ביאור עניין ראיית הכתב בס"ת כשאומר החזן 'וזאת התורה'

'וזאת התורה' – עניין ראיית הכתב, ועניין ראיית תיבה המתחילה באות הראשונה משמו

מתוך שערי יצחק השיעור השבועי של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א מוצש"ק בהר בחוקותי התש"ע

אבל לפני כן, ברצוני להקדים בעניין, אני רואה הרבה חזנים שגוללים את הספר תורה, רוצים לומר וזאת התורה אשר שם משה, אבל הם ממתינים ומחכים עד שימצאו איפה הפרשה ואז מגביהים כדי שיאמרו וזאת התורה. מישהו יודע מאיפה זה נלקח? מה המקור לכך? מה שאני זוכר, מכל החזנים שהכרתי, כשמגיע ל'וזאת התורה' מגביה את הס"ת, לא משנה איפה זה נמצא, אח"כ הוא ממשיך לגלול עד מקום הקריאה, כגון בזמן שאומרים מזמור או אמר רבי שמעון וכדו'. אבל בזמן שאומר וזאת התורה, לא משנה איפה, אומר וזאת התורה. אפילו שיהיה בבראשית ועכשיו צריך לקרוא פרשת במדבר, אומר וזאת התורה. הרי אין אומרים וזאת הפרשה, אלא וזאת התורה, איפה שתהיה היא תורה.

האשכנזים והספרדים מקפידים לראות את הפרשה וכל הזמן תמהתי מנין להם. ולא רק זה, ראיתי שכבר אצלנו, החזנים שלנו למדו מהם, מחפשים איפה הפרשה כדי לומר וזאת התורה. חיפשתי לראות מה המקור, חיפשנו בהרבה ספרים, ולא מצאנו אז מהיכן זה בא. הפסקי תשובות מביא מקור מספר שלחן הטהור של האדמו"ר מקומרנה שככה כותב, אבל יש לזה עוד מקורות לפני כן. מי שכותב את זה הראשון לפי מעוט ידיעתי זה בעל הלכות קטנות, אבל הוא לא כותב את זה בתורת הלכה. מדבריו רואים שככה היו נוהגים, כך היה מנהג אצלם. הוא כותב כך, שאלו אותו, נוהגים בירושלם שמקיפים בספר תורה פתוח בכל בית הכנסת להראות את העם, אם יפה הם עושים. יש מנהג בירושלם, בכל אופן היה מנהג, וכמדומני שכף החיים מביא מנהג כזה, שמסתובבים עם הספר תורה פתוח בכל בית הכנסת כדי שכל הציבור יראו. שאלו אותו האם זה יפה להסתובב ככה עם הס"ת. הוא אומר כך, בירושלם הוצרכו לעשות כן מפני שבית הכנסת גדול ארוך וקצר, ארכו פי שלש וארבע מרחבו. צר וארוך, אינני יודע למה בירושלם היו ככה בתי כנסת, אבל כך היה, וכשיש ציבור גדול שרוצים לראות הספר תורה לא יכולים להתקרב כי הבית הכנסת צר.

בתשובה לשאלה מהקהל: לפי ההלכה, כל העם יראו את פני הכתב ויכרעו למולו. זה מה שכתוב בפוסקים, זה מה שמביא בשו"ע, ומה שכתוב בעץ חיים. מהרי"ץ אומר, שיראו פני הכתב. אבל מהרי"ץ מביא בפירוש בשם האר"י, שרבינו האר"י היה מקריב עצמו לספר תורה כדי לראות את האותיות היטב. ויש כאלה אומרים אפילו שיראה את האות שמתחילה בשם שלו. דהיינו אם קוראים לו ישראל, יחפש בספר תורה מלה שמתחילה באות יו"ד. כל אחד לפי השם שלו.

