלל ההמון והתלמידי חכמים. הזוהר מדגיש כולהו, בא להגיד שאין יוצא מן הכלל, אלא כולם. אף אחד לא יאמר שיש לו היתרים. זה דיוק מובן. אבל הדיוק הראשון בדברי הזוהר צריך הבנה.

בכדי לפענח את דבריו וכוונתו, נלך לפי הסדר. ראשית, אמרנו בתחילת השיעור הקודם [מוצש"ק בהר בחוקותי ה'תש"ע], המהלך הראשון שחשבתי, שהפריע למהרי"ץ שאומרים נוסח שלא כתוב בפסוק. הפסוק אומר, תנו עוז לאלד'ים על ישראל גאוותו, א"כ כיצד משנים את הפסוק. אין פסוק הכל תנו עוז לאלד'ים, יש פסוק תנו עוז לאלד'ים, לא כתוב הכל. ולכן הוא עונה, נכון שבפסוק לא כתוב כך, אבל אומרים 'הכל' בשביל לעורר את הציבור ואפילו ת"ח, שלא ישיחו. מה תגיד, וכי מותר לשנות פסוק? כן, מותר לשנות פסוק. וכי אנחנו לא אומרים חָק ולא יעבור, ובפסוק מה כתוב, חק נתן ולא יעבור. וכי לא אומרים ויוצִיא 'את' ישראל מתוכם לחרות עולם, ובפסוק כתוב ויוצֵא ישראל. רואים שאנשי כנסת הגדולה שינו בתפילות דברים. דהיינו, אפילו שמשתמשים בלשון פסוק, אפשר לשנותו ולהגיד אותו אחרת. יש הרבה מקומות כאלה. אם כן, לא זה מה שהיה קשה לו.

אולי זה נכון, וכך חשבתי, אבל בדרך כלל לא מתאים למהרי"ץ לדבר דברים כאלה. ראשית, כי כל כי האיי גוונא היה לו לפרש, אפילו שאולי יטענו שזה פשוט. אבל צריך לדעת, כשמהרי"ץ מדבר על נוסחאות, הוא בא לאפוקי מנוסח אחר. ואכן היתה לי הפתעה, לא האמנתי למראה עיני. פתחתי את התכלאל של ר' יצחק ונה זצ"ל, ושם כתוב ואומר החזן, תנו עוז לאלד'ים. לא כתוב 'הכל'. טוב, אמרתי אולי שכח, פתחתי עוד תכלאל אחר, של מישהו אחר ממקום אחר בתימן, גם שם לא כתוב הכל. א"כ עכשיו הבנו הכל. היו מקומות שלא גרסו את המלה הכל, ובא מהרי"ץ ואומר כן הנוסח הקדמון בפי זקנים הראשונים שאומרים הכל תנו עוז לאלד'ים, הא, יש לכם שאלות, עניינים, אינני יודע אם הם שינו או לא, אבל לכן הוא אומר שזה הנוסח המקובל, וגם יש סיבה להגיד 'הכל'. אם כן נראה שבעצם זה העיקר במה שהוקשה לו, להסביר מדוע אנחנו גורסים הכל, ולאפוקי מחכמים אחרים במקומות אחרים שלא גרסו הכל. זה לגבי הדיוק הראשון בדבריו.

