הפיוטים שבדיואן וההבנה בהם עפ"י הזוהר הק'

המשורר בדיואן שואל שאלות בכדי לעורר להעמיק בתורה

בליל ל"ג בעומר, הבאנו את הפיוט מהדיואן, אני אבטח. ומי שזוכר אומר שם הפייטן, הלא נכתב בתורה התמימה, כתונת נתנה לאדם בתחילה. והבית השני, ועוד הורו יחידי הסגולה, ירושה היא לעשו בעלילה. ואח"כ ואיך הופשט לבוש אדם בעולה, במה נקבר והוא ראש הפעולה. הסברנו שיש פה שאלה על הכתונת של אדם הראשון, במה נקבר, ושהשאלה הזאת כבר כתובה בזוהר הקדוש. והעמדנו את הנושא הזה בשאלה, שהרי בעצם בשביל מה היה צריך הפייטן לכתוב את השאלה הזאת. למה הוא שואל שאלה שכתובה כבר בזוהר, והוא עוד אומר שהוא לא יודע מה התשובה, ומבקש מאנשים שיתנו לו תשובה.

מי שמכיר את השירים בדיואן של רבינו שלום שבזי, יודע שיש עוד שאלות כאלה. בשיר הראשון, אבי יהודה יעורר ציר תעודה, שם הפייטן גם שואל שאלות. הוא שואל כך, נשמה היחידה יום פקידה, התפרידה לגוף עפר בקברו. או היא יום התחיה נאחיה, ותאתיה כמו קדם תעירו. הנשמה שיוצאת כשאדם נפטר, האם ביום תחית המתים אותה נשמה תחזור, הנשמה הראשונה, או שתבוא נשמה אחרת. זו השאלה. אח"כ הוא שואל, לבושיהם בעת יחיון עליהם, או יחודש לבושו על בשרו. הרי לאדם יש מלבושים בעולם הזה, וגם קוברים אותו עם מלבושים, האם יחודש לבושו על בשרו, דהיינו יהיה לו לבוש אחר, או שיהיה לו את אותו הלבוש הראשון.

אומר פה המפרש, במשכיל שיר ידידות, הוא רבי יחיא קורח זצ"ל, מחבר הספר מרפא לשון, שהשאלה הזאת כבר הובאה במדרש הנעלם. וגם פה קשה, שאם כן בעצם בשביל מה הפייטן כתב את השאלה, אם היא כבר כתובה במדרש הנעלם. תשמעו מה הוא אומר, נראה לי שבזמן הרב הפייטן עדיין היו דברי הזוהר יקרים, לא יימצאו אולי אצל יחידים בדור, לכן היו נצרכים לשאול זה מזה, מה שהוא מבואר בדברי הזוהר. דהיינו, כיון שבזמנם, לפני שלש מאות חמשים שנה, עדיין היו דברי הזוהר יקרים, עדיין לא היה מפורסם ספר הזוהר אצל כולם, היה אותו רק לאנשים יחידים, לכן היו צריכים לשאול זה מזה. יוצא לפי דבריו, שרבינו שלום שבזי שואל מחכם אחר, בגלל שלא היה לו את ספר הזוהר. היתכן? מי שיודע רבינו שלום שבזי הוא שׂר בית הזוהר. הוא צריך שמישהו אחר יגיד לו מה כתוב בזוהר? וגם מההמשך רואים שהוא ידע מעצמו. הפייטן עצמו אומר בחן הסוד בלי חילוף והפסד, ודע היסוד דבר רשב"י בספרו. הוא כותב לו שזה בזוהר, א"כ איך אפשר לומר שלא ידע שזה בזוהר? קשה להבין זאת לפי מה שמפרש מהרי"ק, שלא היתה להם אפשרות להשיג את הזוהר ולכן היו שואלים אחד את השני תשובה.

נלענ"ד שהתשובה הנכוונה היא, שהפייטן רצה לעורר אותם. וזה גם מה שרצה מחבר הפיוט 'אני אבטח'. שמי שישמע את השאלה יחפש את התשובה, כי התשובה באמת מאד קשה. הוא רצה לעורר אותם שילמדו, שלא יסתפקו בפשט, אלא שיחפשו ויתעניינו גם בדברים יותר עמוקים בתורה.