בכל אופן אומר ההלכות קטנות, ולא די שיראו כולם פני הכתב, לכן הוצרך לסובבו גם בעזרה, מפני שיזכו לחזות בנועם ה'. ועוד, שכולם רואים בראש הפרשה. הוא לא אומר שכך צריך, ולא מצאנו שיש הלכה כזאת. כי הרי מה העניין להסתכל ולראות את פני הכתב, מובא בספרים שבתורה יש ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא בעם ישראל. לכל אחד מישראל יש את שרש הנשמה שלו בתורה, וכאשר אדם מסתכל ורואה את פני הכתב, הוא מושך על עצמו שפע. וכך היה גם בשבטים, כל אחד היה לו דגל שממנו נמשך השפע אליו. כך כותב בעל  שפתי כהן על הפסוק 'איש על דגלו באותות', בפרשת במדבר.

בתשובה לשאלה מהקהל: מה שמביא מהרי"ץ בשם האר"י זה רצוי, אבל אין הלכה כזאת. ראוי לעשות כן, אדם שרוצה לזכות ולמשוך לעצמו טובה. יש את השרש שלו בתורה, יש אות בתורה, כיון שיש ששים ריבוא אותיות בתורה וכל אחד מישראל הוא מכלל הששים ריבוא, דהיינו יש נשמות משותפות, ממילא כדי להתחבר עם התורה למשוך את השפע, הוא צריך להתקרב לאותיות ואז נוצר החיבור כשרואה את האות. האות שלו, היכן שהיא נמצאת, מתחברת אליו. אבל לא כתוב לראות דוקא את הפרשה שקוראים עכשיו. יש לו אות בתורה, יכול להיות שהיא בסוף התורה, אולי היא בוזאת הברכה אולי בבראשית, העיקר תראה את האותיות. אם אתה רואה את האותיות, אתה מתחבר עם האות, וממילא נוצר קשר ויש חיבור.

צריך להתקרב לספר לראות את הכתב בצורה ברורה. ואם יראה אות שמתחילה בשמו, עוד יותר טוב. אבל לא חייב. זה לא הלכה, לא מדינא דגמרא, ולא מדינא דהרמב"ם והשו"ע ולא בשום דין. זו רק מידת חסידות, מי שרוצה. זה בבחינת שוקולד, מי שלא רוצה לאכול שוקולד לא חייב. מצה חייבים לאכול, חייבים לאכול שלש סעודות בשבת, חייבים. סוכריה ושוקולד, מי שרוצה אוכל ומי שלא רוצה לא אוכל.

יש פה עוד דבר שצריך להקפיד עליו, מהרי"ץ כותב שצריך להגביה את הספר תורה כדי שיראו העומדים מימינם ומשמאלם לפניו ולאחריו. זה לצערנו רוב החזנים, כמעט כולם לא עושים. רוב החזנים בקהילותינו מגביהים את היריעה וזה הכל, מי שנמצא מימין ומשמאל רואה, אבל כתוב שצריך גם לפניו ולאחוריו. כתבתי על זה בשו"ת עולת יצחק, וגם בשע"ה, הערתי שמשום מה החזנים לא שמים לב לזה. צריך להטות את היריעה כדי שיוכלו לראות גם אלה שמאחורי החזן, וגם הנמצאים לפניו. צריך ללמד את החזנים שישימו לב לזה, וכך אולי יפתרו את הבעיא, שכולם יראו פני הכתב. אפילו חלק מהכתב, העיקר שיראו.

בתשובה לשאלה מהקהל: אם אתה אומר שיש כאלה שבאים ומסתירים, אין הכי נמי שהחזן יגביה את היריעה יותר גבוה, יגביה הרבה. הרי כתוב במסכת סופרים, עד כמה להגביה, עד שלשה דפים. ואומר המגן אברהם, אפשר שזה שלשה דוקא. הוא מביא בשם מסכת סופרים שכך כתוב, וגם בשם חידושי אגודה, להגביה עד שלשה דפים. בא השתילי זתים ואומר, לא, כתוב שיראו כל הציבור, אם כן לא מספיק שלשה דפים. צריך שיראו. יכול להיות בגלל שאצלנו הרי לא מגביהים את כל הספר תורה, הרי חששו שהספר תורה עלול ליפול לכן לא מגביהים את הספר תורה בעצמו, אצלינו מגביהים רק את היריעה, בפרט ס"ת כבדים, כי הגויל הוא ספר תורה כבד, רח"ל כבר נפלו לפעמים ס"ת, ומתענים על כך. כנראה בגלל זה הנהיגו אבותינו כבר מימי קדם לא להגביה את הס"ת, רק את היריעה. וחוץ מזה, שלשה דפים אפשר להגיד שהכוונה שלשה דפים מכל צד, ניתן להבין שלשה דפים מימינו ושלשה דפים משמאלו. בכל אופן השתילי זתים אומר, לא משנה כמה דפים, העיקר שתגביה שיראו כולם. אם יש אנשים רחוקים, תגביה גבוה, כדי שגם הם יראו את הכתב מהצד השני. ר' יואב חלא אמר לי חידוש, שאצלם היה חזן שהגביה ששה דפים, והיה אומר אסמכתא לכך מהפסוק 'ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית'. אותו חזן היה אדם גבוה. אינני יודע אם החזן ההוא המציא זאת מעצמו או ששמע, אבל יכול להיות. אם יש לזה אסמכתא או לא איני יודע, מאיפה בא הרעיון הזה של ששה משמותם. בכל אופן אין הכי נמי, העיקר שיראו.