כעת, כדי להסביר את הדיוק שלו בדברי הזוה"ק ולית רשו לעמא ולא לאחרא, דווקא פה רבי יצחק ונה יעזור למהרי"ץ. מי שמכיר את פירוש מהרי"ו על מסכת אבות, שם הוא אומר חידוש מעניין. הרי ידועה הגמרא במסכת חגיגה דף י"ד, למה נקרא שמו אלישע אחר, בגלל המעשה שהיה, שהיא אמרה לו שהוא אחר, שזה לא הוא. בזוהר כתוב, למה נקרא שמו אחר, שנדבק באל אחר. מהרי"ו ז"ל מביא את הגמ', את הסיפור שאמרה לו אדם גדול שכמותך יעשה כך? אמר לה, זה לא אלישע, זה אחר. לפי מה שהוא גורס, הוא זה שאמר לה שזה לא אלישע אלא מישהו אחר. לפי הגמ' שלפנינו, היא זו שאמרה לו. אבל אח"כ הוא מביא פירוש אחר, דבר אחר שלא יתחלף באלישע הנביא ולא באלישע בעל כנפים. כשמזכירים אלישע סתם מדובר על אלישע הנביא, או אלישע בעל כנפים, הסיפור הידוע שמובא במסכת שבת. ובסוף הוא אומר כך, שכל שמשתנים מעשיו הן לטוב הן לרע נקרא אחר, כלומר אינו אותו הראשון אלא אחר הוא, כמו שתמצא בזוהר בכ"מ שנשתנו מעשיהם לטוב ונקראו אחר כמו יהודה אחרא אלעזר אחרא, כדי שלא יתחלפו אלו בעלי התשובה שנהפכו לטוב, באלו שהם טובים מתחילתם ועד סופם, כולם זכר צדקתם וקדושתם לברכה. הוא אומר פה חידוש גדול. גם אדם ששינה מעשיו נקרא אחר. צדיק שנהיה רשע, נקרא אחר. רשע שנהיה צדיק, נקרא אחר. זה לא הוא, זה אחר. המלה אחר, היא לאו דוקא לגנאי, היא משמשת גם לטוב. אם כן, אולי גם פה בקריאת ספר תורה נגיד, כשמהרי"ץ אומר ולא לאחרא, הוא מתכוין על תלמיד חכם, אבל הת"ח הזה הוא בעל תשובה. (הציבור מפלפל עם הרב) הנה אני רואה שזה מפריע לכם, אל תוותרו לי, זה לא תירוץ טוב, זה חצי תירוץ. קצת התקדמנו, אבל זה עוד לא מספיק, נכון. אתם צודקים, זו רק התחלה כדי לבסס את העניין.

אבל למעשה זהו דבר מעניין שכדאי לדעת אותו, כותב אותו גם בעל ספר חרדים, הוא קדם למהרי"ו. בעל ספר חרדים ר' אלעזר אזכרי, כותב בסוף ספרו עניינים של מצוות התשובה, מאריך הרבה כדי לחזק ולעודד את בעלי התשובה. לדוגמא, אם בעל תשובה יגיד בלאו הכי נכשלתי וכו', הוא נותן כל מיני טענות כדי לסתור את זה, שלא יהיה נבוך ושלא יפול במחשבות כאלו. אח"כ הוא אומר, ואם יאמר הבעל תשובה, צר לי מאד, שמא ישוב הצר הצורר וילכדני, אחר שכמה שנים הייתי תחת רגליו, עכשיו אני בסדר, אבל מי יודע מה יהיה מחר או בעוד חודש, אולי אני לא אחזיק מעמד, אולי לא כדאי כל המאמץ, תשמעו מה עונה לו הצדיק הזה, נשיב לו, חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', כי ישלח עזרך מקדש, תשמעו חידוש, מלאכים קדושים יהיו בעזרך. וזהו שאמרו חכמים הבא ליטהר מסייעים אותו, כמפורש בדברי רשב"י בכמה דוכתי. ופעמים מסייעים אותו בנפש צדיק, בבואו ליטהר יזהירו על נפשו זוהר נפש צדיק אחר, שהיה דרכו בעולם הזה בחייו להשיב רבים מעוון, וגם אחרי מותו ישלחהו ה' ויתעבר בנפש אותו הבעל תשובה. שמעתם. יש נפשות של צדיקים שבחייהם עוזרים לבעלי תשובה, ולפעמים גם אחרי מותם. הנפש שלו מתעברת בו, סוג של גלגול, ובזה ייהפך לאיש אחר, כמו שאמר בזוהר פרשת ויקרא על אותו בעל תשובה והוו קרו ליה יהודה אחרא. מה זה יהודה אחרא, זה לא הוא. הצטרפה אליו, התעברה בו נשמה של איזה צדיק. ממילא מה אתה דואג, זה לא אתה מה שהיית קודם, עכשיו אתה נשמה מחודשת. עברת השבחה. אין לך מה לפחד, לא תיכשל יותר. והוא מביא שאותו הדבר הפוך, וזה הפך בצדיק, יש גם מקרים הפוכים, צדיק שבא ליטמא והשחית והתעיב עלילה ברוב רשעו, מעבּרים בו נפש רשע גדול, שהיה בחיים מסית ומדיח ומחטיא את הרבים, ועתה ישתנה שמו לרעה. זהו שקראו לאלישע שתחילתו היה צדיק, אלישע אחר היה צדיק. אלישע בן אבויה, צופה במרכבה, נכנס לפרדס עם רבי עקיבא, באותה דרגא, כאשר חטא והרבה עונות רבים, אלישע אחר. מה זה אחר, זה לא הוא. עכשיו חיברו לו נשמה של רשע, זה אחר. אם כן גם ספר חרדים אומר את אותו היסוד, שהמלה אחר, שייך גם לטוב וגם לרע.