מהרי"ק משום מה לא הבין כך. אבל קשה לי ביותר על הדברים שלו, שבהמשך הוא עצמו כותב דבר שלכאורה סותר את דבריו כאן. הפייטן אומר בהמשך, ונפשי נשקה נפשו בחשקה, מסביר מהרי"ק, כמו שכתב האר"י הרב נותן מרוחו לתלמידו ולכן הם מתקשרים זה בזה בקשר אמיץ, נפשו קשורה בנפשו בסוד ותדבק נפש דוד ביהונתן ואז הם מתחברים לעולם, ויש להם שייכות זב"ז יותר מאב ובן. מכאן נראה שהפייטן הוא הרב ושולח לתלמידו מדקאמר נפשי נשקה נפשו ש"מ שהוא משפיע ולא נשפע. הוא טוען, כיון שהפייטן אומר ונפשי נשקה נפשו, הרב משפיע על התלמיד. אם כן קשה לפי זה, הרב שואל את התלמיד שלו שאלות כדי שיתן לו תשובות? בדיוק הפוך. אני לא מבין. הוא סותר את עצמו. בהתחלה הוא אומר שהחכם שולח לחכם אחר שיגיד לו תשובות, כי הוא לא הגיע לזה ורוצה שיעזור לו, ואח"כ הוא אומר שזה רב לתלמיד.

לכן אני חושב שהעיקר והנכון הוא, שהם רק רצו לעורר אחד את השני. ואותו הדבר בשירים אחרים. למשל יש שיר נוסף של מהרש"ש שמתחיל אהובי איך יסוד תשאל תחילה, ובסוף כותב כך, מרובים שאלות שלום ידידך, ושיריו לא יכילון הניירות. מרובים שאלותי שלום, ר' שלום. שאלתיך עלי גושן דבר סוד, ושלחתָ בכדכודי צרורות. אני שלחתי לך שאלות עמוקות, ומה אתה עונה לי צרורות, אבנים, דברים פשוטים. תנה לי התשובה האמיתית, זה מה שכותב לו בסוף, דבר זוהר ראיותיו ברורות. בקיצור הוא רוצה לעורר אותו.

בביאור המושג הזה ונפשי נשקה נפשו בחשקה, מבין פה במשכיל שיר ידידות, רבי יחיא קורח, שהכוונה שהרב מנשק את התלמיד. לפי עניות דעתי זה לא כך. מי ששם לב, מי שלומד את הדף היומי בזוהר, יראה שבהרבה מקומות יש בזוהר מי שאומר איזה חידוש, תמיד קם השני ומנשק אותו. שמתם לב לזה? מצוי הרבה פעמים. מישהו אמר משהו, וקם אחר ומנשקו. מסביר בעל כתם פז לר' שמעון לביא, הוא מביא את זה בשני מקומות לפחות, בפרשת ויצא ובפרשת וירא. בויצא הוא כותב כך, אתא ר' יוסי ונשקיה, היו ששים ושמחים בשמעם איזה חידוש כמוצא שלל רב, עד שהיו מנשקים זה את זה, על דרך ישקני מנשיקות פיהו. מרוב שמחה ששמעו איזה חידוש היו מנשקים אחד את השני, כל כך התענגו.

פה צריך להוסיף, בד"כ אנשים בזמנינו שומעים מאדם חידוש, ישר מנגחים אותו, רוצים לסתור אותו. אבל פה רואים כמה הם אהבו את התורה. לא להקשות עליו, או להגיד תירוץ אחר יותר טוב מזה. פעם מישהו אמר שיש לו איזה חידוש, פירוש מעצמו, רעיון שלו. נראה לי שהפירוש כך וכך. בא מישהו אחר ואמר לו, מה אתה מדבר, זה כתוב במלבי"ם. ענה לו, זה לא מלבי"ם, זה מלבין פני חבירו ברבים...

ובעוד מקום אחר, מובא שר' שמעון בר יוחאי אמר איזה חידוש והיה רבי אבא שהיה תלמידו, ועוד איזה יהודי מקפוטקיא. וכתוב שר' אבא הודה ולא בוש, עד יומא דין לא קאימנא במילא דא בר השתא. רבי אבא אומר עד היום לא עמדתי על הנקודה הזאת, לא שמתי לב לפרט הזה. תשמעו מה אומר על זה מהר"ש לביא, קצת מוסר. לא כרֹב הלומדים היום בדרך ערמה ומרמה, המסתפקים בדברי זולתם, ומייחסים אותם אליהם אחרי שמעם אותם מפיהם, המה אומרים לזולתם למדני ואני רבך. דברים ממש מעניינים. הוא אומר שהיום רֹב הלומדים שומעים איזה חידוש מאחרים ובסוף מה ששמע אומר בשם עצמו, ובסוף אומר למדני ואני רבך. ממש מפליא.

א"כ יוצא שבעצם פה לא מדברים על רב ותלמיד, יכול להיות שזה אפילו תלמיד לרב או שני חכמים, אבל נפשי נשקה נפשו בחשקה, פירושו מרוב אהבה מנשק אותו על החידוש הזה.