אומר השפתי כהן, בכל מפה ומפה של ארבעת הדגלים היתה אותיות מאותיות הוי"ה ברוך הוא. יהודה י', ראובן ה', אפרים ו', דן ה', כי נמשך שפע לכל דגל מאותה אות. וזהו סוד הקמת הספר שבתורה. ומראים כתיבתו לעם. לפי שיש בס"ת ששים ריבוא אותיות, וישראל ששים ריבוא נשמות, וכל נשמה מושפעת מאות אחת, וכשרואה אותה אות מושכת לו שפע על ידי אותה ראייה, מצא מין את מינו וניעור. ממילא אם אתה מסתכל על האות, נמשך שפע. כמו שהסברנו, שהכוונה אם אתה רואה ברור את האות שהנשמה שלך קשורה אליה, אפילו שזה אות מפרשה אחרת, לא משנה, לא צריך להיות באותה פרשה.

אבל אני חושב שכל העניין הזה לראות את הפרשה יצא בגלל שלפעמים נוצרת בעיא. לפעמים החזן פותח בפרשה אחרת, חשב שצריך לקרוא בחוקותי ובעצם צריך בהר. או שלא שם לב לדוגמא בנשא את ראש בני קהת, ויש נשא את בני גרשון, והוא התבלבל, ראה 'נשא' ופתח שם, כי זה מתחיל אותו דבר. או שסתם פתח לא במקום, בכלל בפרשת אחרת, נגיד חנוכה ור"ח, התבלבל ופתח ר"ח ובעצם צריך לקרות חנוכה. עכשיו ע"י שהוא פותח את הפרשה וכולם רואים, אומרים לו מה פתחת? זה לא המקום. כך יוצא מספר ארץ החיים לרבי חיים סתהון, הוא כותב, שמגביה בפרשה שקוראים כדי שאם יש טעות יודיעו לחזן וממילא לא תהיה בעיא אח"כ. כי אם פתחו לא במקום יש כאלו שאומרים שצריכים לברך שוב. דהיינו אם הקורא בירך על מה שהחזן הראה לו אבל הקריאה לא שם אלא צריך לפתוח לו במקום אחר, יש פוסקים שצריך לברך שוב.

אם כי תלוי, אם זה באותה יריעה לא צריך לברך. יותר מזה, לפי מהרי"ץ במקרים כאלה כמעט אף פעם לא צריך לחזור ולברך. דהיינו, גם אם אירעה טעות והחזן פתח לא במקום הנכון, אם הטעות היתה רק של־חזן ולא של־ציבור, אתה מברך על דעת הציבור ולא על דעת מה שהחזן מראה לך. לכן אם הציבור יודע איזו פרשה צריך לקרוא, ורק החזן טעה והראה לך פרשה אחרת, זו לא ברכה לבטלה. הנפקא מינה תהיה אם כל הציבור טעו, אם כולם עמי ארצות, חשבו שהיום קוראים פרשה כזאת והתחילו לקרוא, ופתאום בא מישהו מבחוץ ואומר מה אתם קוראים, צריך לקרוא פרשה אחרת, כאן צריך לברך שוב.