אבל כמו שאמרתם, במהרי"ץ עדיין זה לא מסתדר לנו, כי הרי פה לא מדברים דווקא על תלמיד חכם שחזר בתשובה, מדברים גם על מי שהיה צדיק מתחילה ועד הסוף. ובעצם אפשר לשאול בדרך אחרת, גם אם נידחק ונגיד שכן, קשה למה הזוהר מדבר בלשון סתומה ולא אחרא, שיגיד ולא תלמיד חכם. נלענ"ד שפה באים להגיד את הטענה של אותו ת"ח האומר, אני אחר מכולם. כל הציבור, בסדר. אבל אני יושב ולומד מהבוקר עד הערב, אני שונה, כמו שאמר רב ששת בגמ', אנן בדידן ואינהו בדידהו. לכן בעצם באים להסביר, מה גורם לו להגיע למחשבה כזאת לא להקשיב בקריאת התורה, כי הוא חושב שהוא אחר.

אבל אולי אפשר פה להסביר על אותה הדרך שאמרנו קודם, אמנם במהלך אחר. דהיינו, הזוהר אומר לית רשו לעמא ולא לאחרא. ידוע שיש הבדל אם כתוב לשון העם. העם, כמו שכתוב בפסוק ויקהל העם על אהרון, למה לא כתוב ויקהלו ישראל על אהרון, מה זה העם? זה ערב רב. איפה שכתוב בני ישראל, זה לשבח. איפה שכתוב העם, זה לגנאי. א"כ, אם פה כתוב ולית רשו לעמא, לא מדברים על ציבור יודעי ספר, אלא על ציבור עמי הארצות. לא פה במקום ח"ו, כאן ב"ה הציבור הם תלמידי חכמים גדולים, אבל רק בשביל לשׂבר את האוזן. אותו אדם חושב, הציבור שהוא נמצא בו הם עמי הארצות, אנשים פחותים, בדרגא נמוכה, עליהם מדברים, אבל כלפיהם הוא נקרא חשוב, אחר. לכן באים להסביר את המושג של מי שמרגיש שהוא שונה מהם, אחר מכולם, גם הוא צריך לשמוע את קריה"ת.

אבל למעשה גם זה לא נכון. כי יש הרבה מקומות שכתוב בתורה המלה העם, ולא מתכוונים לגנאי. מה הכלל בזה?

אגיד לכם משהו מעניין מחכמי תימן. יש שו"ת רביד הזהב, של ר' דוד משרקי בעל שתילי זתים וגם בנו ר' יחיא, שו"ת של שניהם. היה פעם ויכוח בנושא הזה בין ר"י משרקי הנז"ל, לבין ר' אברהם אלשיך הלוי. מי שיודע כניס בית שיך היתה בית הכנסת מפורסמת שלהם. ר' יחיא משרקי היה חתנו, והיו ביניהם ויכוחים. כמדומני שבסוף הם התגרשו, לא משנה. בכל אופן, היה ויכוח גדול בעניין קריאת התורה, על איזה דברים צריך להחזיר את הקורא, על אלו טעיות מחזירים. מארי אברהם אלשיך היה מדקדק גדול, בבית כנסת אלשיך היו מדקדקים בקריאת התורה אפילו על כל געיא, עד כדי כך שבבית כנסת שלהם נהגו שאפילו בשבת חתן לא היו מעלים יותר משבעה גוברי. יש כאלה שאומרים שזה בגלל סיבה הלכתית, כי יש מחלוקת בין הפוסקים אם מותר להוסיף יותר משבעה. אבל כנראה הסיבה האמיתית היתה, שהם פחדו שיעלו לס"ת כל האורחים, יהיו שיבושים, ותהיה מהומה בקריאת התורה. מרוב שהיו מדייקים ומעירים על כל תנועה וקוץ. בכל אופן זו היתה השיטה של מארי אברהם אלשיך. היו מדקדקים על פי התיגאן וחלק הדקדוק למהרי"ץ כמובן, חוץ מדברים קטנטנים, כי הם נטו מעט לשאמי. גם בתפילות הם היו בלדי וקצת שאמי, כמו קדיש דעתיד אין להם, ועוד כמה עניינים. בכל אופן מארי יחיא משרקי כתב תשובה בנושא דלעיל, והוא אומר, קיבלתי מכתב שאלה בעניין קריאת ספר תורה בציבור, על איזה עניין מחויב הבעל קורא לדקדק, ועל מה גוערים ועל מה מחזירים, יש פה אריכות בשו"ת רביד הזהב סימן מ"א. הוא מתחיל לברר דעת הפוסקים, ותוך כדי שהוא מברר את העניין הוא כותב, כבר נשאל אחד ממביני עם על זה, והשיב כי ההעמדה וההטעמה במקום מלכים ומשרתים. אחד ממביני עם. הוא לא אמר מי זה. בא מארי אברהם אלשיך ועונה כך, מה שכתב בסוף דבריו נשאל אחד ממביני עם והשיב כך וכך, אני הוא שכתבתי זאת התשובה, ואיני מן העם אלא מזרע ישראל ממש. ולא עוד אלא שאני לוי. מה אתה עושה אותי "העם"? היה משא ומתן ביניהם בכל הדברים, וגם על הנושא הזה התווכחו. בכל אופן בסופו של דבר מביא מהר"י משרקי את דברי מהר"ם אלשיך שכתב כלל שנלמד מחכמי האמת, שכל מקום שנאמר עם, ובעניין עצמו נאמר ישראל, שאלו ערב רב ואלו ישראל. דהיינו, מתי יש חילוק בין העם לבין בני ישראל, רק אם נכתבו שניהם באותו עניין. אבל אם לא נכתבו באותו עניין, זה לא גנאי. כגון בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם וגו', ויסב אלד'ים את העם וגו' וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. באותו עניין, באותו פסוק, באותו נושא לפחות, פעם כתוב העם ופעם בני ישראל, פה יש איזה עניין, מוטמן פה משהו. אבל אם כתוב סתם העם, הדבר בכלל לא אומר שזה לגנאי. לכן הוא אומר לו, מה אתה רוצה, כתבתי העם וזה בסדר גמור, לא הזכרתי בני ישראל בעניין. א"כ זה כלל אחד.

כלל שני, כותב ר' חיים פלאגי, שהדיוק בין העם ובנ"י, זה רק בתורה, במקרא, אבל לא בחז"ל. בחז"ל יכול להיות כתוב ישראל, ומתכוונים לערב רב, ואותו דבר הפוך. כך יוצא לפי הדברים שמביא בשם ראשית חכמה בשער היראה. א"כ, החילוק בין העם לבנ"י קיים רק בשני הכללים האלו.

ממילא, לכשנחזור לדברי מהרי"ץ, הדיוק של עמא איננו דיוק.

לכן צריכים לומר, שהמובן הוא, לית רשו לעמא, הכוונה לציבור של בית הכנסת. ולא לאחרא, הכוונה לאנשים אחרים שאינם מהציבור של בית הכנסת. דהיינו, יכול להיות שיש פה ציבור מתפללים הקוראים עכשיו בתורה, אבל נמצאים פה גם אנשים שכבר התפללו במניין קודם או שיתפללו במניין אחר, והם הגיעו לבית הכנסת בזמן שפה קריאת התורה, אבל בעצם הם לא מהעם, לא שייכים לציבור הזה, זה נקרא אחרא. אחר, היינו אחד שלא שייך לציבור, אבל נמצא עם הציבור. על זה באים להגיד שאפילו באופן כזה, גם כן ראוי שיקשיב לקריאת התורה. וממילא, אם אתה אומר על אדם שהוא בכלל לא מהציבור שצריך להקשיב, ק"ו אחד מהציבור צריך שיקשיב. אם כן זה מסודר יפה.